א.מ.ש
אז... הנה פרק (שאני מקווה שהבהיר כמה דברים) מנקודת מבטה של אליסון, לפני שהיא מתה. חנוכה שמח! (קצת באיחור, אופס.) המשך יבוא וקריאה מהנה:)

כשפים אסורים – פרק 5

א.מ.ש 09/12/2015 567 צפיות 8 תגובות
אז... הנה פרק (שאני מקווה שהבהיר כמה דברים) מנקודת מבטה של אליסון, לפני שהיא מתה. חנוכה שמח! (קצת באיחור, אופס.) המשך יבוא וקריאה מהנה:)

מאת: אליסון דניס
לכבוד: ראיין הל
תאריך שליחה: 3.11.2012

לעולם אל תסתכל לאחור, ראיין. אפילו אם אתה רוצה לדעת מה קרה. אני לא יכולה לעשות את זה.
אתה חייב למצוא את התשובות בעצמך – תראה קצת עצמאות. אני מצטערת שזה תמיד מסתיים ככה, אבל אין שום דבר שאני יכולה לעשות, אלא אם אתה רוצה לראות אותי מתה.
אני רוצה שתדע שאני מצטערת, באמת. וזה לא משנה מה יקרה לי – לעולם, אבל לעולם, אל תאשים את עצמך. כי אתה האחרון שאשם.

***
מאת: אליסון דניס
לכבוד: ראיין הל
תאריך שליחה: 30.11.2012

אין תקווה עבורי… לא עכשיו, כבר לא.
כשאמות, אל תאשים את עצמך, ואל תאשים את ג’אז. היא גם לא אשמה. תגיד לה את זה. תגיד לה שאני מצטערת, ושהכול יהיה בסדר. תגיד את זה גם לעצמך.

***
מאת: אליסון דניס
לכבוד: ראיין הל
תאריך שליחה: 27.2.2013

הם עומדים להשיג אותי. אני מניחה שזה המכתב האחרון שתקבל ממני אי פעם. הם עומדים להשיג אותי, ואין שום דבר שאני – או כל אחד אחר – יכול לעשות כדי לשנות את זה.
אני מצטערת שזה מה שאתה מקבל בסוף – חברה מתה. לא מגיע לי למות, נכון? גם אתה חושב ככה. אני יודעת שאתה חושב ככה.
כשזה יקרה, כשאני אמות… הקשר בינינו יחסם, ינעל – לנצח. לא נוכל לעשות שום דבר. שום דבר.
גם לפני שכל זה קרה, חלקים מהנשמה שלי ברחו כבר זמן רב. וגם שלך. זה מה שהזמן גוזל ממני, וממך… הזמן, והקסם שמסביבנו. תמיד היית מיוחד, אתה יודע? אבל זה כבר לא ממש משנה. לא בשבילי.
תמיד חשבתי שכשמתנתקים הכול נהפך לאפשרי. אני מקווה שזה עדיין נכון. אני מקווה שכשזה יסתיים, כל הכשפים הכי גדולים יתאפשרו פתאום… ואני אהיה מאושרת.
אתה זוכר, לפני זמן רב… סיפרתי לך על קסם אחד. קסם יפה כל כך… אני מקווה שאני אוכל לעשות אותו. להגשים חלומות, להשמיד שדים, להציל עולמות. להציל את כל העולמות.
אולי ניפגש, מתישהו. כשהכול יסתיים. ואולי לא.
אני מקווה שלא.
אני מצטערת לפחות כמו שאתה מצטער. אני לא רוצה למות. במובן מסוים, זה לא הוגן. אבל מי אמר שהחיים הוגנים? בטח שלא אני, ואתה יודע את זה.
נתראה בגיהינום, ראיין.
או במה שמעבר.

XOXO

***
אליסון שרבטה במהירות את המילים האחרונות על הדף המקומט והעיפה מבט קצר מעבר לכתפה, מעבר לקבוצת השיחים שמאחוריהם השתופפה. היא שמעה את הלמות נעליהם על מדרכות הבטון, מחפשים אחריה, קרובים בצורה מדאיגה. היא כופפה את ראשה ועברה במחשבותיה פעם אחת אחרונה על התוכנית שהייתה לה.
היא הייתה מודעת היטב לעובדה שלא היה לה סיכוי להמשיך לברוח מהם. היא בורחת כבר יותר מידי זמן, וכמו שהיא יודעת – יותר מידי טוב, לטעמה – זמן זה הכול. הזמן עשה את שלו, ואחרי חודשים רבים של מנוסה, הם גילו אותה. וכמו שהיא כתבה לראיין – אין שום דבר שהיא יכולה לעשות בנוגע לזה. היא דחתה את היום הזה זמן רב מידי, ועכשיו הספירה לאחור עומדת להסתיים.
היא ידעה שהיום הזה הוא היום האחרון לבריחה הממושכת שלה. היא ידעה שהיום הזה הוא היום שלה למות.
אבל לפני זה היא חייבת לדאוג לכך שראיין יקבל את המכתב.
היא לא הניעה אף שריר דקה ארוכה, מחכה שצעדיהם הכבדים יתרחקו מספיק. היא שמעה את אחד מהם – היא הייתה בטוחה למדי שזה היה כריס – פולט קללה קולנית, וכעבור כמה רגעים נוספים היא שמעה את צעדיהם מתרחקים במקצב קבוע, עד שהתפוגגו לחלוטין.
אליסון ספרה בלבה עד עשרים והתרוממה, גבה עדיין שפוף, והחלה לרוץ במורד הרחוב אל כיוון ביתו של ראיין. היא לא ביקרה שם מעולם – היא בכלל לא דיברה איתו מאז שהוא עבר דירה, לא בטלפון ולא במכתבים. היא רק שלחה לו שני מכתבים קצרים, שסביר להניח שעוררו בו רגשות אשם – דבר שהיא די התחרטה עליו. ולמרות שהיא הייתה בטוחה שזה מה שקרה, הוא אפילו לא החזיר לה תשובה.
לא שזה משנה כל כך, מחשבה קודרת חלפה בראשה. למכתב האחרון הוא בכל מקרה לא יוכל להחזיר תשובה.
היא הגיעה אל פתח ביתו של ראיין. זה היה בית רגיל לכל הדעות – שתי קומות של מבנה מרובע, צבוע בסיד לבן שכבר התקלף בחלקו. הגג שלו התחדד ועטה שכבות-שכבות של רעפים אדומים מלוכלכים, חלק מהם שבורים. כמה חלונות בעלי מסגרת כהה ועבה בלטו מתוך הבטון במרווחים קבועים זה מזה, רגילים לחלוטין. היא הבחינה בחלון גדול בחזית הבית, בגובה הקומה השנייה, שהשקיף אל הרחוב. היא שיערה שזה חלון חדרו של ראיין – הוא תמיד אהב את החדרים המרכזיים והקדמיים ביותר שיכול היה למצוא.
התריס בחלון חדרו היה מוגף כמעט עד הסוף בצורה עקומה. הוא כנראה לא היה בבית עכשיו, תודה לאל. אליסון העיפה מאחורי כתפה מבט חטוף נוסף והתקרבה בצעדים מהירים אל פתח הבית.
במרכז דלת העץ השחומה היה חריץ מארך שנועד למכתבים. אליסון קיפלה את הדף בזהירות והשחילה אותו דרך הפתח, דוחפת אותו בעדינות כך שהוא נפל מהצד השני ונחת על הרצפה. היא בהתה לרגע בדלת, תוהה אם ראיין יהיה מספיק חכם להבין את מה שהיא ניסתה להגיד לו דרך המכתב.
היא הייתה מודעת לכך שהיא ביקשה ממנו להיזכר במשהו שקרה לפני יותר משנתיים. הסיכויים שהוא יבין היו קלושים למדי, והסיכויים שהוא זוכר היו קלושים לחלוטין. אבל זה היה הסיכוי היחיד שלה לעזור לו, וככל הנראה, הסיכוי היחיד שלו לעזור לכולם.
היא התיקה את מבטה מהדלת והסתובבה. העבודה שלה כמעט הסתיימה – היא רק צריכה לוודא שאף אחד מהם לא יבוא לצוד גם אותו.
נכון לעכשיו, היא לא ראתה אף אחד מהם באופק. סביר להניח שהם הלכו לחפש אותה במקום אחר, והיא קיוותה שיהיה לה מספיק זמן לברוח משם ולדאוג לכך שלא יעלה על דעתם שבאה לביתו של ראיין. היא לא רצתה שהם יקראו את מה שהיא כתבה לו – היא לא הייתה מוכנה לקחת את הסיכון שהם יבינו לפני ראיין, או בכלל.
היא התרחקה מהבית בריצה שפופה, צעדיה דוממים לחלוטין. זו מיומנות שהיא למדה לפני כמה שנים מראיין, בתקופה שהם היו חברים. בזמנו היא לא הבינה איך ריצה שקטה תעזור לה, אבל עכשיו היא הודתה לראיין בליבה על כל רגע שהיא עדיין בחיים.
היא תמרנה בין הבתים והסמטאות המוארות. במרחק החלה השמש לרדת, והשמיים נזרעו בגוונים יפהפיים של כתום וורוד שהתכהו יותר ויותר כל רגע. לאט-לאט החלו השמיים להיצבע בצבעים כחולים כהים ושחורים, ואליסון המשיכה לרוץ באיטיות, הרחק מביתו של ראיין, בזמן שכוכבים זעירים ניקדו את המשטח העצום שנפרש מעליה.
בשלב מסוים החלו הבתים סביבה להתמעט, ואחרי כמה דקות נוספות של ריצה דמומה היא הגיעה למרחבים הפתוחים שנפרשו מסביב לכל העיר ותחמו אותה. שום צליל לא עמד באוויר, רק הרוח הרגועה שנשבה בעצלתיים והזיזה בעדינות את ענפיהם של העצים הבודדים שעיטרו את השדות.
כעבור כמה דקות נוספות, שבהם היא התרחקה יותר ויותר מהעיר, היא נעצרה. היא הייתה מוקפת בעשב ירוק שנגזם לא מזמן, ועץ אלון עצום ממדים עמד לא רחוק ממנה, ענפיו נעים באיטיות לפי תנועת הרוח. שום נפש חיה מלבדה לא נראתה באזור, אבל היא ידעה שהם יבואו לכאן בסופו של דבר. הם לא סתומים – הם יבינו שהיא לא תישאר בתוך העיר, אלא תצא ממנה. יכול להיות שייקח להם זמן עד שימצאו אותה, אבל היא לא הולכת לשום מקום.
היא התיישבה על הקרקע מעוטרת העשב ונעצה את מבטה באוויר. עכשיו, כשלא הייתה בתנועה, הרוח השקטה צמררה את גופה. הסוודר הדק שלבשה לא ממש חסם את הרוח או את הקור שעמד באוויר, והאדרנלין שהציף את גופה קודם לכן שכך והותיר אותה חשופה לנוכח הטבע. היא שפשפה את ידיה זו בזו וחיכתה.
הזמן זז באותו הקצב בה נשבה הרוח – לאט ובעצלנות. הלילה נהפך סמיך וחשוך ככל שהזמן חלף, והאור היחיד בקע מהשמיים. אליסון שקעה במחשבות תוגות על ראיין ועל ג’אז. דמותם הצטיירו במוחה – ג’אז עם השיער הבהיר שלה, שהגיע רק עד כתפיה, וראיין עם עיני המוסקט העצובות שלו. היא התנצלה בדממה על הכאב שבוודאי ייגרם להם, ועל האשמה ששניהם יחושו. כל עניין האשמה תסכל אותה – הם לא היו אשמים בכלום. הכול התחיל בה ונגמר בה, והקשר שלהם לעניין באמת היה קלוש ביותר. אבל היא ידעה שגם אם היא תגיד להם את זה – מה שהיא לא יכולה לעשות – הם לא יבינו. ואיך הם יכולים להבין?
היא החלה, בלי משים, לחשוב על כל הדברים שיכלה לעשות עם חייה. לאחר כמה רגעים היא הנידה בראשה לאוויר. מה תחושת הפספוס תעזור לה עכשיו, כשתאלץ להתמודד עם כריס? זה סתם מיותר. כמו כל דבר אחר בחייה.
צעדים שקטים ומהירים, עצבניים בבירור, הפרו את השקט והקפיצו את אליסון ממקומה. היא התרוממה בבת אחת ישר כדי לפגוש את פניו של כריס, שזעם.
“חתיכת ילדה מטומטמת,” הוא אמר, קולו נמוך ומאיים, בצורה שתמיד השתמש בה כדי להפחיד אנשים. “מה את בכלל חושבת לעצמך?”
אליסון נרתעה לאחור. בהלה מהסוג שכלל לא ציפתה לו החלה לגאות בחזה. היא הרגישה את פעימות ליבה בכל גופה, מהירות ומבוהלות. עורה סמר מתחת לבגדיה, והיא ידעה שהוא לא סמר בגלל הקור.
“נמאס לי לרדוף אחרייך. די, הבנתי שאת יודעת להתחבא וכל השטויות האלה. את יודעת טוב מאוד כמה מגיע לך למות, וזה שאת בורחת מהתוצאות של המעשים שלך מבזבז לכולנו את הזמן.”
“הפסקתי לברוח,” אליסון ענתה. פיה היה יבש. כריס נעץ בה מבט ציני, ברור כל כך שהיא יכלה לראות אותו אפילו בחשכה. היא נרתעה צעד נוסף לאחור, מה שגרם לכריס למהר לתפוס את ידה בכוח. אליסון ניסתה למשוך את ידה מאחיזתו, אך ללא הצלחה.
“אני יודע שהפסקת לברוח, אלי,” הוא אמר, קולו נוקב. הוא הידק את אחיזתו בזרועה. “הרי ישבת פה וחיכית לי בכניעה פתטית. לא שאכפת לי – אני רק רוצה לסיים את זה, לא משנה לי איך. אבל זו חתיכת מכה כואבת לאגו שלך, את לא חושבת?”
“מה זה משנה?” אמרה אליסון, קולה מובס. “הרי בכל מקרה אני אמות. מה זה משנה איך? אני והאגו שלי בכל מקרה נפסיק להתקיים.”
כריס צמצם את מבטו. אליסון הפסיקה לנסות להשתחרר ממנו – הוא צדק. היא ישבה וחיכתה למוות. למה שהיא תנסה לברוח עכשיו?
“אני לא מבין אותך,” הוא אמר. “במשך חודשיים שלמים את מפעילה את כל המאמצים שלך כדי לברוח ממני, ואז את פשוט נכנעת ומחכה. למה? אני לא חושב שאכפת לך יותר מידי מכאב הראש שנגרם לי מהרדיפה הממושכת הזאת.”
“לא, לא אכפת לי.” היא השיבה. כריס הניד את ראשו בתסכול.
“טוב, לא משנה, אלי. את כאן עכשיו, ותודה לאל שהפסקת לברוח. זה הופך את הדברים לכל-כך הרבה יותר קלים.”
אליסון פתחה את פיה להשיב, ואז חזרה בה וסגרה אותו. היא הנידה בראשה. “למה אתם עושים את זה? כל ההרג הזה מיותר.”
כריס קפא במקומו לשבריר שנייה. אליסון הרגישה את החשש שלו. “את יודעת טוב מאוד למה אנחנו עושים את זה.”
“לא,” היא סירבה. “אני לא יודעת. אתם הורגים אנשים וגונבים את האנרגיה שלהם כדי לזמן מישהו מעולם אחר. למה? מה יוצא לכם מזה?”
כריס נשך את שפתיו. “את לא מבינה, אלי.”
“אה, אני לא מבינה?” אליסון התלהטה. “אז למה שלא תסביר לי? כי אם כבר אני הולכת למות, אני חושבת שמגיע לי לפחות לדעת למה אתם טורחים כל כך והורגים כל כך הרבה אנשים. אני לא חושבת שאתם עושים את זה סתם בשביל החוויה של ההריגה.”
כריס נאנח והניח את היד הפנויה שלו על מצחו במחווה של תסכול. “לא, אלי. אנחנו לא עושים את זה בשביל הכיף. אנחנו לא עד כדי כך מפגרים.”
“לא? לדעתי, כל אחד שהורג כל כך הרבה אנשים הוא משוגע. וזה לא שניסיתם למצוא דרך אחרת להשיג אנרגיה – לא, למה לכם להסתבך עם דרכים פחות פשוטות? זה לא שהחיים שלהם יקרים לכם או משהו.”
קולה של אליסון שיסף את האוויר. כריס השתתק לרגע והשפיל את מבטו, ואז הוא חזר והרים אותו, ונעץ אותו היישר בתוך עיניה של אליסון, חודר וקר.
“תסתמי כבר, אליסון. מה את בכלל מנסה להשיג בזה? די כבר. נמאס לי.”
“גם לי נמאס.”
כריס נאנח. רק אז שמה אליסון לב שהוא לבד – איפה כל שאר החברים שלו? הם היו איתו לפני כמה שעות.
“איפה כל השאר?” היא התחרטה על השאלה ברגע שהמילים יצאו מפיה. מבטו של כריס הצטנן עוד יותר.
“איפה את חושבת שהם? אם היינו הולכים ביחד, בחיים לא היינו מגיעים אלייך.”
לרגע אליסון הצטערה שהם התפצלו. לאחר שנייה נוספת היא הבינה שגם אם הם לא היו מתפצלים, כריס היה מגיע אליה.
מה זה כבר משנה, מחשבה חלפה בראשה. הם התפצלו, וכריס כאן. ואני עוד רגע הולכת למות. מה זה משנה מה היה קורה אם?
היא הבינה שנמאס לה לחכות. נמאס לה לברוח ולחכות לאות שיסמן לה לברוח שוב. נמאס לה לחכות שיגיעו אליה. נמאס לה לחכות שזה יסתיים.
“תהרוג אותי כבר וזהו.” המילים נפלטו מפיה כמעט מבלי ששמה לב. כריס הרים את גבותיו בהפתעה.
“לזה לא ציפיתי,” הוא נעץ באליסון מבט משתומם. לאחר מספר שניות, שנמשכו כמו נצח בעיניה של אליסון, הוא הרפה ממנה והוציא מחגורתו סכין קטנה שאליסון לא שמה לב אליה עד כה. “אבל אם את מבקשת…”
אליסון לא ברחה. היא נשארה נטועה במקומה ובהתה בלהב המבריק של הסכין, ששיקף את פניו של כריס בזמן שהוא בחן את הסכין במהירות ווידא שהיא נקייה דיה לשימוש.
“את יודעת,” הוא אמר, קולו מהורהר. “בהתחלה לא ידענו לאן הלכת. החלטנו לוותר ולא לנסות למצוא אותך, כי זה היה לוקח לנו יותר מידי זמן. זה היה בתקופה שג’אז עדיין הייתה איתנו. היא ידעה איפה את, נכון?” הוא הרים את מבטו אל אליסון.
אליסון נעצה בו מבט. היא לא אהבה את המקום אליו הוא חותר. ממש לא אהבה.
“כן,” היא ענתה, מהוססת. כריס התעלם ממנה.
“ג’ייס אמר לי שהיא סיפרה לו. אם אני לא טועה, היא השביעה אותו לא לגלות לי. היא ממש בטחה בו, מה שאני לא מבין עד עכשיו. מובן מאליו שהוא רץ לספר לי את מה שהיא סיפרה לו. פתאום יש לנו כיוון, ופתאום הנקמה מתאפשרת – בזכות הילדה האחרונה שהייתי מצפה שתעזור. מובן שהיא גילתה על זה שגיליתי. היא עזבה אותנו עוד באותו היום. את כנראה מתארת לעצמך כמה אשמה היא מרגישה.”
אליסון קפאה.
לא יכול להיות, המחשבה הדהדה במוחה. ג’אז? אין סיכוי שהיא סיפרה להם.
“היא לא הייתה עושה לי את זה,” קולה היה חלש. דמעה בודדה זלגה על לחיה. היא בהתה בכריס, שמשך בכתפיו.
“זה לא באמת משנה עכשיו, נכון?” הוא חייך. שיניו הצחורות הבהיקו, וניצוץ קטן נדלק בעיניו. הוא התקרב אל אליסון עד כדי כך שהיא יכלה להרגיש את נשימתו החמה על פניה. כל גופה זעק בפחד, התחנן בפניה שתברח – אבל היא לא הייתה מסוגלת. היא לא הניעה אף שריר בזמן שהוא העביר את הסכין בעדינות על גרונה. היא הרגישה דם זולג באיטיות מהחתך שנוצר.
“חבל להרוס פנים יפות כמו שלך,” הוא לחש באוזנה. “את לא חושבת?”
אליסון לא התיקה את מבטה מפניו. הנשימות שלה נהפכו מהירות ורדודות מבהלה, והיא הרגישה פתטית על כך.
“טוב, לא נורא,” הוא מלמל. ואז הוא שיסף את גרונה בתנועה חלקה.
אליסון השתנקה וקרסה על הקרקע לנוכח מבטו של כריס. הוא לא אמר דבר, רק הביט בה. ומשום מה זה כאב יותר מכל מה שאמר קודם.

ברגע שאליסון דממה, כריס הסתובב. כאב עמום פילח את חזו, כאילו הוא דקר את עצמו, לא אותה. הוא שמט את הסכין על הרצפה כמעט בלי לשים לב והרים את ראשו אל השמיים עטורי הכוכבים.
זה הגיע לה. היא הייתה חייבת למות.
הוא הוריד את מבטו מהשמיים והתרחק משם, מותיר את הכול מאחור.
היא הייתה חייבת למות.

כשפים אסורים – פרק 5
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (8)

ג’אז באמת גילתה להם?
אליסון… האמת שקיוויתי שהיא תמשיך לברוח עוד קצת, אולי אפילו שתבקש מראיין עזרה… חבל שככה היא מתה…
תמשיכי! פרק ארוך יפה ומעניין

09/12/2015 20:39

    תודה:) והאמת שנמאס לה לחיות בהרגשה של בריחה, אז היא פשוט הפסיקה לברוח. וכן, ג’אז באמת גילתה להם… סוג של.

    09/12/2015 20:46

למה, ג’אז? למה??
אליסון המסכנה, התיאורים ממש טובים (לא משהו שאני מופתע ממנו),
אני חייב לדעת את הסיפור המלא על מה שקרה שם, למה למתוח כ”כ??
המשך עכשיו!
פרק מסקרן מאוד ואשמח להמשך :)

09/12/2015 21:46

אז ג’אז באמת גילתה להם – בערך – איפה היא… הייתי אומרת לא נורא, אבל זה כן נורא -,-
למען האמת, חוץ מזה שהיא ברחה מהם כי היא עשתה משהו שהפריע ככל הנראה למשהו אחר, והם רוצים להעיר איזו ישות כלשהי על ידי כך שהם הורגים אנשים אחרים, לא הבנתי כלום.
פרק ממש יפה ומעניין, מותח וגורם לי להתחרט על זה שקראתי אותו דווקא לפני שאני הולכת לישון – כי ישנתי בסך הכל שעה וחצי בלילה הקודם – וזה יעשה לי סיוטים למשך שעות.
בכל מקרה, אולי הם יעזרו לי להבין ^^
תמשיכי!!!

09/12/2015 23:54

ג’אז גילתה להם?? בטח היא הייתה מאוהבת בילד שסיפר לכריס או משהו ואז הוא גילה לכריס… בגלל זה היא התחרפנה?
אני כל כך אוהבת את הסיפור הזה.. ואת הכתיבה המדהימה שלך. את אחת הכותבות המוכשרות שאני מכירה.
תמשיכי מהר!!❤❤❤❤❤

10/12/2015 00:04

תודה לכולם:) כן, ג’אז גילתה להם, אבל אל תשנאו אותה:( יש סיבות לכל דבר! בערך.

10/12/2015 12:12

ממש אהבתי אמש :) הלוואי והפרק היה יותר ארוך…
וכל כך אהבתי את אליסון.
חוץ מזה הרי ברור שג’אז עשתה את זה לטובת מישהו אחר שחשוב לה או משהו כזה.

10/12/2015 12:28

    יותר ארוך? את מושגעת?XD זה כבר יותר מידי ארוך!
    ותודה:)

    10/12/2015 12:38
24 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך