א.מ.ש
כן, אני יודעת שזה שוב לקח מלא זמן. אני מצטערת, קצת קשה לי להיות עקבית>< אז אחרי הרבה תלאות והרבה תסכול, הנה פרק קצת קסום מנקודת מבטו של ראיין~ תצפו לשמוע קצת מאליסון בפרק הבא^^ המשך יבוא וקריאה מהנה:)

כשפים אסורים – פרק 4

א.מ.ש 25/11/2015 537 צפיות 8 תגובות
כן, אני יודעת שזה שוב לקח מלא זמן. אני מצטערת, קצת קשה לי להיות עקבית>< אז אחרי הרבה תלאות והרבה תסכול, הנה פרק קצת קסום מנקודת מבטו של ראיין~ תצפו לשמוע קצת מאליסון בפרק הבא^^ המשך יבוא וקריאה מהנה:)

ראיין היה נחוש בדעתו לא לפתוח את הדלת.
הוא ידע שיש סיכוי של חמישים אחוז שאם הוא יפתח את הדלת הוא ימות על המקום. היו, כמובן, גם חמישים האחוז האחרים – אבל ראיין לא היה מטומטם מספיק בשביל לקחת את הסיכון.
טוב, לא שזה עזר לו במיוחד. הוא נכנס בכל מקרה.
הבחור הבלונדיני התפרץ אל תוך ביתו של ראיין בלי לדפוק. הדלת, שהייתה נעולה, נפתחה ללא בעיה, כאילו ראיין רק דמיין שהוא נעל את הדלת. ראיין ראה את הידיים של הבחור זוהרות לרגע באור קלוש שנמוג במהירות, מה שהיה יכול להיראות כמו סתם תעתוע מוזר של האור לעיניו של עובר אורח שלא הכיר אותו.
ראיין נרתע לאחור בבהלה בזמן שהבחור הבלונדיני ניער את ראשו. שיערותיו הבהירות התיזו מים לכל עבר, מרטיבות את הרצפה שלפני כמה רגעים הייתה יבשה לחלוטין. הוא העביר יד בשיערו במהירות, בהיסח דעת, פורם כמה קשרים שנוצרו בגלל הגשם. העיניים האפורות שלו עדיין הבריקו באותו ניצוץ מוזר שראיין הבחין בו מהחלון.
הבחור העיף מסביבו מבט מרפרף. עיניו נעצרו על ראיין, שעמד בעמדת כוננות ליד המדרגות, מוכן לברוח. ראיין לא היה בטוח שבמקרה של תקיפה הוא יצליח לברוח, בהתחשב בעובדה שמי שעמד מולו היה מהיר ממנו בהרבה. בינתיים, הוא קיווה שהבחור הבלונדיני פשוט לא ינסה לתקוף אותו.
הבחור פשט מעליו את הז’קט במשיכה חלקה. הז’קט נשמט בחבטה עדינה על הרצפה, שהייתה מוכתמת כעת בשלוליות דקות של מים שעדיין טפטפו מבגדיו. הוא מתח את כתפיו בתנועה אחת ומיקד את מבטו בראיין. חיוך קטן עלה על פניו.
“הרבה זמן לא נפגשנו, ריי,” הוא אמר, קולו לא ידידותי בעליל. ראיין נרתע למשמע שם החיבה הישן. כתפיו התכווצו בתנועה כמעט בלתי מובחנת ורגליו לקחו מאליהן צעד נוסף לאחור. הבחור גלגל עיניים ושילב את ידיו על חזו. “בחייך, ריי. אל תגיד לי שאתה פגוע.”
“תסתום את הפה,” ראיין אמר, קולו נוקשה יותר ממה שהוא בדרך כלל היה. הוא ידע שעם הנימה התוקפנית הזאת הוא רק מזמין לעצמו כאב, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע את האידיוט הזה קורא לו בשם החיבה המטופש ההוא כאילו שום דבר לא קרה.
הבחור הבלונדיני פלט צחוק חנוק שנשמע יותר כאילו הרגע ירו בו. הוא סקר את ראיין במבטו מלמעלה למטה במהירות, ואז חזר והביט בעיניו באותו מבט חסר חיים שהיה כל כך אופייני לו.
