החתול הסופר
בפרק הקודם, התגלע ויכוח רועש בין בין שני קצינים לגבי דרך הפעולה הנכונה. אֶוַוה פֶֿרַן סירבה לבחור צד, אבל לסמל מַיְלס טוֹרִיהָאן היו תכניות אחרות...

זאבי ערב – פרק שלישי

החתול הסופר 27/05/2020 125 צפיות תגובה אחת
בפרק הקודם, התגלע ויכוח רועש בין בין שני קצינים לגבי דרך הפעולה הנכונה. אֶוַוה פֶֿרַן סירבה לבחור צד, אבל לסמל מַיְלס טוֹרִיהָאן היו תכניות אחרות...

הייתי אומרת שהיום המשיך כרגיל, אבל קשה להשתמש במילה הזאת בהתחשב בכל מה שקרה בעשרים וארבע השעות האחרונות. אַלְמוֹרַן ואַדֶּפְּרִים הכריזו על הפסקת אש זמנית לטובת ארוחת בוקר או צהריים או ערב, אף־אחד לא ידע כי אף־אחד לא עקב אחרי הזמן. היא הייתה לא טעימה, כמו שאר כל הארוחות בחודשים האחרונים, אבל הבטן תבעה את שהגיע לה.

לא סיפרתי לאף־אחד. הרגשתי אשֵמה על כך, ואני מתחרטת על זה גם עכשיו, כשאני גוללת בפניכם את הסיפור הזה. דעתי נטתה לדעה של אלמורן – אחת הסיבות לכך הייתה שחשבתי שהוא מספיק אחראי ומרוכז כדי באמת ליישם את התכנית שלו. המנהיגות הגרועה של אדפרים לא הייתה מביאה אותנו לשום מקום.

ובכל־זאת, פחדתי. מַיְילס הייתה משוגעת, והיא הייתה מסוגלת לעשות הרבה מעבר למה שהיא עשתה. לא רציתי למצוא את עצמי באש צולבת, עדיין לא. הרגשתי שהכל קורה כל־כך מהר, וחסר היה לי התסריט. יש אנשים יצירתיים שיכולים למצוא פתרון לכל בעיה בזמן שהיא קורה. קינאתי בהם, אבל לא הייתי אחת מהם. חוץ מזה, רציתי לדבר איתה בעצמי.

בינתיים סוּרְמוֹנְטִיל חזר, עם חדשות רעות. שני הטייסים נהרגו. הם עדיין גססו כשנמצאו. הם היו במצב קשה כל־כך, שסורמנוטיל הורה לשני הטוראים שלו לא לעשות החייאה. הוא העדיף לחסוך מהם סבל מיותר תמורת כמה דקות בודדות של חיים. האם חיים בסבל עדיפים מאשר המוות?

בהיתי שעה ארוכה במגש האוכל שלי, אומללה לחלוטין. החדשות הרעות לא הטרידו אותי כמו מיילס. דחפתי בכוח כמה כפיות כדי להשתכנע שלא אמות ברעב בזמן הקרוב, פלטתי אנחת עצב, וקמתי ללכת.

אז אלמורן אחז בידי. “הֵיי,” הוא לחש. הופתעתי מהפנייה שלו. חשבתי שהוא עסוק בשלו יותר מדי, וזה היה נשמע שהוא עומד לומר לי משהו שהוא לא יאמר לאחרים. “את נראית מודאגת.”

הייתי מודאגת, הייתי אפילו מאוד מודאגת, והייתי על סף פאניקה כשהוא אמר את זה. בלעתי את הרוק והשפלתי מבט לרצפה.

“לא, זה פשוט… כל הסיפור הזה מלחיץ אותי. אתה יודע, אנשים מתים, הסיכויים הגבוהים שלנו להצטרף אליהם. דמיינתי את זה אחרת.”

“גם אני,” הוא לחש, והביט מהורהר לעבר החלל הריק.

“סגן אדפרים לא הולכת לשנות את דעתה,” אמרתי לבסוף.

“אני יודע.”

“ו… מיילס אמרה לי שהיא תומכת בה עד הסוף.”

הוא הרים גבה בחצי פליאה, אבל התעשת במהרה. “זה לא אמור לעניין אותנו.”
הוא שם לב שהתשובה שלו בלבלה אותי. חשבתי שלא אקבל תשובה נוספת, ונראה היה שהוא מתכוון ללכת. “אני לא צריך את רשותה.”

