התנועה האחרונה #14 הפרק האחרון

המשך ממבטו של אורן:
חודשים ארוכים שעלמה בתרדמה וסוף סוף הודיעו שהיא התעוררה. הם אמרו שהיא כל כך חלשה שאסור שיתקרבו אליה, אף אחד. הרופא הסביר לנו מלא מילים, כל מה שאני רציתי זה שעלמה תחזור. שתוכל לרקוד ולחייך. לרוץ ביער שמאחורי הקיבוץ, להיות כמו פעם.
שלושת החודשים הקרובים היו הכי קשים. בכל יום הודיעו לנו שהמצב של עלמה רק מתדרדר. תוך כל זה הייתי צריך לעודד את ההורים, לבקר את אמא הביולוגית שלי בכלא וללכת ללימודים שלי. אני וורד התחלנו לבלות יותר שעות ביחד לנחם אחד את השניה, היא הייתה כל כך מחוברת אל עלמה. שעות השינה שלי הפכו לזמנים שהייתי בנסיעה באוטובוסים, אולי עוד שעה בלילה. הלימודים ואימוני הכושר היו התקווה שלי, הם נתנו לי הרגשה שאני משתמש בחיים שעלמה נתנה לי בצורה הכי נכונה. הכלבה שקניתי להורים בשם תקווה באמת הוסיפה להם תקווה וככה החודשים חלפו. לא יכולנו לפגוש את עלמה.
בסוף שלושה חודשים קראו לנו אל בית החולים. הודיעו לנו שהמצב התדרדר וכל יום יכול להיות האחרון. אמא כל כך בכתה שם. הבטתי ברחמים אל כל מי שיכולתי, כל מה שרציתי זה את אחותי. "אפשר לדבר איתה?" שאלתי. "אנחנו מסכימים רק לאחד ממכם להיכנס אליה ועם מסכה…" הרופא אמר. החלטתי שמגיע לאמא להיכנס. הרופא השאיר אותנו לשוחח. שני ההורים הביטו בי. "אתה חייב להיכנס." אבא אמר. "אל תעציב אותה!" אמא לחשה. "למה אני? אמא את צריכה להיכנס… אתם ההורים, אני סתם חדש לחיים שלה…" מילמלתי כל גופי רוצה ליפול, לא חשבתי שנצטרך להיפרד ממנה… "כנס בני, היא נתנה לך את החיים שלה… היא הצילה אותך!" אמא לחשה מחבקת אותי. "אתה חייב להודות לה!" אבא הוסיף כשדמעות בעיניו. הרופא חזר. מיהרתי ללבוש מסכה ולהיכנס. "לא לגעת בה…" הרופא אמר ויצא. ניגשתי אל המיטה שם עלמה שכבה כשצבע פניה קרוב ללבן. "אורן!" עלמה ניסתה לחייך. דמעות זלגו מעיניי. "איך אבא ואמא?" עלמה שאלה. "קניתי להם כלבה כמו ששוחחנו!" מילמלתי מבעד לדמעות. "מה עם התוכנית וורד?" עלמה שאלה. "אחרי התאונה הצלחנו לטבוע את התוכנית, הנהג היה הבוס…" הסברתי. עלמה חייכה. "אני וורד התחלנו לצאת ביחד, גם התקבלתי ללימוד להיות שוטר!" הוספתי. "איזה יופי!" עלמה קראה לפתע עם יותר כוח, החיוך שלה נראה מאושר. "בואי נצלם סרטון לכולם!" אמרתי מוציא את הפלאפון. "קודם תן לי לצלם משהו לורד!" עלמה הושיטה את ידה. נתתי לה את הפלאפון. "היי ורד!" עלמה אמרה מצלמת סרטון לורד. "אני לא יודעת מה יהיה איתי מחר, אני רוצה שתשמרי על אורן בשבילי! אוהבת אותך כל כך…" עלמה אמרה מחייכת את החיוך המקסים שלה. "עכשיו לאבא ואמא!" עלמה אמרה. ככה ביליתי חצי שעה רואה אותה מצלמת לכל מי שהיא מכירה סרטון קצר עם כמה מילים…
השמש שקעה והרופא רצה שאתן לעלמה לישון. "רק כמה מילים אחרונות…" ביקשתי, הוא הסכים. עלמה החזירה לי את הפלאפון. "תשמור על אבא ואמא…" היא אמרה, הצבע חזר לה לפנים היא נראתה שמחה. "למה הצלת אותי?" שאלתי. "למה לא?" היא ענתה. "את כבר היית פצועה והוא בכוונה ניסה לפגוע בי…" לחשתי. "דווקא הגבס הציל אותי, הייתי נפגעת עוד יותר… חוץ מזה אתה האח שלי! עד עכשיו שמרת עליי, נתת אותי לאימוץ וסבלת לבד כל הילדות… עכשיו אני יכולה לקחת את הסבל ממך!" עלמה אמרה. "לך תקים משפחה עם ורד, תתן לילדים שלך את הילדות שלא הייתה לך! לך, אני אוהבת אותך!" עלמה אמרה, התכסתה בשמיכה והתחילה להרדם. "תודה שהצלת אותי! אני אוהב אותך כל כך!" אמרתי. "תשמור על עצמך!" עלמה לחשה. יצאתי.
חזרנו לקיבוץ הכל דומם ועצוב. "עלמה צילמה סרטון בשבילכם…" לחשתי כשנכנסנו לבית. התמוטטנו על הספה בדמעות. פתחתי את הפלאפון וצפינו בסרטון. "אבא אמא! שמעתי גם על תקווה הכלבה… שמרו עליה, אני אשמח לראות אותה יום אחד… תמשיכו לחיות כל עוד אתם בחיים! אני לא מתכוונת לוותר, אני עוד אחלים! אוהבת אתכם כל כך, אתם ההורים הכי מושלמים שיש!" עלמה אמרה בסרטון כל הזמן עם חיוך. ראינו את הסרטון מעל אחת עשרה פעמים כל הלילה. נרדמנו ביחד על הספה בוכים. בחמש בבוקר קמתי לאכול. לפתע צילצל הפלאפון של הבית. "הלו?" עניתי. "תבואו מהר, עלמה נכנסה לניתוח שיכול להציל אותה! הביקור היום הוסיף לה כוח ויש סיכוי שהיא תחלים… אך כמובן גם להפך…" אמר איזה קול כנראה של רופא. ניתקתי ומיהרתי להעיר את ההורים. נסענו מהר אל בית החולים שמה הודיעו לנו שעלמה נכנסה לניתוח.
אחרי הניתוח הזה נדע מה יהיה איתה. הערתי את ורד להגיע, ישבנו ארבעתנו בדממה. אחרי כשעתיים הודיעו שהניתוח הצליח. "מה זה אומר?" אבא שאל ומיהר אחרי הרופא. "היא בחיים ומצבה מתחיל להשתפר, הכל בזכות הביקור של אורן אתמול. אחרי הביקור הצבע חזר לה לפנים, מאז היא מתחילה להבריא." הרופא הסביר ממהר להיכנס לעוד חולה.
שמחנו כל כך. "היא מבריאה!" אמרתי מחבק את ורד. כשלפתע התקשרו אליי לראות למה אני מאחר ללימודים. נפרדתי והלכתי עייף אך שמח.
כל השבוע מצבה של עלמה השתפר, הסכימו שאבא ואמא ילכו לבקר אותה. שמחתי כל כך. הם התקשרו בשיחת וידיאו אליי עם עלמה. "כל כך טוב לראות אותך!" אמרתי לעלמה. "מה חשבת, שאני אפסיד את החתונה של אח שלי והחברה הכי טובה שלי?" עלמה קראה בצחוק. אבא ואמא נראו מופתעים. "אתם מתחתנים? מתי התארסתם?" אמא שאלה. "עדיין לא התארסנו… עוד לא הצעתי לה!" אמרתי מרגיש את פניי הופכות צבע. "למה אתה מחכה?" עלמה קראה. "כן, היא מושלמת בשבילך!" אבא קרא. הרגשתי כל כך מסמיק. "אני צריך שעלמה תבריא קודם, היא צריכה לעזור לי לבחור טבעת…" אמרתי מנסה לברוח מהמבטים המביכים. "אני עוד אחלים…" עלמה מילמלה…
היא באמת החלימה. כל הקיבוץ שמח. היא עדיין לא יכלה לעמוד אך נתנו לה לחזור הביתה בכיסא גלגלים. אמילי באה לבקר והראתה לעלמה איך לעשות דברים עם הכיסא. עשינו מסיבה בכל הקיבוץ, היו כמה צלמים ומראיינים שהגיעו. אך כלום לא הפריע לחגיגה. יום לאחר יצאתי עם עלמה לבחור טבעת. הכל נראה כל כך מאושר ומדהים, כל כך שמחתי שעלמה איתנו. הרגשתי בעננים.
הצעתי לורד כמובן שהיא אמרה כן. התארסנו וקבענו תאריך לחתונה. עלמה הייתה מאושרת. אני המשכתי ללמוד להיות שוטר ועלמה המשיכה ללמד ריקוד בסטודיו. עברנו לגור בקיבוץ ליד ההורים בבית משלנו, כשכל הקומה למטה נהפכה לסטודיו החדש של ורד. הרופאים אמרו לעלמה שעד החתונה היא בטח תצליח לעמוד ואפילו ללכת. כולנו הרגשנו בעננים. הדבר היחיד שלא היה ידוע היה מה שיקרה כשאמא הביולוגית תצא מהכלא. לי זה לא משנה אני בטוח שנצליח להיות בקשר טוב יותר ממה שהיה לפני.
קצת ממבטה של עלמה:
אני אולי על גלגלים אך אני מרגישה על עננים. החברה הכי טובה שלי ואח שלי מתחתנים! אין יותר מטח ותוכנית טלוויזיה מסוכנת!
אני יודעת שהרופאים חושבים שאני לא אצליח לרקוד שוב, אך ניסים יכולים לקרות. לפחות הגשמתי חלום. אני לא יודעת אם זו הייתה הפעם האחרונה שאני רוקדת, התנועה האחרונה שלי בעולם הריקוד… מה שבטוח שאני עדיין בחיים, אני אמצא את הדרך שלי בעולם. יש לי תקווה ועם זה אני אתקדם!