“מי היה מנחש שיום יבוא וריי שלנו יהפוך להיות כל כך תוקפני,” הוא הרכין את ראשו בלי להסיט את מבטו מעיניו של ראיין ובלע חיוך נוסף. ראיין ידע שהוא מנסה לגרום לו להתחמם – בשביל מה? בשביל האתגר? – והוא ידע שהוא צריך להישאר אדיש ולבלוע את העלבונות הכושלים שלו. אבל הוא גם ידע שהוא פשוט לא יכול לעמוד בשקט כשמישהו פונה אליו בשמות שהוא מעדיף לשכוח.
“מה אתה רוצה? למה באת?” הוא המהם וניסה לא להסיט את מבטו. הוא היה יותר מידי מודע לכמות חוסר הביטחון שהציפה את קולו.
הבחור הבלונדיני הרים את ראשו, מבטו עדיין על עיניו של ראיין, ומתח את ידיו מאחורי גבו באדישות מובהקת.
“אתה יודע, העניינים הרגילים,” הוא אמר בפיזור נפש. המבט הקבוע שלו על עיניו של ראיין החל להלחיץ את ראיין, ובסופו של דבר הוא הסיט את מבטו אל הז’קט ששכב על הרצפה.
“איזה עניינים?” נימת קולו של ראיין הייתה תקיפה. לא היו “עניינים” ביניהם כבר יותר משנתיים. הם לא החליפו מילה, בדואר או בצ’אט, מאז שראיין עבר דירה – בטח שלא נפגשו פנים אל פנים. פעם הם היו חברים יחסית קרובים, אבל למען האמת, הוקל לראיין כשהוא עבר דירה. בתקופה ההיא הוא כבר לא רצה שום מגע איתו או עם כל אחד אחר מהחבורה הזאת. ולחשוב שזה היה עוד לפני שהם הידרדרו.
הבחור הבלונדיני משך בכתפיו.
“איזה עניינים, דניאל?” ראיין חזר על דבריו, מדגיש כל הברה. הבחור הבלונדיני – דניאל – משך שוב בכתפיו.
“כריס רצה שאני אוודא איזה משהו,” הוא ענה בקול צונן. למשמע שמו של כריס, התקשח ראיין כולו. שיערותיו סמרו על עורפו. “איזה מכתב, או משהו כזה.”
ראיין הניד בראשו. “מה – בדיוק – אתה רוצה?”
“אני רוצה לראות את מה שאליסון שלחה לך לפני שהיא מתה.”
ראיין הרים את מבטו באחת. הוא לא הצליח להוציא הגה מפיו דקה ארוכה, ואז הוא התנער מהקיפאון וטלטל את ראשו בעוצמה. הוא לטש בדניאל מבט נאלם.
“לא,” הוא אמר והניד בראשו פעם נוספת, כאילו כדי לנער את שמה של אליסון ממחשבותיו. “לא.”
דניאל הטה את ראשו בתנועה צוננת. “כמה חבל שלא שאלתי לדעתך.”
“לא,” חזר ראיין, קולו רועד. דניאל – לא – הולך לקרוא את המכתבים של אליסון.
המגירה עם המכתבים עלתה לרגע בדמיונו של ראיין. הוא זכר בבהירות מפתיעה את הפעם ההיא שהוא קרא את האחרון מבניהם בפעם הראשונה. הוא זכר כמה מטומטם הוא הרגיש. כמה חסר תועלת, כמה אשם.
כל כך אשם.
הוא ניער את ראשו פעם נוספת. אלי מתה. מה זה משנה עכשיו? זה בדיוק מה שג’אז אמרה – לא משנה מה הוא יעשה, מה הוא ירגיש; זה לא ישנה את העובדה שהיא מתה. שום דבר לא ישנה את העובדה שהיא מתה.
היא מתה.
בצורה מסוימת, הוא עדיין לא הצליח לעכל את זה שהיא באמת מתה. הוא לא ממש חשב על זה לעומק. הוא התרגל לחיות רחוק ממנה, ככה שההבדל העיקרי לא ממש ניכר בחייו. הוא לא דיבר עליה עם ג’אז או עם כל אחד אחר; הוא פשוט הרגיש אשמה עמומה וכואבת שהכתה בו בלי הפסקה עד כדי כך שגם אליה הוא כבר התרגל.
ההבנה הפתאומית הכתה בו, חזקה כל כך עד שהוא כשל לאחור. ידו נשלחה אל הקיר שיתמוך בו, ובידו השנייה הוא אחז בראשו. הוא עצם את עיניו בחוזקה, שוקע לרגע בחשכה כהה; ואז הוא פקח את עיניו והרים את ראשו אל דניאל, שנשען על דלת הכניסה – שלא הייתה סגורה לגמרי – והביט בו.
“לא.”
דניאל דחף את עצמו מהדלת ונעמד מול ראיין, שעדיין נתמך בידו בקיר. דניאל קירב את פניו אל פניו של ראיין והכריח אותו להביט בעיניו.
“לא שאלתי לרשותך,” ניחוח מנטה קלוש הכה בפניו של ראיין. קצות פיו של דניאל התעקלו כלפי מעלה בחיוך חסר כל הומור. “אל תנסה לעצור אותי. אני לא חושב שאתה רוצה להתאחד עם אליסון הקטנה שלנו כל כך מהר. בכל זאת, חבל על הפנים הלא-כל-כך יפות שלך.”
הוא התרחק מראיין וצעד אל עבר גרם המדרגות. הוא העיף בראיין מבט מעבר לכתפו, החיוך היבש עדיין על שפתיו, ואז הסתובב ועלה למעלה. חבטות עמומות נשמעו כשסוליות נעליו פגעו בקרשי העץ הכהים.
ראיין עמד קפוא לרגע במקומו, בוהה במדרגות במבט חלול. לאחר רגע נוסף של שהייה דוממת, הוא הבין לאן דניאל הולך. הוא מיהר – עד כמה שיכול היה למהר, בהתחשב בכניסה הצרה שבה עמד – אחרי דניאל. הוא מעד פעם או פעמיים על כמה מהמדרגות וכמעט נפל, מסנן תוך-כדי כמה קללות חרישיות.
כשהגיע אל הקומה השנייה הוא שעט אל עבר החדר שלו. דלת העץ המסוידת בלבן הייתה פתוחה למחצה וחשפה את דניאל שהשתופף מעל השולחן, מרוכז במשהו. ראיין יכול היה לראות את המכתב שהוא סיים לכתוב לפני זמן קצר נח על השולחן, חשוף לעיני כל. הדיו הטרי נצץ באור הלבן שבקע ממנורת השולחן, והשקעים הקלושים שהעט יצר בלטו מעט לקראת סוף המכתב. דניאל עמד מעל המכתב שעל השולחן וקרא אותו בעיון.
ראיין נכנס אל החדר וטרק אחריו את הדלת. דניאל הרים את מבטו אל ראיין, שעמד כעת בפתח החדר, הדלת סגורה מאחוריו. החיוך הקטן נמחה מפניו של דניאל, וראיין יכול היה להישבע שהניצוץ המוזר בעיניו בהק באור גדול יותר – קצת יותר מידי גדול. לאחר שבריר שנייה הוא החליט להניח לנושא, בהתחשב בעובדה שאחד האנשים שהיו אחראיים למותה של אליסון עמד באותו רגע ליד השולחן שבו אוחסנו המכתבים של אליסון.
ראיין העיף במכתב הפרוש על השולחן מבט מהוסס. הוא לא ממש נועד לעיניים זרות, בטח שלא לעיניים של דניאל. זה היה קצת יותר מידי רגשני בשביל העיניים שלו. דניאל, שקלט את המבט המהוסס של ראיין, הסתובב באיטיות לעברו ונשען בעצלנות על השולחן, ידיו מתוחות לאחור. הוא הטה את ראשו בתנועה משועשעת.