זה מסוג הדברים שאהבתי בו. הוא שידר עוצמה לקילומטרים, כמו מנהיג מלידה. הוא היה גאה, ובו־זמנית לא גאוותן. מהיר מחשבה, אבל לא פזיז. ואני… ידעתי יותר מכולם, ולא הייתי מסוגלת לעשות דבר.

מלבד סרן הַאסֶנַאם, לא היה נעדר אחד, כך שרובנו שוטטנו בספינה כדי לבחון נזקים. טֶרְְסַוִויד, הטכנאי הראשי, ניסה לשחזר מערכות נוספות, כמו הג’י־פי־אס. אני לא יודעת אם יש הבדל בין להיות תקוע בבור שלג כזה או בבור שלג אחר, אבל לא תהיתי על החפץ. אני עברתי במקומות שונים ורשמתי לי במחשב הכיס כל נזק שנראה משמעותי דיו.

בחדר הבקרה, שסוף־סוף נפתח, כל הנורות היו שבורות, והפנס שלי חזר להיות שימושי. בכנות? המצב היה גרוע, אבל לא חסר תקווה. אפשר היה לתקן את זה. אני עדיין לא למדתי לתקן מערכות מסובכות כאלו, אבל טרסוויד כן.

צעדים.

התעלמתי מהם, והמשכתי להתבונן בחיישנים התקולים.

הם התגברו. לא זכרתי שמישהו מלבדי אמור היה להיות באזור הזה של הספינה.

“תראו מי יש לנו כאן,” אמרה מיילס בנימה מזלזלת. הלב שלי החל להלום במהירות. הסתובבתי בבת־אחת, וראיתי שהיא עומדת במפתן הדלת. היא חסמה את היציאה. חשבתי שהיא עומדת לפגוע בי. איזו סיבה הייתה יכולה להיות לה אז?

“זוזי לי מהדרך,” סיננתי. היא עשתה את עצמה כאילו לא שמעה דבר. “זוזי לי מהדרך,” אמרתי בקול רם יותר ובביטחון. לא הרגשתי בטוחה בכלל.

“מה, את לא מחבבת אותי יותר?” היא שאלה בסרקסטיות. “אני כבר מתחילה לחשוב שאת תומכת באלמורן, הפוץ הנפוח הזה.”

משום מה, המשפט האחרון שלה חצה לי את הגבול. אני יודעת, זה נשמע מטופש, וזה נשמע כאילו אהבתי את אלמורן יותר מדי, אבל זו לא הייתה הסיבה לזעם. היא התכוונה למה שהיא אומרת. הפעם הגבתי.

שלפתי במהירות את האקדח שלי מהחגורה וכיוונתי אותו הַיְשר אל החזה שלה, ובידיים רועדות ובמצח נוטף זיעה קרה צעקתי עליה שתפנה את הדרך, ושאני לא אחזור על כך עוד פעם.

והיא, המשוגעת הזאת, רק עמדה באדישות וחייכה. היא אפילו לא הנידה עפעף.

“את מתכוונת לירות בי?” שאלה בלגלוג. לא עניתי, כי לא ידעתי את התשובה בעצמי. פתחתי את הנצרה והעברתי את האצבע שלי להדק, בקושי מסוגלת לכוון, מלב דופק וראייה מטושטשת וידיים לא יציבות.

“הבנתי.” אמרה.

משום־מקום הגיחו שני הטוראים, אלו שסייעו לסמל סורמונטיל לפני כמה שעות. שניהם כיוונו רובים לעברי. הרגשתי כמו בחלום גרוע, כזה שכשמתעוררים ממנו נאנחים אנחת הקלה על כך שהרוע לא זלג לתוך המציאות. אבל ניסיתי לשמור על העשתונות. לשמור על קור רוח, אֶוַוה, את עוד תצאי מזה, חשבתי לעצמי. אל תַּרְאִי פחד, אַל תתני לה את הסיפוק… הנחתי בזהירות את האקדח שלי על הרצפה הקרה, והרמתי ידיים.

היא התקרבה אליי בצעדים איטיים, ואז בעטה בי בכל הכוח. נפלתי על ברכיי, מתקפלת מכאבים ומחניקה אנקה, עדיין לא מסוגלת לעכל את מה שקרה ברגעים האחרונים. אחד הטוראים התקרב אליי, ונתן לי מכה רצינית עם קת הרובה שלו. בו ברגע איבדתי את ההכרה, בפעם השנייה להיום.

זאבי ערב – פרק שלישי
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (1)

נהדר.

מחכה לראות אותם יוצאים אל פני כוכב הלכת. אני ממש סקרן לראות מה הם יגלו שם, ואיך זה ישפיע עליהם.

27/05/2020 16:21
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך