Tom1
זיכרונות ^^ נגמר "כישופים אפלים" 1+2.. אולי בקרוב 3! מקווה שאהבתם :)

כישופים אפלים 2 – זיכרונות

Tom1 22/10/2015 518 צפיות אין תגובות
זיכרונות ^^ נגמר "כישופים אפלים" 1+2.. אולי בקרוב 3! מקווה שאהבתם :)

חלום רע, סיוט… סיוט… זאת המחשבה הראשונה שעלתה בדעתו של אריק. הוא ניסה להתעורר, אך למרות הכל, בכל מקרה – ידע שזאת המציאות, ושהדבר היחידי שאפשר לעשות במקרים שכאלו – זה להשלים איתה.
“מי אתה?” שאל אריק.
האיש המבוגר שעמד מולו, שיער חום, עיניים כחולות וגבוה למדי ענה לו בבירור. “שמי הוא עופר.”
“מאיפה אתה מכיר אותי?” שאל אריק.
“הסיפור הוא אכן מאוד ארוך.” אמר עופר והמשיך, “אני לא בטוח שבכלל יש לך את כל האומץ לשמוע אותו.”
“תתפלא,” אמר אריק. “אין דבר שיותר אני רוצה בעולם.” עופר שתק. “נו, למה אתה מחכה? ספר לי את הסיפור.” אריק צעק.
“בוא איתי לחדרך.” אמר עופר. זואי עצרה אותו כשנכנס לבית.
“זואי…” אריק סימן לה שתיתן לעופר לעבור. עופר הסתכל עליה. “בסדר, היכנס.” אמרה זואי בלית ברירה.
“השאירי אותי ואת אריק לבד.” אמר עופר. זואי הסתכלה על אריק. “כן, זואי. תואילי בטוב ליבך לצאת לכמה דקות? זה לא ייקח הרבה זמן, אני מבטיח לך.” אמר אריק וחייך אליה חיוך קטן. זואי יצאה בעצבנות.
מה פתאום אריק מכניס אנשים זרים הביתה? חשבתי שהוא הרבה יותר בוגר מזה… מי הוא בכלל, עופר?? חשבה זואי בליבה, אך נשארה לחכות לאריק ועופר בחוץ, בלית ברירה. אני בטוחה שהכול אלה הם רק שקרים. אך מצד שני, מה פתאום שמישהו יגיע לביתו של אריק, ויאמר לו שהוריו נעלמו? הם רק יצאו לחופשה קצרה, אני בטוחה בזה. אוף, כמה זמן לוקח להם? אוי, אני כבר לא יודעת מה לחשוב…

“טוב, תסביר.” אמר אריק לעופר כשהיו בחדר. “אני רוצה תשובות!” אריק המשיך את דבריו. “מה זאת אומרת ההורים שלי נעלמו?”
“אריק, אני יודע מה חלמת.” אמר עופר.
“תגיד,” אמר אריק. “מה אתה רוצה ממני? מי אתה בכלל? מה זאת אומרת אתה יודע מה חלמתי??”
“אתה נועדת להיות עם יסמין.”
“מה??” אריק צעק. “יסמין מהכיתה שלי?? מי אתה???”
“לא באתי לכאן בשביל לענות לך על השאלות,” אמר עופר. “באתי לכאן בשביל להודיע לך. אתה צריך להבין לבדך מי אני ולמה באתי.”
“למה?”
“אתה מיוחד.” אמר עופר.
“מה קרה להורים שלי???” אריק התעלם מהדיבורים של עופר.
“קודם תשמע למה שיש לי להגיד!”
“למה באת בכלל?” לאריק היו הרבה שאלות. הוא לא ידע ממה להתחיל.
“תשמע, יסמין…” אמר עופר בזמן שסבלנותו אוזלת.
“מה עשית לה?” אריק קטע אותו. פתאום אריק קיבל הודעה בטלפון החדש שלו, שקיבלת ליום הולדתו. אריק הציץ בטלפונו. “הודעה חדשה, מיסמין!…” לחש אריק. אריק התבונן בהודעה החדשה שקיבל.

אריק,
בוא מהר. חטפו אותי!! אני לא יודעת מי, רק פתאום כתבתי ביומן ומישהו חטף אותי. עכשיו אני במין תא עם סורגים כאלה… בוא מהר, אין זמן! מישהו בא, אני חייבת לסגור. שמעתי מישהו מדבר עם מישהו, שעוד מעט יעלו אותי על מטוס
לארצות הברית, אני חושבת ששם אגיע לנ וכאן נגמרה ההודעה.

לבו של אריק פעם בחוזקה.
“מה?? חטפו את יסמין?? מה רוצים ממנה?” פתאום נפל לאריק האסימון. “זה אתה?? יש לך קשר לזה?…”
“לא הלך בטוב, ילך ברע!” אמר עופר ומיהר לחטוף אותו.

***
אריק חזר מבית ספרו היום ברגל. הוא פתח את דלת הכניסה של ביתו, ולהפתעתו הרבה, מצא את זואי עומדת בפתח עצובה.
“זואי?! מה קרה? למה את עומדת לבכות? למה את עצובה? למה לא הודעת שאת לא באה לקחת אותי?” שאל אריק והתקרב אליה.
“בוא, תשב. יש לי משהו חשוב לומר לך.” אמרה זואי. “מאוד!”
“למה את נראית לחוצה? מה קרה, זואי?” שאל אריק בזמן שהתיישב על הכורסה. זואי התיישבה לידו. “מה את רוצה לספר לי?” שאל אריק, כיוון שראה שקשה לה לפתוח את השיחה. זואי לא ענתה. לאחר כמה שניות ארוכות ושקטות, אמרה לו את הדבר הכי קשה בעולם בשביל אריק, שלא יכל להתמודד איתו, אף-על-פי-כן שידע שהוא לא יכול לא להשלים עם החיים. היא אמרה לו: “אני עוזבת.”
“מה?? מה זאת אומרת? לאן? אני לא מבין כלום…” אריק התבלבל.
“אני עוזבת רחוק.” הסבירה זואי.
“למה?” שאל אריק המום. “מה, לא טוב לך איתי?” אריק ניסה להבין אותה.
“בטח שטוב לי, חמוד, אבל אני לא יכולה להעמיס עליי כל כך הרבה.” זואי חייכה אליו.
“למה הכוונה?” שאל אריק.
“אני לא רוצה הרפתקאות, אני לא מבינה למה הכוונה שההורים שלך נעלמו, אני לא יודעת מי זה העופר הזה, שבא אלינו פתאום לחיים, אתה לא היית מוכן לספר לי שום דבר, איפה היית או מה קרה לך, בקיצור: אני לא יכולה, אני לא מסוגלת להעמיס על עצמי כל כך הרבה. אני צריכה קצת שקט.” הסבירה זואי ופירטה.
“ואת לא תחזרי יותר לעולם?! השארת אותי לבד?!” לאריק אזלה הסבלנות.
“א… אני אחזור…” אמרה זואי בלחש. אריק קטע אותה: מיד שאל אותה “מתי??”
“עוד הרבה זמן…” זואי השיבה.
“אז את כן משאירה אותי לבד…” אריק התחיל קצת לבכות, נזלה על לחיו דמעה.
“ו-ב,” זואי קטעה אותו. “לא הייתה לי ברירה, אריק. אני כל-כך מצטערת… דיברתי עם עופר, הוא בינתיים יהיה איתך.” אמרה זואי.
“מה?! עופר??” צעק אריק. “אני לא מוכן!! אני מעדיף כבר להיות לבד!!”
“אריק, תירגע…” זואי ניסתה להרגיעו.
“מה ‘תירגע’?!! מה ‘תירגע’?!!” אריק המשיך לצעוק. “בגללו את בכלל עוזבת, אז את משאירה אותי אתו??? את – נורמלית??? איך את מסוגלת???” אריק יצא החוצה וטרק את דלת הכניסה של ביתו.
זואי לקחה את המזוודה שלה שהייתה במטבח ויצאה החוצה. “אני מצטערת, אריק…” לחשה לעצמה, ועזבה את המקום.

באותו היום מזג האוויר היה קריר. צבע השמיים היה אפרפר. אריק אינו היה לבוש היטב, אמנם היה עם ז’קט וסוודר כחול, אך למרות זאת היה לו מאוד קר.
“מה פתאום היא רוצה לעזוב?” לחש לעצמו. “זה רק מה שחסר לי עכשיו. מה עם הנעדרים?? אוף…”
אריק הסתובב בין הרחובות, ולא ידע מה לעשות.
ואם הייתי אומר לה מה קרה עם עופר? אריק חשב. כאילו שבגלל זה היא עוזבת. בטוח היא רצתה לעזוב אותי כבר ממזמן, רק שלא היה לה את האומץ לומר לי כמה אני גרוע.
לפתע נכבה פנס הרחוב. אריק היה לבדו, בחושך האפל ודממה השתררה במקום. אריק ידע שהבעיה הייתה היא בחשמל, לא שום דבר אחר.

***
“תהל, רציתי לספר לך משהו חשוב. זה הסוד שדיברנו עליו מקודם. אני יודע שהייתה לך הפתעה רבה מאוד כאשר עניתי לסודך. ” אמר דניאל בקול שקט ולאט לאט הגביר, אבל את תהל כמעט ולא שמעו. “גם לי, יש… יש… שש… אוזני קסם. כמו עיני הקסם שלך. רק שאני שומע מלכודות, אני לא ממש יודע איך, אבל אני פשוט יכול להרגיש אותם. טוב, אני אגיד לך משהו, למרות שלא תאמיני לו: פעם אחת הצלתי חברים שלי, ממלכודת… ששמעתי אותה! וזה אמיתי!!” המשיך דניאל את דבריו. תהל הופתעה למה ששמעה. הם אחלה צוות ביחד.
אבל מה הולך פה??? זאת המחשבה הראשונה, החשובה ביותר שעלתה במוחם.
תהל לא האמינה והתלהבה, אבל מצד שני, הוא תקוע שם, והיא חייבת לעזור לו.
השתרר שקט, דממה, לא נשמע צליל בבית, הבית היה ריק מאדם. פתאום נכבה האור והיה חשוך.
פתאום נדלק האור ודניאל היה מאולף. תהל נבהלה. היא ניסתה לתקשר איתו, אבל הוא לא שמע כלום, למרות אוזני הקסם שלו…
לאחר כמה רגעים של שקט ודממה, התעורר דניאל והמשיך במעלה המדרגות, ועלה במהירות רבה. לרגע אחד תהל הסתובבה קצת במקום, ובסופו של דבר חזרה אל דניאל, אך כשהגיעה – לא ראתה אותו – לא מצאה – לא נשמע רחש במקום. תהל נבהלה ברגע אחד והתחילה לצרוח מפחד ומבהלה. “דניאל!!”
“דניאל! איפה אתה? אל תברח לי! אני יודעת איזה תכנית קורה פה! אמנם לא מבינה מה ולמה, אבל אין ספק שאני יודעת חלק מן העבר! איפה אתה?” והמשיכה את דבריה, אף אחד לא ענה לה. פתאום דניאל נפל במדרגות, תהל התחילה להסביר לו מה הולך פה.
לאחר כמה רגעים דניאל ניסה לדבר איתה, לתקשר, אבל תהל לא שמעה אותו. בן רגע הבינה שקורה פה משהו. יש לה מוח. דניאל יכל לשמוע את תהל, אז תהל אמרה לו שהיא תדבר והוא רק ישמע, ויעשה את פקודותיה, בשביל שכלום כאן לא יסתיים במוות. הדרך הייתה אמורה להיות מסוכנת, מפותלת, קשה ומסובכת. מה שהיה בטוח הוא שההרפתקה תהיה מפחידה יותר מכל ובכלל מותחת.

***
ים הורידה את אחד התמונות מהקיר ונגעה בקיר. ברגע שהסתכלה על המפתח, המפתח לא נעלם: נשאר כמו שהוא.
היא לקחה את המפתח, וחזרה ליומנה האדום עם הפסים השחורים והגדולים. ים פתחה את היומן ושמה אותו מתחת לכרית. לאחר כך היא החזירה את התמונה למקומה, וחזרה לישון.
לא היה צורך בכיבוי אורות, משום שכבר שלושת המנורות המפוארים היו כבר כבויים… לאחר כמה דקות אחדות, לאחר שנרדמה, אינה שמה לב שהמחשב נשאר דולק. גם החלון נשאר פתוח וטפטופי גשם טפטפו על לחיה. הסופה שבחוץ התפרצה והתפרצה, עד שמרוב הקור, ים “נקפאה”. היא הייתה “קפואה”, אבל היא עדיין, למעשה, ישנה.
באותו הלילה, ים חלמה חלומות נוראים ומפחידים, עד אפילו שהיא כבר הרגישה שהחלומות הם לגמרי אמיתיים ממש.

למחרת היה יום רגיל בשביל ים:
היא כמובן הלכה ברגל לבית הספר שלה. ההליכה הייתה ארוכה והיא כמעט נשברה. היה זה היום שעת אפס. ים עצרה לאחר חצי שעה והתיישבה, מכיוון שהיה מאוד חם ומייבש זה עתה. היא פתחה את ילקוטה, הוציאה בקבוק מלא מים ושתתה. לאחר מכן, המשיכה בהליכתה עד שהגיעה לחטיבה. היה זה הפסקה עתה.

לאחר חצי שעה…
“למה איחרת?” שאלה המורה בחוסר סבלנות.
“ים, למה את לא עונה לי?” המשיכה המורה והסתכלה על ים שמרכינה את ראשה כלפי מטה. מורתה, קייט התחילה לדאוג. ים לא ידעה מה לענות לה. הרי מה היא תגיד לה? שהילדים בכיתה העליבו אותה? ועוד הילדים “הטובים”? שעוד כמה דקות מפילים אותה מלהיות סופרת צעירה? שהיא רצתה להיות קצת בודדה עם עצמה?
“ים, למה את לא עונה לי?” העירה המורה את ים ממחשבותיה. היא התחילה להתעצבן ולכעוס. ים חשבה לה: מורה אחרת ישר הייתה אומרת בפנים מחייכות: “טוב, אני אדבר איתך בהפסקה אחר כך, שיחה אישית”. ים לא ענתה לאחר שמורתה הרימה את קולה. לבסוף ים לא טעתה. “טוב” המורה חייכה אליה והמשיכה את דבריה. “אני אדבר איתך בהפסקה אחר כך, בשיחה אישית. אני רואה שאת עומדת לבכות”. הייתה שתיקה קצרה. “אל תבכי, עוד מעט אני אדבר איתך”. ים הבינה אותה, וחייכה לעצמה בליבה.
השיעור כבר התחיל להתבזבז, אז היא מיד המשיכה אותו. “טוב, מי יודע מהם ראשי התיבות של הפלמ”ח?” אף אחד לא ענה ולא הצביע.
“אוקי, אז אני אשאל אתכם שאלה אחרת. מי יודע מהם ראשי התיבות של צה”ל?” שאלה המורה. קולות ורעשים באו מכל הכיוונים, וכל אחד רצה להשוויץ בזה שרק הוא כאילו “יודע”. אך המורה הסתכלה אך ורק על ים השקטה, שמצביעה יפה ומסתכלת עליה. המורה צעקה: “שקט!” בשביל שכולם ישמעו. לאחר שניות של שקט, אמרה המורה בקול רגוע לים: “כן?” הייתה שתיקה של דקה, ואז ים השמיעה צליל קטן, חלש ורגוע: “הפלמ”ח – פלוגת מחץ, וצה”ל – צבא הגנה לישראל.” אף אחד לא ענה. כל הכיתה הסתכלה עליה. נשמע רק צלצול בית הספר, ואז כולם רצו מחוץ לכיתה להפסקה. ים גם יצאה והמורה הסתכלה עליה. לאחר שכולם יצאו, המורה נשארה בשקט, והסתכלה על מקומה של ים. המורה עמדה בדלת של הכיתה וחשבה לעצמה.

אמבר אמרה לאמה: “אמא, אני מוכנה לבית הספר! ביי…” לא היה קול עונה. אמבר המשיכה: “השעה כבר שבע חמישים, ובית הספר מתחיל בשעה שמונה,” עדיין לא ענו לה. “טוב ביי.” המשיכה בזמן שסגרה את הדלת כשיצאה מביתה.

***
במגרש הטניס, באותו הרגע, באותו הזמן, היה נער בשם מייקל. הוא שיחק טניס בחום, ובאותו הרגע שהלך להביא כדור, הטלפון שלו צלצל.
מייקל ענה: “הלו, אמא? מה אכפת לי לאחר לבית הספר? הוא אבל גם ככה משעמם. אז מה אם התקשרו אלייך? כן אמא, פה הרבה יותר מעניין… מה אכפת לי אבל??” לאחר כמה שניות המשיך לדבר: “רגע אמא, יש לי ממתינה.”
מייקל הציץ בטלפון שלו והמשיך לדבר: “זה תום, אין לי כוח אליו עכשיו. אוף, אבל אמא! מה אכפת לך?! אבל למה? נו דיי כבר!” מייקל לא ענה לה כמה שניות, ולאחר מכן המשיך: “טוב, בסדר הנה אני הולך. מרוצה עכשיו? יופי!” מייקל ניתק וחשב בליבו: אוף איזה אמא מעצבנת! מה כל כך משנה לה אם דווקא היום אני לא אלך לבית הספר? זה חד פעמי! גם ככה משעמם שם ופה לא, ואני גם הרבה יותר נהנה, אז מה אכפת לה? אני פשוט לא מבין את זה. אוי רגע… היום מגיעה בחורה חדשה לבית הספר לא? טוב, אני רץ לבית הספר. אוף אני כבר מאחר בכמה שעות! אני אמציא איזה תירוץ…

“נו כבר!! למה אתה לא עונה, מייקל?” אמר תום בחוסר סבלנות, כשהטלפון מוצמד לאוזן שלו. תום התקשר אליו שוב, אך מייקל עוד פעם לא ענה לו. אבל למה? חשב.

מייקל הלך בדרכו לבית הספר. ערימת דפים הייתה בידו. הדפים היו השיעורים שלא הספיק לעשות, או יותר נכון להשלים. השיעורים היו בחשבון, אך הוא לא היה מרוכז, ורק חשב איך הנערה בכיתה תהיה. לא הייתה לו חברה מעולם, אך הוא תמיד רצה. ביסודי כשהציע חברויות, אף הצעה שלו מעולם לא נענתה בחיוב. מייקל היה עסוק במחשבותיו.
מעניין למה אף אחת לא רצתה להיות חברה שלי. מה, אני לא מספיק חתיך? אני עושה דברים לא בסדר? אני כבר בכיתה ט’, הגיע הזמן להתבגר. אולי עם הנערה החדשה יצליח לי. בזמן שחשב, מייקל בהה בשיעורים שלא השלים. הוא התקדם בדרכו לבית הספר, אך הוא לא שם לב שרק התרחק. בית הספר היה בכיוון השני.
מייקל לא שם לב. הוא הרים את ראשו, ולאחר כמה זמן עדיין לא הבין איפה הוא, ותהה איפה השער של בית הספר. הוא הוריד את ראשו כלפי מטה, והסתכל על השיעורים שלו באכזבה, בזמן שחשב לעצמו: מה אני אעשה? איך הגעתי לכאן בכלל? מה קורה כאן? איפה אני? איפה אני? זאת השאלה היחידה שאני רוצה לדעת! רק את זה… רק את זה…

***
אמבר הלכה במהירות חדה לבית הספר. היא חשבה לעצמה: למה אמא שלי לא ענתה לי בבוקר? מה קורה לה? איזה מוזרה… זאת הפעם הראשונה בכלל שאני מתעוררת בלי שהיא מעירה אותי. מוזר, באמת מוזר… איזה דרך ארוכה יש לי… אין לי כח בכלל! אוף! טוב, מה אני מקטרת, זה מה שיש.
היה אפשר להבין שהיא מאוד ממהרת. לאחר כשלוש דקות הליכה, נתקלה במייקל.

שמיים כחולים, עננים נהדרים וצמריים, מתפזרים להם בין השמיים הכחולים-תכלת משחקים להם בכיף. הציפורים נהנים לטייל לעצמם מענף לענף, ומעץ לעץ, ממשיכים בטיולם.
עלים מהעצים התחילו לנשור ולהתפשט על האדמה. עדיין היופי ממשיך לעצמו.
ציפור מצייצת לה בנחת ועוברת בין הבתים ובין הגגות. האוויר נהדר וצלול, ואכן דממה.

מקום: נהר יפהפה ליד עצים, צמחים ושיחים
שעה: ערב, 21:30
כתוב ב: יומן שחור עם פסים בצבע אדום

אני לא מבינה למה אף אחד לא מתחבר עם ים. היא נראית לי ילדה מאוד חמודה. זה קצת מוזר, אבל אם לא, אז כנראה יש לזה סיבות. בעצם… לא כנראה, בטוח! לא יכול להיות שסתם לא מדברים עם ילדה חמודה. אבל מצד שני, אולי היא עשתה להם משהו? טוב, אני לא יכולה לדעת… אבל מה לעשות? להתחבר איתה או שלא? אני לא יודעת. מצד אחד, למה לא? היא ילדה חמודה. מי יגיד לי מה לעשות איתה ומה לא לעשות איתה? מצד שני, יש מצב שלא ידברו גם איתי. טוב, יש לי זמן לחשוב, לפחות עד מחר. או שאני יכולה אפילו גם עד מחרתיים. בעצם, מחר יום שבת, אז עד יום ראשון או שני. כן, זה מה שאני יעשה. זה נראה לי ממש בסדר. כן. מעניין באמת מה ים עושה עכשיו. איך החיים שלה. מה קורה איתה בכללי.
פתאום מישהו תפס בה והרים אותה על רגליה.
היא לא יכלה לראות מי זה, אך ידעה בתוך ליבה, שאכן זאת חטיפה וממש לא משחק ילדים. היה אפשר להרגיש שליבה דפק בעוצמה חזקה. יסמין לא שמעה שעונים לה, ובמהירות רבה הזריקו לה משהו בצוואר. היא לא ידעה מכלום. בן רגע התעלפה במקום, והספיקה רק להגיד בלחש רב: הצילו… הצילו, תום… תום…

***
אריק רץ מבית הספר אל זואי, שחיכתה לו במכונית.
“היי, אריק! איך היה יומך הראשון בבית הספר?” שאלה זואי את אריק וחייכה אליו.
“מצוין, למען האמת, הרבה יותר טוב משחשבתי.” התלהב אריק.
“איזה יופי לשמוע!” שמחה זואי בשביל אריק.
“אני כל כך רוצה הביתה.” אמר אריק.
“הנה, אני נוסעת.” אמרה זואי בזמן שנהגה.

ברגע שאריק הגיע לביתו, עלה מיד לחדרו ומיהר לכתוב ביומנו החדש, שקיבל מתנה ליום הולדתו.

יומני היקר!
אני כל כך שמח שמצאתי לי חברים בחטיבה, ועוד כל כך מהר. זהו היה היום הראשון שלי, ולמען האמת הוא לא היה כל כך רע. למעשה, אפילו די טוב. הכרתי חברים חדשים, חברים אמיתיים. הכרתי את פיטר ואת אחותו התאומה, מאי, הכרתי גם בחורה חדשה, בשם יסמין.
הייתה לנו היום אחת בכיתה, וואי… בחיים שלי לא פגשתי מישהי כל כך ביישנית וכל כך מסתורית. שמה הוא ים. מורתי, קייט, גם אמרה שהיו עוד שלושה שלא הגיעו. יש את תום, שפתאום נעלם, אף אחד לא מוצא אותו, וגם לי אין מושג איפה הוא. וגם יש את תהל ודניאל, שהמורה אמרה שהם חברים ממש טובים והם נעדרים, הם לא הגיעו היום לבית הספר. אה, ויש גם את מייקל, שהגיע באיחור ליום הראשון.
טוב, יומן, אני אחזור אליך בהמשך.
ביי! שלך,
אריק

זואי קטעה את אריק מהר מאוד ממחשבותיו הטובות: “בוא שנייה, מהר!! אריק!!!” קראה לו זואי.
“אני בא. מה קרה?” אריק ענה לה בחביבות. “הרגע הודיעו לי.” אמרה זואי. “מי, מה ועל מה את מדברת?” שאל אריק את זואי. “אני לא ממש יודעת איך להגיד לך את זה…” אמרה זואי באיטיות. אריק מיהר לקטוע אותה. “מה? את מה? פשוט תגידי!” “הוריך נעלמו.” זואי ענתה. אריק לא האמין לה. “מה? מה זאת אומרת? את רצינית?”
“הכי בעולם.”
“מי הודיע לך? איך… איך את יודעת שזה נכון? רק רגע אחד… אני לא מבין כלום.” זואי שתקה. “תעני לי עכשיו!” אריק צעק עליה. “אני חושבת שפשוט כדאי שאתם תדברו ביניכם.”
“מי??” נלחץ אריק. “אולי תפסיק לצעוק עליי??? אני רק מנסה לעזור? אשמתי שההורים שלך נעלמו?? מה אתה רוצה ממני????” זואי ניסתה להסביר לו. “בסדר, אבל אולי תעני לי?” שאל אריק בנחת.
“אני מבקשת שתנסה להבין אותי.” אמרה זואי. “מי הודיע לך את כל זה? אולי הכול פשוט… שקרים?” אמר אריק והמשיך. “אני פשוט… כל זה, מאוד מוזר לי. הם בכלל לא אמרו לי שלום כשנסעו לטייל. אז פתאום הם נעלמים?” אריק נרגע. “נו… אני מצטער.”
“מי שהודיע לי, הוא כאן בחוץ. והוא מעוניין לדבר איתך.”
“מי זה?”
“אני לא יודעת, בגלל זה ישר קראתי לך. אל תכעס.”
“אני כבר לא כועס. זה בסדר.” לחש אריק.

אריק יצא החוצה, כדי לבדוק מי אמר לזואי את כל הדברים האלה. הוא מאוד קיווה שזה לא נכון. רק שזה לא יקרה לי! חשב. זה חלום… זה ההסבר היחידי שהגיוני, זה חלום!…

***
שחווה בימים האחרונים. אתמול לא הלך לבית הספר, והיום היה במתח רב לדבר עם יסמין, חברתו מהכיתה. אמנם הוא קצת איחר בבוקר לכיתה, אך מורתו – קייט, לא התייחסה אליו ממש.
“בוא, היכנס,” אמרה קייט והמשיכה את דבריה לאחר שאריק נכנס לכיתה והתיישב במקומו. “אני רוצה לשאול אתכם משהו מאוד חשוב.”
אריק התבונן לכל הכיוונים וחיפש את יסמין.
“אריק, הכול בסדר?” פיטר, שישב לידו שאל.
“אני חייב לדבר איתך אחר-כך.” אריק ענה ברצינות גמורה.
“טוב…” אמר פיטר, אך קייט קטעה אותו. “אתם מוכנים בבקשה להיות בשקט? אני מנסה לשאול פה משהו ממש חשוב!”
“כן, ברור. אנחנו מצטערים…” שניהם ענו בלחש. “מה רצית?”
“אני רוצה לשאול אם מישהו מכם יודע איפה יסמין,” אמרה קייט. לבו של אריק דפק. קייט המשיכה את דבריה. “תהל ודניאל.”
“מה קרה להם?” שאלה מאי.
“הם נעדרים כבר כמה ימים.” קייט ענתה. “אה, אבל לא רק הם.”
“באמת? מי עוד? אני כבר בקושי מכיר את הכיתה. בכלל, איך הם נראים? הם אפילו לא הגיעו ליום הראשון.” אמר פיטר מהר.
“אני אראה לכם תמונות שלהם.” השיבה קייט. “בהזדמנות זו, אני רוצה לומר שגם תום, ילד חדש בבית הספר שעדיין לו הגיע לכיתה, נעדר.”
“לא, הוא לא.” אמר מייקל, ילד מהכיתה שישב מקביל לאריק, בסוף הכיתה. “כששיחקתי טניס, במגרש, הוא התקשר אליי. לא יכולתי לענות כי דיברתי בדיוק עם אמא שלי, אך הוא לא התקשר עוד הפעם לאחר מכן. אוי, עכשיו כשאני חושב על זה, באמת מעניין מה קרה לו.”
“מתי דיברת אתו?” שאלה קייט.
“לפני ארבעה-חמישה ימים בערך.”
“אתה בטוח בעצמך? אתה לא יכול לנסות להיזכר בקצת יותר פרטים?” שאלה קייט. מייקל התאמץ להיזכר.
“זה היה בבוקר, איחרתי לבית הספר. רגע, בדרך אני גם נתקלתי ביסמין! כן, אני זוכר את זה בבירור.”
“על מה דיברתם? היא אמרה לך לאן היא הולכת?”
“היה בידיה ערימות של דפים, קלסר ואני חושב שלושה ספרים עבים. עזרתי לה להרים את הכול – כשנתקלנו אחד בשני – ואז דיברנו, היא אמרה לי שהיא הולכת לבית הספר. שאלתי אותה אם היא רוצה שניפגש לאחר בית הספר, אבל היא אמרה שהיא עסוקה מאוד. שאלתי אותה מה היא עושה. היא ענתה לי שהיא הולכת אחרי בית הספר לבית כי יש לה אורחים, ובערב היא הולכת לאיזשהו פארק יפה כאן באזור, עם נהר, עצים וצמחים, ושם היא כותבת ביומן שלה.”
“אבל זה היה לפני הרבה זמן. היא לא אמרה לך עוד משהו?” שאלה קייט.
“לא.” ענה מייקל.
“מי דיבר עם אחד מהם אחרון?” שאלה קייט בלחץ רב.
אריק הרים את ידו. “דיברתי עם יסמין, שלשום.”
“מה קרה? מה היא אמרה לך? למה אתה נראה קצת חיוור?” שאלה קייט בלחש. אריק לא ענה.
“אריק, אני רוצה לדבר איתך אחר-כך, אני מבקשת שבהפסקה תבוא אליי. טוב?” אמרה קייט. אריק הנהן בראשו.

בהפסקה, פיטר רץ לדבר עם אריק. “אריק, מה קרה עם יסמין? היא דיברה איתך? אתה יודע איפה היא?”
“פיטר, לא עכשיו. אני חייב ללכת לדבר עם קייט.” אמר אריק והלך משם. “אבל…” אמר פיטר. הוא הפסיק כיוון שאריק כבר לא יכל לשמוע אותו, אז הוא היה מדבר לשווא.

אריק נכנס לכיתה כשאחרון התלמידים יצא. קייט כבר הייתה בכיתה.
“בוא, היכנס.” אמרה לו.
“רצית לדבר איתי?” שאל אריק כשהתיישב מולה.
“אני חייבת להיות מודעת לכל מה שקורה לתלמידים הלומדים בכיתתי, ויסמין היא אחת מהם.”
“הבנתי, את רוצה שאני יאמר לך מה היא דיברה איתי.”
“אני לא רוצה, אני חייבת.”
“אבל את בכל מקרה לא תאמיני. הרי זה לא משהו הגיוני, שקורה אצלנו – בעיר, בארץ ובטח שלא בבית הספר…” זואי קטעה אותו. “מה?” היא אמרה. “אני מצטערת שאני קוטעת אותך בדבריך, אבל אתה מוכרח לספר לי!” אזלה לקייט הסבלנות. אריק נכנע והוציא את הטלפון שלו.
“מה אתה עושה?” שאלה קייט.
“היא שלחה לי SMS.” אריק אמר.
“אז אתה לא דיברת איתה?” שאלה קייט. “מדוע? הלא SMS בימינו עולה כסף. איזו עוד אפשרות כבר יכולה להיות שהיא לא דיברה איתך או בטלפון או פנים מול פנים?” קייט חשבה.
“היא לא יכלה לדבר, כי אז היו שומעים אותה…”
“מה? רגע, אני לא מבינה. תסביר לי עוד הפעם.”
“זאת הפעם הראשונה.”
“אל משנה, פשוט לא הבנתי, אני לא מבינה…”
“חטפו את יסמין!” אמר אריק.

כישופים אפלים 2 – זיכרונות
דרוג הסיפור 5 | 5 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
41 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך