התנועה האחרונה #13

המשך ממבט של אורן:
זה לא יכול להיות. מיהרנו אני והורי אל עלמה השוכבת על הכביש כשהיא פצועה לא נושמת ומלאה בדם. ידה שהיה בגבס מוטל לצד גופה כשהוא שומר על היד שלה, מקווה שלא קרה ליד כלום. "עלמה! עלמה!" נשמעו צעקות, מראיינים ניסו לצלם ולתעד. התעצבנתי עליהם, אך לא היה לי זמן. ראיתי שומרים מנסים להרחיק את האנשים המתקהלים. אמא הביולוגית מיהרה בבכי להתקשר לאמבולנס בפעם השניה. למזלי מישהו שהגיע לצפות במופע הוא הגיע אחרי משמרת במשטרה, הוא נכנס למכונית שלו. רצתי אליו ונכנסתי למכונית. "אני מגיע גם!" אמרתי, ולשוטר לא היה זמן להגיב. התחלנו במרדף אחרי המכונית הכחולה. "האיש שבפנים הוא ניסה לדרוס אותך, אחותך הצילה אותך…" השוטר אמר. הבטתי אחורה. אמבולנס וחובשים, המון מצלמות ואנשים. "הנהג אני מכיר אותו." מילמלתי. "מי זה?" השוטר שאל. "הוא היה חבר של אבא שלי לפני שנפטר, הוא אחראי על התוכנית טלוויזיה הזו… גם ידוע בעבר פלילי." הסברתי. "יש לו שפם, למכונית אין לוחית מספרים…" הוספתי, מבעד לדמעות שהתחילו לזלוג בעיניי. "היא זה המכונית!" השוטר קרא, בקו קשר הסביר לעוד שוטרים על המקרה. עקבתי בעיניי אחרי המכונית הכחולה. האיש בפנים היה עצבני ונסע באורות אדומים ואנחנו אחריו. לפתע משום מקום הגיעו עוד ניידות ולכדו את המכונית הכחולה. האיש עם השפם הוציא אקדח וניסע להימלט, אך השוטרים היו מוכנים לכל הפתעה. שוטר אחד נפגע מכדור כאשר עוד אחד מגיע מאחורי האיש ונותן לו מכה, האקדח נופל מידו והוא נתפס. כשהכניסו אותו לאחד הניידות הספקתי להגיד לו, "אתה בגדת באבא שלי, הוא עזר לך… כל זה מגיע לך! אתה תראה!" ככה אמרתי. אחרי זה הגיע אמבולנס לקחת את השוטר הפצוע והצטרפתי להגיע לבית החולים. כל הדרך אמרתי לשוטר תודה ושהצליחו ללכוד את האיש. כשהגענו מיהרתי אל שלושת הורי שעמדו עם עוד משפחה מהקיבוץ מלאים בדמעות. "תפסו את הרשע!" קראתי בוכה. כולם הביטו בי והורי המאמצים חיבקו אותי כל כך חזק. הרגשתי שוב אהוב ומוגן. הרגשתי ילד קטן בעולם ענק!
בשלושה ימים הקרובים לא ידענו מה יהיה עם עלמה. כל כמה שעות העבירו אותה לעוד ניתוח ועוד רופא. כל החדשות דיברו על המקרה. אמא הביולוגית המודיעה נכנסה למעצר, היא הייתה שותפה בהרבה דברים שלא ידעתי. גנבות ומשימות עם האיש עם השפם. ברגע שהודיעו לי שהמצב של עלמה משתפר אבל היא עדיין בתרדמה לא יודעים עד מתי רצתי לים. לפינה שפעם שעברה בכיתי. לפינה שבה עלמה מצאה אותי וגיליתי לה שאנחנו אחים. ישבתי שם ופשוט בכיתי. הפעם עלמה לא מצאה אותי, גם לא היה פיקניק ולא גיליתי לאף אחד שהוא אח שלי…
התחלתי לרוץ על החוף. כשלפתע עצר אותי עוד קול של אדם מוכר. "אורן!" שמעתי את קולה של ורד. היא מתנשפת רצה אליי. "היא בסדר, הכל יהיה בסדר!" ורד אמרה עם דמעות. "יהיה בסדר! בוא נחזור כדאי עכשיו לטבוע את התוכנית!" היא הוסיפה. "צודקת!" אמרתי מעיף מבט אחרון אל הים. אל הגלים. "את צודקת…" לחשתי ממהר איתה לבית המשפט.
קניתי דירה קטנה ליד בית החולים ליד הים. לא דיברתי עם אף אחד ימים. הצלחנו לטבוע את התוכנית. אמילי קיבלה כסף חזרה, גם הזמינו אותה לספר מה הלך בחדשות. צפיתי בזה עם דמעות. המודיעה, אמא הביולוגית שלי, קיבלה שנתיים מאסר בזכות שיתוף פעולה ושגילתה לשוטרים מה היה. אני רק רוצה חיים טובים. לא עניתי לאף אחד שהתקשר חוץ מורד. היא מעדכנת אותי מידי יום במצב של עלמה ופעם ניסתה לשכנע אותי לצאת החוצה. אמרה שהורי המאמצים ישמחו לראות אותי בימים כאלה. אני לא רוצה להפריע להם, הם היו טובים מידי אליי. מאז שנכנסתי לחיים של עלמה היא נפגעת…
אחרי שנגמר לי כל האוכל בבית נאלצתי לצאת. מצלמות רדפו אחריי ולא היה אכפת לי, פשוט המשכתי ללכת. "איך עלמה?" "תוכל לספר לנו מה אמא שלך עשתה?" "אורן! אורן!" לא הפסיקו לעקוב אחריי. לפתע שוטר אחד ביקש מכולם ללכת ולקח אותי לצד. "זוכר אותי?" הוא שאל. "אני השוטר ההוא מהמכונית… כשרדפנו אחרי המכונית ההיא." הוא הוסיף. "אה כן, זה… עלמה עדיין בתרדמה." נאנחתי מנסה ללכת. "רגע חכה חכה… השוטר שנפצע מעוניין לפגוש אותך!" השוטר אמר. לא הצלחתי להתחמק ממנו, אז מצאתי את עצמי הולך אל בית החולים. כל המשפחה הופתעה לראות אותי שם, אך המשכתי ללכת אחרי החדר בו עלמה שכבה. נכנסתי לחדר של השוטר. השוטר הפצוע חייך. הוא אמר לי תודה שעודדתי אותו באמבולנס והציע לי לחשוב ללכת ללמוד להיות שוטר. "אני חושב שזה מקצוע שיתאים לך…" הוא אמר. אחרי שיחה ארוכה שני השוטרים שכנעו אותי לחשוב על זה. נפרדתי מהם והלכתי לבדי לכיוון היציאה. נעצרתי מול החדר שעלמה שוכבת בו. נכנסתי. התחלתי לבכות, כל מה שרציתי זה משפחה רגילה. כל מה שניסיתי זה היה להציל את אחותי! להגן עליה!
הורי נכנסו וישבו בדממה איתי לעוד שעה. הם יצאו לא דיברתי עם אף אחד. ורד נכנסה והופתעה למצוא אותי מחוץ לדירה. דיברתי איתה. סיפרתי לה על ילדותי ועל השוטרים ומה שהציעו לי. בכיתי כמו תינוק. "היא הצילה אותי… אני הייתי צריך להיות הפצוע!" אמרתי. "מה אתה חושב? היא בדיוק כמוך רצתה להציל אותך, זה מה שהיא עשתה… אתה צריך להשתמש בחיים שלך בחכמה ולטוב. היא נתנה לך אותם!" ורד אמרה מתחילה לבכות. היא צודקת חשבתי. מחבק אותה. "אני כל כך מתגעגעת אליה!" ורד מילמלה בבכי. "היא חזקה! היא תקום!" ניסיתי לעודד אותה. "אני יודעת, פשוט היא החברה היחידה שנשארה לי… גם החיים שלי לא קלים, בילדותי עברתי חרם אחרי חרם." ורד לחשה. היא סיפרה לי את כל ילדותה. הרגשתי רע שחשבתי שרק לי קשה בחיים, מולי הייתה אחת שצריכה עידוד כל כך הרבה. הצעתי לה שנלך להשתמש בחיים שיש לנו, שעלמה נתנה לי. יצאנו לדירה שלי. "אני חושב שאני אחזור לגור אצל הוריי בקיבוץ…" הודעתי לורד אחרי יומיים. כל היומיים האלה העברנו ביחד. היינו ברדיו סיפרנו על עלמה ביקשנו שיתפללו לרפואה. יצאנו למסעדות ולים. הלכתי לעשות מבחן להתקבל ללמוד להיות שוטר, אמרו שיחזירו לי תשובה. החלטתי לעשות רק טוב מעכשיו!
עברתי לקיבוץ, התקבלתי והתחלתי ללמוד להיות שוטר. קניתי כלב להורי המאמצים בדיוק כמו שאני ועלמה תכננו לעשות, הם קראו לה תקווה. "על שם שיש לנו תקווה שעלמה תשוב ותחזור אלינו!" אבא אמר, אמא מחביאה דמעות. חודשיים שלוש חלפו עלמה באותו מצב. פעם בשבוע אנחנו מבקרים בבית החולים ושם אני פוגש את ורד. אני וורד התחלנו לצאת יחד, אני חושב שסוף סוף אני רציני על החיים שלי.
-תודה לך אחות שהראת לי את הצד הטוב שיש בעולם! אני מחכה ליום בו תוכלי להצטרף ולחיות גם חיים כאלה!