“הם ישלמו על זה, מה?” הוא אמר, שמץ שעשוע ניכר גם בקולו. ראיין לא ענה. “אני רואה שאתה קצת יותר מעורער ממה שאתה מנסה לשדר. כמה חבל שג’אז מתחילה להשתגע… האמת, ידעתי שזה מה שיקרה בסופו של דבר – ”
ראיין לא רצה לשמוע את דניאל מדבר על ג’אז. הוא היה משוכנע כמעט לחלוטין שהיא לא מתחילה להשתגע, והוא לא יכול היה לסבול את זה שמישהו כמו דניאל טוען אחרת. ג’אז לא יכולה להיות משוגעת.
הוא התקרב אל דניאל במהירות ושלח את אגרופו אל פניו בכל העוצמה שהצליח לאגור. מטח של ניצוצות התעופפו לכל עבר כשאגרופו של ראיין פגע – או לפחות, ראיין חשב שהוא פגע – בלסתו של דניאל. ידו של ראיין הוסתה מפניו של דניאל כאילו כוח בלתי נראה דוחף אותו הלאה, וזרם של חשמל סטטי צמרר את כל גופו של ראיין. פניו של דניאל היטשטשו לרגע ועיניו זהרו בלובן מוחלט, חסר כל צבע אחר – ואז זה נעלם.
ראיין הרים את מבטו אל דניאל, שעמד בלא ניע באותו מקום שבו עמד לפני רגע. הוא לא נראה מופתע או מבוהל במיוחד, אלא להפך – הוא נעץ בראיין מבט אירוני. ראיין כיווץ את גבותיו בפליאה, מבולבל ממה שקרה. פניו של דניאל לא הראו שום סימן לכך שמשהו פגע בו, אף על פי שראיין היה בטוח שהחטיף לו אגרוף לפני רגע.
הניצוץ בעיניו של דניאל הבזיק לרגע, וראיין הבין פתאום.
“זו רמאות,” הוא הצהיר, קולו מהוסס. עווית קלה חלפה בגופו, מלווה בשאריות של החשמל הסטטי שתקף אותו לפני רגע. השיער שלו הזדקר בחלקו למעלה, וראיין הרגיש חשמל סטטי באוויר, מלווה בריח עשן קלוש.
דניאל הניד בראשו. “אל תגיד שלא אמרתי שלא כדאי לך לנסות לעצור אותי. ולא, זו לא רמאות. זה לא איזה משחק מטומטם, אתה יודע.”
“כן, בדיוק,” ראיין השיב. הוא נזכר במה שג’אז סיפרה לו, וגופו התחמם בזעם עצור. “זה לא איזה משחק מטומטם. אתה אמור לדעת את זה, בהתחשב בכל האנשים שהרגת לאחרונה. כמה זה היה? עשר? עשרים? כמה אתם בכלל צריכים?”
דניאל לא ענה. הוא נעץ בראיין מבט נוקב, מזהיר ללא מילים שכדאי לו לעצור כאן. ראיין התקרב אל דניאל, מתעלם לחלוטין מהאזהרה הברורה. הוא קירב את פניו אל פניו של דניאל, בדיוק כמו שדניאל עשה לו למטה. אומץ מסוכן ולא מוסבר מילא אותו, והוא הרגיש צורך עז להבהיר לדניאל כמה דברים.
“כמו שאתה כנראה כבר יודע, בהתחשב בזה שקראת את המכתב שכתבתי לג’אז, אני הולך לעצור אתכם. לא משנה כמה חזקים או כמה מטומטמים בעלי תאוות שליטה אתם. הרגתם את אחת החברות הכי טובות שהיו לי אי פעם, ואני לא חושב שאני צריך להגיד שוב שאתם תשלמו על זה.”
ברגע שראיין הוציא מפיו את המילה האחרונה, דניאל חבט בראשו בעוצמה. מטח נוסף של ניצוצות התעופפו לכל כיוון וראיין הוטח בקיר. חבטה עמומה נשמעה וראיין צנח על הקרקע, גופו נרפה לחלוטין. שדה ראייתו היטשטש; הוא היה מודע בקושי אל דניאל שהתקרב אליו והתכופף מולו. הוא הצמיד בידו את גופו של ראיין אל הקיר.
“איפה המכתבים של אליסון?” הוא שאל, קולו נמוך ושקט, מאיים. ראיין הניד בראשו. פעימות כאב מעורפלות החלו להלום ברקותיו, מתערבבות עם קולו של דניאל. דניאל הפעיל כוח נוסף וכמעט מחץ את חזהו של ראיין אל הקיר.
“אני אשאל אותך פעם נוספת,” הוא אמר, מדגיש באיטיות כל מילה. “איפה – המכתבים – של – אליסון?”
ראיין שאף אוויר בחדות והחווה בראשו אל המגירה התחתונה של שולחנו. חסר תועלת, המילים הדהדו בראשו. אפילו על הפרטיות של אליסון אתה כבר לא מסוגל לשמור. חסר תועלת שכמותך.
דניאל הרפה מראיין והתרומם. הוא התקרב אל השולחן והתכופף אל המגירה התחתונה. הוא משך בידית שלה, וכשהמגירה לא נפתחה, הוא העיף בראיין מבט חסר סבלנות.
“איפה המפתח?”
לא נותר לראיין כוח להתנגד. הוא החווה בראשו אל המגירה שמעליה, שהייתה פתוחה מעט. דניאל פתח את המגירה עד הסוף והעיף מתוכה כמה דפים עד שמצא את המפתח ושלף אותו משם. זה היה מפתח קטן, בצבע ארד – מפתח מהסוג שיש לכל אחד. הוא סגר את המגירה, הכניס את המפתח אל חור המנעול של המגירה התחתונה וסובב.
נקישה קלושה נשמעה. דניאל פתח את המגירה והוציא משם מספר מעטפות מאורכות שהחלו להצהיב בקצותיהן משהייה של כמה שבועות במגירה. הן היו בלויות וקרועות למעלה, וכמה בולים קטנים הודבקו באי סדר על כל אחת מהן. דניאל בחן לרגע את המעטפות והוציא את הדף מהמעטפה שהתאריך הכי אחרון הוטבע עליה. עיניו התרוצצו על הכתוב ברפרוף, ולאחר מספר דקות של דממה, הוא השליך מעליו את הדף.
הוא התרומם, ארשת פניו זעופה, אך במקום מסוים גם מרוצה. הוא התקרב אל ראיין, שהיה מטושטש לגמרי, והתכופף לעברו.
“החברה שלך הייתה קצת טיפשה מידי בשביל להגיד לך מה אתה צריך לעשות לפני שהיא מתה, אבל זה לא כל כך משנה בכל מקרה. אם לא כתוב – אז לא כתוב. לא אכפת לי. אל תחשוב לעשות שום דבר מטופש, ריי. חבל עליך.”
במילים אלו הוא התרומם ויצא מהחדר, מותיר את ראיין, חצי מעולף, על הרצפה של החדר שלו.

כשפים אסורים – פרק 4
דרוג הסיפור 4.2 | 5 מדרגים

תגובות (8)

כתיבה ממש טובה, אהבתי את התיאורים שלך.
וכמו תמיד מחכה להמשך~ במיוחד לעוד תיאורים של כשפים, כי התיאורים שלך הופכים את זה לאמיתי.

25/11/2015 19:46

וואו. ממש יכולתי לראות את הכל בראש שלי!
הכתיבה שלך ממש טובה והתיאורים בכלל.
ראיין המסכן…
תמשיכי!!!

26/11/2015 19:41

אחד הסיפורים שאני הכי מחכה לקרוא כל השבוע. קראתי אותו בערך שלוש פעמים עד עכשיו!!
תמשיכי♥

27/11/2015 13:15

    תסס<3 תודה!

    27/11/2015 13:16

הו הכתיבה הנפלאה שלך… אני כל כך אוהבת לקרוא אותה. פרק מעולה, באמת, ממש אהבתי אותו.
כואב לי על ראיין… אני מתה לדעת מה יש במכתבים של אליסון..
מחכה להמשך! שבת שלום ^-^

27/11/2015 15:42
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך