החתול הסופר
בפרק הקודם, השלישיה נפגשה עם סוֹלִיס סַלוֹהוֹם, מפקד הכוחות המזוינים העצמאיים. כשסגן אַלְמוֹרַן שוקע אל תוך עצמו, אֶוַוה פֶֿרַן היא זאת שנאלצת להחליט אם להסכים להצעה של המנהיג המפוקפק...

זאבי ערב – פרק תשיעי

החתול הסופר 04/06/2020 146 צפיות 2 תגובות
בפרק הקודם, השלישיה נפגשה עם סוֹלִיס סַלוֹהוֹם, מפקד הכוחות המזוינים העצמאיים. כשסגן אַלְמוֹרַן שוקע אל תוך עצמו, אֶוַוה פֶֿרַן היא זאת שנאלצת להחליט אם להסכים להצעה של המנהיג המפוקפק...

כשסַלָזַר הֶלְדֵּן הצטרף לצבא הרפובליקה, הוא הבטיח לעצמו שהוא לעולם לא יכוון נשק לעבר אף אדם, אלא אם כן חייו יהיו נתונים בסכנה ממשית. הוא התנגד בתוקף לנקוט עמדה, למרות הפצרותיי המתחננות. אני יודעת שלא הייתה לו בעיה עם ביטחון עצמי. אני חושבת שהוא היה בטוח בעצמו יותר מכל אחד אחר מהצוות. הוא היה אידיאליסט – נאמן עד מוות לקוד המוסרי שלו, שדרש ממנו למשוך ידיו מאלימות.

“היי, אַלְמוֹרַן,” אמרתי בשקט, “אתה בסדר?” זאת הפעם הראשונה שמישהו שאל אותו איך הוא מרגיש מאז שהגעתי לפה. וכשאני חושבת על זה… מאז שהתחלנו את המסע אף־אחד לא טרח לשאול אותו. הוא תמיד נראה רציני, בלתי־מעורער – הגב שיכול לשאת הכל.

ניסיתי להתקרב אליו כמה שיכולתי. היינו כמעט צמודים אחד לשני, אבל הרגשתי שכל הגלקסיה חוצצת בינינו.

יש כאלו שצועקים או עושים דרמה כשהרגשות סוערים בפנים, ויש כאלו ששותקים, נסוגים אחור, בורחים לתוך העולם של עצמם. אלמורן הפנה את מבטו, אבל אני התקרבתי עוד קצת, עד שהרגשתי את הכתף שלו נוגעת בכתף שלי. ציפיתי לכך שהוא יזוז הצידה, כי הוא תיעב מגע של אנשים. לא טפיחות על הכתף, לא חיבוקים – לחיצות ידיים רק במקרי חירום. יכול להיות שהוא היה סחוט עד כדי אדישות. ויכול להיות שרק ממני הוא לא נבהל. האפשרות השנייה מצאה חן בעיניי יותר.

“הֵיְיל, תקשיב,” לחשתי בקול רך, “אתה בסדר. אין לך שום אחריות על מה שקרה, אתה מבין? לא אתה חטפת אותנו. אף־אחד מאיתנו לא ידע כלום. עם עוד קצת מזל, המשימה הזאת הייתה מסתיימת בהצלחה. אתה לא אשם בכלום –”

“– הפסיקי,” הוא קטע אותי בקול שבור, “אני לא רוצה לשמוע את זה.” הוא נשם נשימה עמוקה. הוא עדיין התחמק מהמבט שלי. “אחריות זאת אחריות, פֶֿרַן. זה לא עניין של אשמה… כקצין וכמפקד, אני אמור ומחויב להבטיח את בִטחונכם. אני… לא הייתי צריך להוציא אתכם לזה.” במשפט האחרון הוא נשבר. ראיתי דמעה קטנה על לחיו. הייתי מנגבת אותה, לוּ הידיים שלי לא היו כפותות מאחורי גבי, אבל במקום זה הרכנתי מבט כדי לא להביך אותו עוד יותר. שתקנו דקות ארוכות. הבטתי במגפיי בעצב, אותו עצב שמחליש את המפרקים, שהופך את השמיים לאפורים.

השעה עברה מהר משציפיתי. אחרי כמה צפצופים נפתחה הדלת וסוֹלִיס ניגש אלינו, מחויך כתמיד, כאילו לפני רגע ניצח מישהו בשש־בש. אידיוט.

“אני רואה שנהניתם מזמן האיכות שלכם ביחד.” שלחתי לעברו מבט מלא שנאה, שנאה בוערה כלשונות של אש היוצאים מהשמש. מַיְילס הייתה דפוקה, אבל לא שנאתי אותה. קשה לי לשנוא אנשים. אני לא מחבבת אותם במיוחד, ואני די בטוחה שזה הדדי, אבל כמעט תמיד זה מסתכם בזה. באותם רגעים שנאתי אותו כמו שלא שנאתי אף־אחד אחר. הרגשתי פגועה עבור החברים שלי, רציתי לצעוק עליו ולקלל אותו כהוגן. אֶוַוה, בבקשה, אל תהיי מטומטמת, עצרתי בעדי. לא עכשיו.

“ובכן, הגעתם להחלטה?” שאל, מרים גבה. “סגן אלמורן?”

אלמורן אפילו לא הסתכל לכיוונו. היססתי כמה רגעים. את יכולה לעשות את זה, אֶוַוה. קדימה. לכי על זה. בלעתי את רוקי ונעצתי בסוֹלִיס מבט מהגיהנם.

“אנחנו נשתף פעולה. נעזור לכם במה שאתם צריכים, בתנאי שאחר־כך נוכל לחזור הביתה.” פְֿיו. זה לא היה כזה קשה. בעצם, זה היה קשה יותר מלתקן ספינת חלל כמו זו שאַדֶּפְּרִים עדיין תקועה בה.

“אין שום הבטחות, מתוקה,” אמר, “וגם נראה לי שאת לא זו שאמורה להחליט. אני רוצה לשמוע את סגן אלמורן.”

נשכתי את שפתיי. ידיי רעדו מזעם. הדבר הראשון שאני עושה ברגע שאני משתחררת מהאזיקים האלו, אמרתי לעצמי, הוא להביא לזבל הזה פצצה לפנים. אף־אחד לא קורא לי ככה.

“אני איתה,” אמר סלזר בקול רם ובטוח. הקול שלו הרגיע אותי. שמחתי שאני לא לבד.

אלמורן הנהן מבלי להרים את מבטו.

“מצוין, מצוין!” הריע סוֹלִיס בעליזות, “חשבתי שזה ייקח יותר זמן. עכשיו בואו אחריי.”

קמנו שלושתנו באי־רצון וצעדנו בעקבותיו באיטיות. אני הסתתרתי מאחורי גבו הרחב של סלזר, ואלמורן השתרך מאחורינו, צולע ומועד אחרי כל שלושה צעדים. מדי פעם נתקלנו בשומרים שנעצו בנו מבט.

הוא הוביל אותנו החוצה אל סוכה רחבה שהייתה בנויה מיריעת פלסטיק עבה שהוחזקה על־גבי ארבעה מוטות ברזל. זה נראה יציב יותר משזה נשמע. היו מפוזרים שם כמה ארגזי עץ ריקים, כשהגדול מביניהם שימש כשולחן.

“שבו, שבו. הרגישו בנוח,” אמר סוֹלִיס, מורה בידו על הארגזים הסמוכים. “זה הולך להיות קצת ארוך.”

התדרוך לקח כשעתיים. התקשיתי להתרכז, או מעייפות, או מכעס, אני לא זוכרת. אלמורן היה מלנכולי מדי, והיחיד שנשאר קשוב, יחסית, היה סלזר. הוא הזכיר המון פרטים טכניים, ואני שכחתי חצי מהם עוד לפני שהוא סיים לדבר.

סלזר חשב כמה רגעים. “אז… אתה רוצה שֶנִּכָּנֵס למבנה הזה, שבמקרה שורץ חיילי פדרציה, ניקח להם את המסמכים השמורים ביותר, ונצא משם כאילו כלום לא קרה?”

“כן, בדיוק! רואים שהקשבת, רב־סמל!” סוֹלִיס קרן משמחה, מחייך מאוזן לאוזן.

“ו… מצופה מאיתנו לעשות את זה כשאנחנו לא חמושים.”

“נכון.”

“אתה מבין שזאת משימת התאבדות?” התפרצתי בקול רם יותר ממה שתכננתי.

“אני לא יכול לסכן את האנשים שלי. אם אתן לך נשק, את תירי בי, ואני עלול למות מזה. את מבינה, מתוקה?”

הרכנתי ראש באומללות. עדיין לא הייתי מיואשת לחלוטין, אבל הרגשתי שאם הוא ימשיך לקרוא לי מתוקה, הייתי קוברת את עצמי עמוק בתוך שלג המגעיל הזה.

“אל דאגה. זה אמור להיות פשוט יותר ממה שזה נשמע. פשוט תעקבו אחרי התוכנית. בהצלחה!”

סוֹלִיס פנה לדרכו ואנחנו נותרנו שם, יושבים על ארגזים ושואלים את אלוהים מה בדיוק הוא מנסה לעשות כאן.

זאבי ערב – פרק תשיעי
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

אין לי ביקורת בונה, כי אני פשוט קורא בשקיקה. הסיפור זורם, וכתוב היטב.
אז למה אני כותב בכלל?
כנראה כי זה כבר הפרק התשיעי, ואכפת לי שתדע שאני קורא.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

05/06/2020 01:50

    תודה רבה!

    זה מעודד שיש קהל לסיפור המוזר הזה. כשהתחלתי חשבתי שזה ילך גרוע, גרוע מאוד. מקווה שלא תיגמר לי המוטיבציה באמצע, כי אֶוַוה הולכת להתבאס עליי בקטע אחר.

    המשך צהריים נעים!

    05/06/2020 02:03
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך