זה סיפור שכתבתי ממש מזמן ומאז הכתיבה שלי נהייתה טובה בהרבה. אני רוצה להמשיך אותו עכשיו (וגם לערוך) כי זה רק הפרק הראשון וגם הוא לא גמור. אז יהיה נחמד מצדכם אם תגידו לי אם שווה לי להמשיך אותו או להתחיל אחר. כמו כן כל ביקורת תתקבל בהבנה (: ואני מעדיפה שתגידו שזה מזעזע. ישלי את הקטע התחרותי הזה של "אני עכשיו הולכת להראות להם מזה מזעזע", אז זה יעזור לי. אבל ביקורת טובה זה גם סבבה (:

חטיפה

05/08/2014 623 צפיות 2 תגובות
זה סיפור שכתבתי ממש מזמן ומאז הכתיבה שלי נהייתה טובה בהרבה. אני רוצה להמשיך אותו עכשיו (וגם לערוך) כי זה רק הפרק הראשון וגם הוא לא גמור. אז יהיה נחמד מצדכם אם תגידו לי אם שווה לי להמשיך אותו או להתחיל אחר. כמו כן כל ביקורת תתקבל בהבנה (: ואני מעדיפה שתגידו שזה מזעזע. ישלי את הקטע התחרותי הזה של "אני עכשיו הולכת להראות להם מזה מזעזע", אז זה יעזור לי. אבל ביקורת טובה זה גם סבבה (:

אני אוהבת אירוניות. רציתי לפתוח את הספר שלי בהתחלה אירונית; המוות הזה, והרי שם הסיפור הוא “הנערה בשמלה האדומה.” לפחות זה היה, עד שזואי התלוננה שהוא יותר מידיי, כאילו, מסמל חיים. זהו באמת שם שמסמל חיים. הוא גורם לי לדמיין נערה מלאת שמחת חיים לבושה בשמלה אדומה, רוקדת, ושלג מכסה את הכל. אבל עם כמה שניסיתי לספר לכם בראשונה על המוות, לא הצלחתי, כי הכל נראה מטושטש. כמו תמונת פספורט שהגדילו לתמונת ענק, לא מובן. אם כך, אני אאלץ לספר את הסיפור מההתחלה. אני אתחיל באותו לילה. שוד הבנק הגדול.

“לילי, תירגעי. אנחנו חמושות. וזה בטח סתם חתול או משהו, אל תיבהלי,” הרגעתי אותה. “פשוט תמשיכי ללכת.” צעדנו ברגליים מכופפות ובראש מורכן כדי שלא יבחינו בנו. לילי קפצה למשמע הרעשים מקצה השביל, אותם הרעשים שקפצה מהם קודם. “ריי, אני מפחדת.” היא אמרה. יכולתי לשמוע את רעד שפתייה. הסתכלתי עלייה, אולי מהפחד שאני אשאר לגמרי לבד בסמטה החשוכה. שערה הכהה היה פרוע במקצת, כנראה מהריצה קודם. עיניה הבהירות זהרו לאור הירח החיוור, שהשתקף גם על שערה. “לילי, מה יכול לקרות? בעוד כמה דקות אנחנו מגיעות אל הבנק. תנשמי.” אמרתי, למרות שגם נשימתי נעתקה למשמע הקולות, כאילו שאני חדשה בעסק. טיילר היה צוחק ואומר שאנחנו תינוקות. “הם יתפסו אותנו, ריי. אני יודעת. אלוהים אדירים, זה לא שווה את זה.” היא אמרה, ועוררה בי את הספקות ואת השאלות שמקננות בי תמיד; האם יש להם אומץ לפגוע במשפחה שלי רק בגלל שאני לא מבצעת את הפשע שהם מטילים עליי? אפילו לא בזבזתי אנרגיות על לענות לעצמי, כי כמובן שידעתי את התשובה. הרי רק לפני כמה ימים שברו לאחד מהבנים את שתי הרגליים. “הם לא יתפסו אותנו. טיילר מתוחכם מידיי בשבילם, אני בטוחה שהתכנית מדויקת ואין סיכוי שיש להם פיסת מידע הכי קטנה על השוד היום.” הרגעתי אותה, אך רק בצורה חלקית. עם כל הלחץ, שתינו ידענו שאין סיכוי שהם ידעו על השוד הגדול שהוא מתכנן כבר שנים. אפילו על השודים הקטנים הם לא יודעים, שרמת הסודיות שלהם נמוכה בהרבה מזה. אבל עם כל זה, הפחד תמיד היה קיים. הרעשים נשמעו עוד פעם. ממבט חטוף בשעון הבנתי שאנחנו בעוד כמה רגעים מאחרים את המועד שקבענו מראש. ידעתי שאם לא נגיע עכשיו, יענישו את שתינו. “אנחנו חייבות לרוץ,” אמרתי “תורידי את הנעליים, אסור שיהיה רעש בכלל.” הזכרתי לה, אך היא הייתה כבר תוך כדי פרימת הקשר שאיחד את שני צידי השרוך. בתור חדשה היא הפתיעה אותי, בשודים הראשונים שלי בכיתי מרוב לחץ. כמובן – בלי שום כוונה להשווצה – היא לא עשתה זאת במהירות ובמיומנות כמוני. נחשבתי לאחת מהוותיקות המיומנות ביותר. “טוב, קדימה. תחזיקי את היד שלי ותרוצי איתי, אוקיי?” הסברתי. “קיי.” היא ענתה, מכניסה כמה שיותר אוויר לתוך הריאות בידיעה שאסור לעצור לרגע אפילו. החזקתי את נעליי ביד אחת ואת ידה של לילי ביד השנייה והתחלתי לרוץ. הנעתי את רגליי במהירות על הקרקע, שמעתי את הרוח נושבת מצדדי, השיער שלי התעופף לכל עבר. התחלתי להתעייף, הרגשתי את האוויר בריאות שלי מתרוקן ואת הלחיים שלי מתאדמות. “בואי נעצור, ריי. בבקשה, אני מתחננת.” שמעתי מכיוונה של לילי. “רק עוד כמה דקות.” אמרתי. “אני לא יכולה, אני לא עומדת בזה, ריי. בואי בבקשה נעצור.” היא התחננה מאחוריי. היא התחילה להשתעל בקולניות ולהשתנק. המשכתי לרוץ ללא התייחסות אליה, ידעתי שאם נעצור עכשיו נאחר את המועד וכל התכנונים והשוד עצמו – ילכו לטמיון, וכך גם חיינו. היא לא ידעה זה שטיילר אף פעם לא מפחד להשתמש בנשק, לא משנה כלפי מי. “לילי, את יכולה, קדימה.” אמרתי, אך באותו הרגע ידה התנתקה מידי וקול חבטה נשמע. הבטתי לאחור. לילי הייתה שרועה על הרצפה, אדומה כולה, נושמת בקושי רב. לא הייתי בטוחה אם היא באמת מצליחה לנשום או שאלו רק ניסיונות כושלים. “לילי!” צרחתי, שכחתי שעכשיו 3:15 בבוקר, וכל האנשים בעיירה הקטנה שלנו ישנים. “לילי, לילי.” ניערתי את גופה. חיפשתי במהירות בעייני אחר מקור מים. לאחר שניות של חיפוש מצאתי בקבוק על החומה הקרובה, וניגשתי כדי לקחתו. שפכתי את כל תכולתו על פניה, והרמתי את רגליה כדי שיזרום לה דם לראש. שמעתי פעם שהשטות הזאת עוזרת. לאחר זמן קצר היא הפרידה מעט את עפעפיה, כך שחשפו רבע מעיניה הקטנות. “רייצ’ל, יש לי בעיות נוראיות עם קוצר הנשימה.” היא הסבירה במלמול רב. קולה היה חלוש וחסר כוח, לקח לי זמן להבין את מה שהיא מנסה להגיד. “היית אומרת לי!” אמרתי. “ריי, תעזבי את זה עכשיו. אנחנו חייבות להגיע.” היא אמרה, עוד פעם בקול שבקושי הבחנתי בו, אך מכיוון שהדממה שררה סביבנו יכולתי לשמוע חלקי משפטים ממה שאמרה. רק לאחר שחזרה על זאת כמה וכמה פעמים הצלחתי להבין. היא הניחה את ידיה על הרצפה משני צידי גופה והתכוננה לעלות לתנוחת עמידה, אך באותו הרגע נפלה. “בואי, אני ארים אותך.” הצעתי. בתוך שניות היא כבר הייתה על ידיי, בדיוק כמו כלה בליל כל הכלולות, נעליי ונעליה מונחים על בטנה. היא הייתה קלה יותר משחשבתי, כך שלא הייתה בעיה. הבעיה נוצרה כאשר הסתכלתי בשעון. בעוד דקה אנחנו צריכות להיות שם. רצתי כמיטב יכולתי, בהתחשב בעובדה שיש עליי עוד 50 קילו לפחות. “רייצ’ל, תורידי אותי. אל תקשי על עצמך, בבקשה.” היא התחננה, אך לא היה לי זמן כדי לעצור או כדי לענות לה. יכולתי כבר לראות את השלט של הבנק הגדול. “אנחנו מגיעות, רק שנייה.” אמרתי תוך כדי התנשפויות כבדות. רגלי נחבטה באחד מהסלעים שהונחו על המדרכה. “אאוץ'” קטן משציפיתי נפלט מפי. נעליי האולסטארס שלי עפו באוויר ונזרקו על הרצפה בקול עמום. במאמץ רב התכופפתי כדי להרים אותם, לילי מחזיקה בצווארי ומקשה עליי. הנחתי אותם בחזרה על בטנה והמשכתי לרוץ. 7 שניות. הורדתי את לילי מידיי בעדינות אך במהירות. היא התייצבה על הקרקע ולקחה את נעליה. “תטפסי.” אמרתי, אני כבר הייתי באמצע הגדר שהפרידה בנינו לבין הבנק. “תני לי יד, בבקשה.” אמרה. החזקתי את ידה ביד אחת ואת הגדר ביד השנייה. היא קיפלה את רגלה והניחה אותה על הגדר, הרגל השנייה נשארה ישרה בצורה מושלמת. אני בטוחה שבחרו אותה בגלל הגמישות שלה, לא בגלל שום דבר אחר. יופי הוא לא דבר שמשנה כאן, אף אחת לא תצא עם בחור שמכריח אתה לגנוב. גדר של שלושה מטרים לפחות התפרסה לפניי, טיפסתי אותה דיי במהירות וקפצתי מראשה. לא היה לי שום פחד בנוגע לגובה או כל דבר אחר שקשור לזה, כך שגדרות היו דיי ההתמחות שלי מאז שנכנסתי לפה. “קדימה, תקפצי.” צעקתי את הצעקה הכי שקטה שיכולתי לגייס למעלה, אל לילי. “אני מפחדת.” קולה רעד מפחד. “את חייבת.” אמרתי. “תנחתי על הרגליים.” שנייה אחת. היא קפצה אליי. רצתי בשיא המהירות שלי, אני לא חושבת שאיי פעם הגעתי למהירות כזו. אם לא נגיע בזמן נקבל עונש כבד, מה שחסר לי עכשיו. נגמר הזמן, ועמדנו בו. אוי, אלוהים, שנייה אחת הפרידה בנינו לבין המוות הקרב ובא. “אצלנו אין עונשים,” אמר פעם טיילר “מי שמפשל – מפשל. אין הזדמנויות לתקן, לא פה ולא בשום דבר אחר.” חלק מהנערים שחטף תלו בו מבטים שואלים. “מוות.” הוא הסביר. אני זוכרת איך נרעדתי רק למשמע המילה הזאת. “רק בגלל שהם פישלו?” שאלתי באימה גלויה. “כשמישהו מפשל,” הוא הסביר “בדרך כזו או אחרת, הוא הורס את השוד. הוא גורם לי להפסיד אלפי שקלים. מי יפרנס את המשפחה שלי אז, הא? בריטני ספירס או מייקל ג’קסון?” ענה בעצבנות. פחדתי לשאול את השאלה שרציתי לשאול; למה הוא לא פשוט עובד? עד היום לא קיבלתי תשובה לשאלה הזו. “את באה?” לילי החזירה אותי למציאות, שהייתה מפחידה מתמיד. התקדמנו. צעדים שקטים מציפיתי נשמעו מכיוון רגלינו. דרכתי על אחד מהעלים היבשים שהונחו על הקרקע. קול רשרוש קצר וחד נשמע מכיוונו. מיהרתי לקפוץ ממנו. והרי קיץ היה, ועלים יבשים שנושרים על הרצפה הם אחד מהאלמנטים היותר קלישאתיים של הסתיו, לכן הופתעתי והתרגזתי בו זמנית על אותו עלה שהחליט לעמוד בדרכי. קלישאות שנאתי. קלישאות הן מוסכמות חברתיות לכל דבר, ומוסכמות חברתיות שנאתי. בגלל זה אני גם לא מאמינה באף אל. אמונה באל היא מוסכמה חברתית, זאת אומרת, בתור נוצרייה כשרה אני צריכה ללכת לכנסייה בכל יום ראשון, ובתור יהודייה כשרה אני צריכה לאכול כשר. אם אני לא מאמינה באף אל, כל דבר אפשרי. שום דבר לא נשלח מהאל או מיקום כלשהו. אני פשוט חייה. מה שקורה – קורה. אף אחד לא יגיד לי למה זה קורה, לדוגמא, אם אני אתנהג יפה אז יקרו לי דברים טובים. אף אחד לא ישכנע אותי ללכת לפי דרך מסוימת. נרעדתי ללא סיבה נראית לעין. נכנסנו אל תוך התעלה שחפרו מבעוד מועד, שנראתה כחור עמוק ושחור בחשיכה. בקצה החור העמוק נעמדו אודרי וג’ון אל מול הדלת שמובילה אל הכספות, נראים מודאגים, לבושים שחור. כטבעה של אודרי הייתה לגופה חצאית, שהפעם הייתה קצרצרה וחשפה רגליים דקיקות. חולצתה הייתה חולצת טי חלקה ושחורה, כמו זאת שלי, רק שעלייה היא נראתה מדהים, ועליי נראתה בסדר. רק בסדר. שיערה החום-שטני-אדמדם נקלע לצמה צדדית ומרושלת שהונחה על כתפה. עיניה השקדיות, גם בצורתן וגם בצבען, היו מכווצות מאוד, בצורה שגרמה להן להיראות קטנות מתמיד. אפה היה מושלם כתמיד, אך בו לא קינאתי. גם לי היה אף מחודד ומושלם. שמחתי על כך בכל הזדמנות. ג’ון היינו חברים טובים, כך שלא ראיתי צורך לבחון אותו בצורה שבה בחנתי את אודרי. כמובן שהוא לבש את המכנסיים וחולצת הטריקו הקבועים שלו, לא משהו חדש. לכל הפריצות לבשנו בערך אותם דברים. אסור שיהיו יותר מידיי בגדים שחורים, זה עלול לעורר חשד. בעצם, כל דבר עלול לעורר חשד. פניו היו אדומים כמעט כמו שיערו, אפילו ששיערו היה יותר בגוון אדום-כתמתם. נמשיו בערו. “פרצתם?” שאלתי את אודרי, שכעת הייתה רכונה אל עבר מנעול הדלת שממנו נשמעו קרקושים. לא היה מובן לי פשר שאלתי – והרי אני רואה אותה, אדומה ומיוזעת, מתעסקת עם אותו המנעול שכנראה ולא כמתוכנן יגרום לנו לצרות רבות ושיבושים בתכנית, ובכל זאת, תהיתי לעצמי, ללא סיבה הגיונית, האם היא כבר פיצחה אותו. והרי אם הייתה מצליחה בכך, הם כבר היו בפנים, נוזפים בנו על הכמעט-איחור שלנו. כנראה בגלל חוסר ההיגיון שבה הם לא ענו על אותה השאלה. כנראה בשאלה הייתה תכלית. אולי למשוך את צומת ליבם אלינו בצורה נחמדה, רק שלא ילשינו שבאנו מאוחר. “נהדר. נהדר. זה לא נפתח.” אודרי אמרה, חצי ספרדית חצי אמריקנית. כולנו, חוץ מלילי, דיברנו ספרדית. זו הייתה סוג של ה”שפה הסודית” שלנו. בעיירה שלנו לא התגורר אדם אחד אפילו שיכל להבין אותנו. “הכל בסדר?” שאלתי. “אני לא יודעת, זה לא נפתח.” היא אמרה, ייאוש נשמע בקולה. “המפגרת הזו. זה לא עובד והיא לא נותנת לי אפילו לעזור לה.” היא התעסקה עם המנעול בעצבנות גוברת, אט אט היא כבר חבטה במנעול, דבר שהשאיר סימנים אדומים על כף ידה. “בבקשה, לא ככה” שחררתי את ידיה מהמנעול. “תני לי לנסות, אוקיי?” הורדתי את הסיכה השחורה מראשי. טריק ישן שמתאים למתחילים, ובכל זאת. “ריי!” שמעתי את קולו של ג’ון מאחוריי. “כן, אהובי?” עניתי, בלי לסובב את ראשי אליו. “אולי תבעטי בדלת?” הוא הציע. “וואו, גאון. זו דלת מברזל. הדבר היחיד שבאמת יצא לי מזה הוא רגל שבורה.” הוא נאנח, מבין טעותו. לרגע שמענו רעשים מן התעלה. “מי זה?” אודרי שאלה, לחץ עמוק נשמע בקולה. נשימתי נעתקה. “אלו רק אנחנו.” קולו של אדם נשמע מתוכה. שחררתי אנחת רווחה. הדלת עדיין לא נפתחה, מה שדחק את לוח הזמנים. “מה, עדיין לא פתחתם?” אדם התפלא. “זה לא נפתח, מה נעשה?” אדם בהה במנעול שעליו היו חרושים פסים אופקיים לכל רוחבו, מהנסיונות הרבים לפתיחה. לא רק שלנו. “תני לי רגע.” הוא אמר, התקדם לכיוון אודרי וחטף מידיה את המנעול. היחסים בין אודרי לאדם היו טעונים ושלילים. לא פעם צרחו אחד על השני בקולי קולות, בכל רחבי הפנימייה שמעו את קולם. הוא הוציא מכיסו צרור מפתחות ענקי, לקח את אחד מהמפתחות והכניס אותו למקום המתאים במנעול. הוא סובב את המפתח כמה פעמים, פתח את המנעול, הוציא אותו מהדלת ופתח אותה. “מאיפה השגת את זה?” ג’ון שאל. הוא עוד רגע צרח. בעצם, כולנו כמעט איבדנו את נשימתנו מרוב פליאה. אף אחד, אף פעם לא הצליח להשיג את המפתח הזה. “לי יש את הדרכים שלי.” אמר, נימה של השווצה בקולו. “טוב, זה לא מה שחשוב עכשיו. העיקר שפתחנו.” אודרי אמרה, הקנאה נטפה ממנה. “קנאית” אדם סינן מבעד לשיניים כמעט סגורות, בטון מזלזל. “שוויצר” ענתה לו באותו הטון. נכנסנו אל החדר. שורות-שורות של כספות ניצבו מולנו. לרגע לא הבחנתי בלילי. “לילי, את פה?” קראתי בקול הכי גבוה שיכולתי, בהתחשב בכך שכמה מטרים מעל האדמה יש אולי אנשים שיכולים לשמוע אותנו. “מ…” קטן נשמע מהחדר השני. עברתי דרך הדלת. הזדעזעתי למראה לילי, שקית פלסטיק על ראשה, ידיה קשורות לצידי גופה ורגליה מוצמדות אחת לשנייה בחבל חזק, מוטלת על הרצפה, כמעט בלי אוויר. “לילי, מה קרה, לילי? לילי? את איתי? לילי!” הורדתי את השקית מראשה, שהייתה קשורה בצורה הדוקה ביותר לצווארה, מה שכמובן לא אפשר לה לנשום. שפתייה היו כחולות, עיניה שחו בחוריהן. אדם, שכבר עמד מאחוריי, זינק עלייה, לחץ על ריאותיה כדי לעזור לה לנשום. התרחקתי ממנה, לא הייתי מסוגלת לראות אותה ככה, לא כל אדם אחר. אודרי עמדה בצד, בהלם מוחלט, בדיוק כמוני. התקרבתי אליה, הנחתי את ראשי על כתפה, ופרצתי בבכי חרישי אל תוך חולצתה. ידעתי שאנחנו באיחור גמור. שעוני כבר הראה את השעה 4:17, כשבעוד חצי שעה אנחנו צריכים להיות בפנימייה, מול טיילר, שקים מלאים בתכשיטים וכסף בידינו. “אני שונאת את כל זה, אני שונאת.” אמרתי. “את מה בדיוק?” שאלה. “לגנוב, לפחד. למה בכלל נכנסתי לזה?” ואמרי, רק אז בעצם נזכרתי שלא הייתה לי כל זכות להחליט בעצמי. הוא חטף אותנו, הכניס אותנו למקום שהוא קורא לו “פנימייה” ונראה יותר כמו הביוב הראשי של מינגלטאון, או כל עיר שנחשבת אחרת גדולה במדינה הזעירה שלנו, ארס, שנקראת על שם אל המלחמה. בשנים הראשונות שלה, היו פה המון מלחמות. האנשים פה, שחלקם האמינו באלים היוונים או מה שזה לא יהיה, החליטו שלקרוא למדינה על שם אל המלחמה יעזור, אבל לדעתי זה עשה רק את ההפך. “לילי, את בסדר?” אדם דיבר אליה, אך היא הצליחה לענות רק במעורפל. “א.. אנ.. אני..” היא מלמלה. “מי עשה לך את זה?” עכשיו הוא צרח. ” אני נשבע לכם שאם אנחנו לא מצליחים בשוד הזה אני לא יודעת מה אני עושה לכל אחד פה!” לילי נראתה מפוחדת. כולנו נראינו מפוחדים. אפילו אדם, שניסה לצאת הכי גיבור שאפשר, פחד. זה הסוף שלנו.

חטיפה
דרג את הסיפור

תגובות (2)

ואווו! פשוט מושלם! כתיבה ממש יפה !
אשמח שתקראי את הסיפורים שלי :)

05/08/2014 18:33

הכתיבה שלך יפה מאוד והוספת המון תיאורים ורגשות
וואו…
רק כשכתבת א..אנ..אני צריך שיהיו שלוש נקודות לא שתיים ככה:
א…א…אני
ועוד משהו:
תמשיכייי

05/08/2014 19:30
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך