זהב מלוכלך – פרק 1

19/11/2020 144 צפיות 4 תגובות

“מייסון כבר העמיס את כל המזוודות שלך על האאודי” אבא שלי אמר מהכניסה לחדרי. “אז אחרי שתסיימי כאן, תרדי להגיד לי ולאמא שלך להתראות”.

“בסדר” השבתי לו באדישות והמשכתי לסרק את שיער הדבש שלי מול המראה הגדולה והמוזהבת. עורי הבהיר אופר במעט סומק ועיני הירוקות הציגו לראווה שורת ריסים כהים וארוכים. מרחתי אודם וורדרד על שפתיי המלאות ובהיתי בבבואתי בשביעות רצון. נראיתי כמו סטודנטית וותיקה, במיוחד עם השמלה האפורה שלבשתי ומגפי הגבוהים שהדגישו את גזרתי הדקה.

ליסה כבר סידרה לי את החדר ובדקה שלא שכחתי דבר לפני שאני יוצאת. מעולם לא עזבתי את הבית לזמן רב כל כך, אבל האוניברסיטה החדשה שלי, אוניברסיטת “אן הייבן” שבוושינגטון, הייתה רחוקה כמה שעות מכובדות מאחוזת המשפחה שלי, כך שלא יכולתי להישאר לגור כאן. והאמת שכלל לא רציתי.

בהיתי בנברשת הקריסטל היפה שמעל המיטה שלי ותהיתי אם אתגעגע אליה; חדרי המעונות באן הייבן היו מפוארים בהרבה מבכל אוניברסיטה אחרת שביקרתי בה, כיאה לאחת האוניברסיטאות הפרטיות היוקרתיות ביותר במדינה, אבל די הייתי בטוחה שלא תהיה בהם נברשת.

לבסוף, אחרי שלא יכולתי למשוך יותר את סירוק השיער שלי, לקחתי את תיק הצד הקטן מהמיטה ויצאתי מהחדר שלי. ראיתי את ליסה מנקה את מעקה המדרגות ועצרתי מולה, לא בטוחה אם אני יכולה לחבק אותה.

“ביי ליסה, אני עוזבת” אמרתי לה והיא בתגובה התקרבה אלי ולחשה לי “בהצלחה בוניטה” מניחה עלי את זרועותיה הדקות. עצרתי כמה דמעות חמות מלהחתים אל פני והמשכתי ללכת, יורדת במדרגות אל אולם הכניסה וממשיכה ממנו אל הסלון, חוצה בזריזות את ריצפת השיש המבריקה.

מול חלון הזכוכית הגדול שמשקיף אל מדשאות האחוזה, עמד אבי ולידו, על ספה רחבה ומרופדת בצבע קרם ישבה אימי, מעלעלת במגזין אופנה כלשהו. יכולתי לראות שליסה כבר ניקתה כאן הבוקר, היות והפרחים באגרטלים הוחלפו, האבק נוקה מהמדפים עמוסי דברי הנוי ואש חמימה בערב באח. התקרבתי אל ספת העור הלבנה ועצרתי, שומרת מרחק מהורי.

“אני יוצאת” אמרתי לשניהם. אימי הרימה את מבטה ממעיל פרווה שכנראה יופיע בארון שלה ביום למחרת ואבי הפנה את גבו לחלון והביט בי.

“מיה, לא יהיה לך קר בלבוש הזה?” הוא שאל, מורה על השמלה הקצרה שלבשתי.

“לא, אני לוקחת איתי מעיל” הרמתי את המעיל העבה שהחזקתי בידי.
“בסדר בסדר” הוא מלמל.

“זו לא שמלה מהעונה שעברה? תזכירי לי להזמין לך כמה חדשות מקטלוג החורף של לואי ויטון” אימי אמרה בחיוך.

“זה בסדר אמא, אני מעדיפה שלא” השבתי.

“את מעדיפה מגוצ’י?” היא שאלה.

“לא, יש לי מספיק בגדים כרגע, אני מעדיפה להתרכז בלימודים”

“טוב נו” היא אמרה וחזרה אל מגזין האופנה שלה.

“אז… להתראות” אמרתי לשניהם.

“צלצלי אלינו אם שכחת משהו” אבי אמר ועשה חצי צעד לקראתי, אבל ברגע האחרון התחרט וחזר למקומו ליד החלון הגדול.

“אוקי” אמרתי והסתובבתי, חוצה את אולם הכניסה ויוצאת מהדלת הכפולה של האחוזה. על שביל הגישה, במכונית אאודי מבריקה חיכה לי מייסון, הנהג של אבי.
הוא יצא במהירות ממושב הנהג כדי לפתוח לי את דלת המושב האחורית.

“תודה מייסון” אמרתי לו והוא חייך אלי חיוך גדול וסגר אחרי את הדלת.
כשהרכב התחיל לנסוע ולחצות את שטח האחוזה, הבטתי לרגע לאחור, רואה את אבי עומד בחלון. לא נראה שהוא רואה אותי, אז פשוט הסתובבתי חזרה במושבי. כשחצינו את השערים שסימנו את סוף שטח האחוזה, ראשי כבר נפרד לשלום מכל מה שהכרתי וציפה כבר להתחיל את התקופה הקרובה, רחוק מהבית.

הנסיעה ארכה חמש שעות, בהן קראתי ספר, שמעתי מוסיקה וקראתי בטבלט שלי בפעם המאה את דף המידע של אוניברסיטת אן הייבן, מסתכלת על הפרצופים המחייכים ועל אולמות ההרצאה המלאים.

“הגענו מיס קלארק” מייסון קרא וקטע את הרהורי.

הרכב נכנס לשטח האוניברסיטה, נוסע על שביל גישה ארוך. הצצתי מהחלון וראיתי מדשאות רחבות ידיים משובצות עצי אלון, מבני אבן גבוהים ומפוארים, ושלל סטודנטים שהתהלכו להם ממקום למקום לבושים בגדים חמים.

מייסון חנה את הרכב בחניון מסודר לצד בניין שיש לבן עליו היה כתוב “מנהלה”. ביקשתי ממייסון לחכות לי במכונית ולבשתי את המעיל שלי. כשיצאתי מדלת המכונית, קור צורב הכה בי וגרם לי להתחרט על השמלה הקצרה שלבשתי. התעטפתי היטב במעיל שלי ומיהרתי אל תוך הבניין הגדול. מצאתי בזריזות את משרדי הרישום, שם נרשמתי וקיבלתי מערכת שעות מודפסת על נייר נאה דמוי קלף, מפת כיס קטנה של האוניברסיטה ומפתח נחושת עם פתק עליו היה כתוב “מבנה א’, קומה 2, חדר 6”. המזכירה הנחמדה הקיפה לי במפה היכן בדיוק נמצא מבנה המגורים שלי ואחלה לי הצלחה.

כשיצאתי חזרה אל הקור, מיהרתי אל המכונית ומייסון יצא בזריזות, ניגש אל תא המטען והוציא את שתי המזוודות שלי. הראיתי לו היכן נמצא מבנה המגורים שלי במפה והוא לקח אותה מידי, הנהן והתחיל לגרור את המזוודות, נועל בלחיצת כפתור קטנה את המכונית.

התחלתי ללכת אחרי מייסון, מודה על כך שלפחות אין רוח ומביטה סביבי, חוקרת ומנסה לשנן את הדרכים כך שלא אצטרך להסתובב הרבה זמן עם המפה. אין ספק שהמקום היה יפה; עם מבנים בהירים ואלגנטיים, מדשאות ירוקות וספסלי עץ.

אחרי הליכה של בערך רבע שעה, הגענו למבנה גבוה ובהיר, תואם ליתר המבנים בקמפוס, עליו הייתה רשומה האות א’.

“תודה מייסון, אני אעלה לחדר את הדברים שלי, אתה יכול לחזור” אמרתי לו ולקחתי מידיו את המזוודות. העדפתי לא להיכנס איתו למגורים, לא ידעתי בדיוק מה הנוהל על הכנסת גברים לשטח וגם לא ממש רציתי שהשותפה שלי לחדר תראה איך גוררים עבורי את המזוודות.

“כן מיס, תודה” מייסון אמר והביט בי לרגע. “בהצלחה” הוא אמר ונפרד ממני.
הבטתי אחריו לכמה שניות ואז התחלתי לגרור את המזוודות שלי אל תוך המבנה, סוגרת אחרי את הדלת ומקלה מעט על הקיפאון שהקיף אותי. מבפנים המבנה הזכיר קצת לובי של מלון; הרצפה הבריקה, כמה עציצים נחו בכדי חרסינה גדולים ומעלית צבועה בזהב נחה בפינת חלל הכניסה. חלפתי על פני החדרים של הקומה הראשונה ועליתי במעלית לקומה מספר 2. כשיצאתי, ראיתי שהקומה נראית בדיוק כמו זו שמתחתיה.

מצאתי את חדר מספר 6 ופתחתי את הדלת עם מפתח הנחושת הקטן.
נכנסתי פנימה ועמדתי לרגע בכניסה לחדר, חוקרת אותו ונהנית מהחום ששרר בו. הוא היה גדול ללא ספק, ומכוסה פרקט כהה. מיטה רחבה בקצה הימני של החדר הייתה מכוסה מצעים ועל הרצפה היו מפוזרים בגדים ונעליים, כך שהנחתי ששם ישנה השותפה שלי. בכל צד של החדר היה ארון בגדים, שולחן כתיבה, שידת לילה ומיטת עץ. צידו השמאלי של החדר, היכן שאני הייתי אמורה לישון, היה נקי, עם קולבים פנויים בארון ומזרן ערום ממצעים. מעל כל מיטה היה חלון עגול שהשקיף אל הקמפוס.

אחרי שהתחממתי קצת מהרדיאטור הלבן שהיה מובנה בקיר, התחלתי לסדר את הבגדים שלי בארון ולהלביש את המיטה במצעים. הוצאתי את הספרים והמחברות שקניתי וסידרתי אותם בשולחן הכתיבה, יחד עם עטים, עפרונות ומרקרים שדחפתי אל אחת המגירות. כשסיימתי התיישבתי על המיטה ובהיתי דרך החלון אל מדשאות הקמפוס שבחוץ. הסתכלתי על הסטודנטים המחויכים שדיברו ביניהם ומיהרו כדי להספיק להגיע לשיעורי הבוקר וניסיתי לדמיין את עצמי ביניהם.

השיעורים הראשונים שלי מתחילים רק מחר, אבל רציתי להגיע מוקדם יותר כדי להתמקם, אז שלפתי את המפה הקטנה מכיסי והתחלתי לעבור עליה, מנסה ללמוד בעל פה את השבילים והדרכים השונות להגיע לכל בניין.
לפתע שמעתי מפתח מסתובב בדלת והרמתי את מבטי מהמפה כדי לראות בחורה צעירה נכנסת לחדר ומביטה בי. היא הייתה שחומת עור ובעלת שיער שחור ומבריק שהחליק על גבה.

“היי לך, חשבתי שתגיעי רק מחר” היא חייכה ואני בהיתי בה בהפתעה. “אני אֶדיסון, אבל את יכולה לקרוא לי אֶדי” היא קרצה.

פרק 2 כבר נמצא בבלוג שלי! מוזמנות ומוזמנים לבקר.
https://noamsstory.blogspot.com/2020/11/Dirty-Gold-2.html

זהב מלוכלך – פרק 1
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (4)

היי קראתי את הסיפור שלך גם פה וגם את הפרק השני הייתי שמחה עם הייית גם כותבת פה אני אהבתי
הייתי ממליצה לך לנסות לסקרן את הקוראים כי נתת לי רק פרטים אלה עם את כותבת סיפור שהוא לא עם משהוא על טבעי או חריג ומוזר בהצלחה:)

19/11/2020 20:57

    תודה רבה! אני שמחה לשמוע שהתחברת לסיפר. לא כל כך הבנתי למה התכוונת, אין מספיק פרטים?

    20/11/2020 15:58

היי סליחה שרק עכשיו אני עונה לך
אני לא כתבתי את זה נכון הכוונה שלי היתה שכשאת כותבת סיפור בהמשכים ואת רוצה שימשיכו לקרוא את כולו את צריכה ליצור מתח בסוף הקטע כדאי שנצפה לקרוא גם את הבא
(זה מין המלצה ודעתי האישית)

וראיתי שהורדת את הקישור לבלוג שלך תוכלי לשלוח אותו שוב? אני ממש אשמח לעקוב אחריך:)

30/11/2020 10:50

היי בשמחה! תודה על העצה!
https://noamsstory.blogspot.com/
זה הקישור לבלוג (:

30/11/2020 12:06
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך