א.מ.ש
טוב, אז... היי. אני סופר מצטערת על כמות הזמן שלקח לי לפרסם את הפרק הזה, פשוט היה לי סוג של משבר כתיבה והייתי קצת עמוסה בלימודים, ובכללי לא היה לי יותר מידי מצב רוח לזה. אני מקווה שאף אחד לא שכח כבר מהסיפור הזה;) המשך יבוא וקריאה מהנה!

כשפים אסורים – פרק 6: רגעים מאושרים מהעבר

א.מ.ש 18/02/2016 500 צפיות 8 תגובות
טוב, אז... היי. אני סופר מצטערת על כמות הזמן שלקח לי לפרסם את הפרק הזה, פשוט היה לי סוג של משבר כתיבה והייתי קצת עמוסה בלימודים, ובכללי לא היה לי יותר מידי מצב רוח לזה. אני מקווה שאף אחד לא שכח כבר מהסיפור הזה;) המשך יבוא וקריאה מהנה!

ג’אז בהתה בדלת חדרה כבר כמה שעות.
היא עוד לא התאוששה לחלוטין מהביקור של כריס בביתה, אף על פי שחלפו כמה ימים מאז המקרה. היא מצאה מהר מאוד שהיא לא מצליחה להוציא את השיחה הארורה הזאת מהראש שלה. היא עברה בזיכרונה על חילופי המילים פעם אחר פעם, מנסה להבין מה בדיוק הלך שם. כל הדיבורים האלו על אליסון, על ראיין.
היא סירבה להאמין שראיין אשם.
היא זכרה שבמשך דקות ארוכות היא לטשה מבט מנותק בדלת שנטרקה, ליבה דוהר בתוך חזה, המחשבות מתערבבות ומתערבלות בתוך ראשה. היא בכלל לא הבינה עד הסוף למה כריס בא – מה הוא ניסה לעשות? לערער אותה? לגרום לה לפקפק בראיין?
או שהוא באמת ובתמים אמר את האמת?
ג’אז עצמה את עיניה בכוח, כאילו כדי לסלק את המחשבה הסוררת ממוחה. ראיין לא אשם. היא אשמה.
היא פלטה אנחה ארוכה והסיטה את שיערה לאחור, מעבירה את ידה בעדינות בגלים הבהירים והשופעים שצנחו על כתפיה, פורמת קשרים בודדים. היא הרגישה כל כך מבולבלת – כבר לא היה לה מושג מה נכון ומה לא. היא לא הבינה שום דבר מזה.
היא פקחה את עיניה והסיטה את מבטה אל החלון. זו הייתה שעת דמדומים, והשמיים נצבעו בגוונים כהים של כתום ואדום, מומרים בהדרגה לכחול כהה ושחור ככל שהשמש שקעה למטה באופק. הדשא מסביב לביתה נגזם לא מזמן, וכעת הוא בהק לאור השקיעה בירוק עמום, מחזיר את אור הכוכבים שהחלו להפציע. היא יכלה לראות את עץ הקלמנטינות שעמד מחוץ לחלונה מתחיל להניב את הפרחים הראשונים של התקופה. אף ציפור לא צייצה אל מול המסך הכהה שאפף את השמיים.
היא נשענה לאחור על הכיסא והרימה את מבטה אל התקרה. היא הייתה לבנה לחלוטין, חלקה ואחידה, בדיוק ההפך ממה שג’אז הרגישה עכשיו. היא בהתה במבט חלול, קצת חסר תקווה, בבטון החלק שמעל לראשה. לאחר מספר רגעים של דממה, בהם היא לטשה בתקרה את אותו מבט ריקני, היא פלטה אנחה מתוסכלת נוספת והליטה את פניה בכפות ידיה, כאילו כדי לברוח מהמראה של העולם הזה.
הכול הרגיש כל כך מוזר.
היא עברה בראשה על השיחה בינה ובין כריס פעם נוספת, מנסה לראות אם היא יכולה לפענח דבר מה נוסף מעבר למה שכבר הבינה מהמחשבות הבלתי פוסקות על חילופי המילים הקרים. אבל היא לא הצליחה להעלות בדעתה שום דבר נוסף מעבר למה שכבר חשבה עליו – שום דבר נוסף מעבר למה שכבר נאמר.
היא פלטה אנקה מתוסכלת. מחשבותיה נדדו בלי משים אחורה, כמה רגעים לפני השיחה הזו. לפני שהבחינה, היא מצאה את עצמה מהרהרת על השיחה הקצרה והמשונה בהרבה שניהלה עם ג’ייסון דרך הטלפון. היא נזכרה כמה מבוהל הוא נשמע. כמה מפוחד.
זה הרגיש לה משונה לחשוב על ג’ייסון ככה אחרי זמן רב כל כך, בו היא השתדלה להדחיק אותו כמה שיותר רחוק ממחשבותיה. הוא כבר לא היה חבר טוב שלה; כל מה שהיא הצליחה להעלות על דעתה כשחשבה עליו היה כמה היא פחדה ממנו, כמה היא התחרטה על שאי פעם סמכה עליו. הוא הזכיר לה כמה היא מצטערת על כל הזמן שבזבזה על לחיות באשליה, במחשבה שהוא מסוגל להיות כתף אמינה לבכות עליה. במקום מסוים, היא הרגישה כאילו היא שונאת אותו עכשיו. כאילו הוא זה שהרג את אליסון.
נקישות עמומות, אשר בקעו ממרחק, ניערו את ג’ייסון מראשה. היא קפצה בבהלה קלושה והתרוממה מהכיסא בבת אחת, מודעת לרגליה הדואבות מהישיבה הממושכת. הנקישות לא בקעו מדלת חדרה – הן נשמעו מרוחקות, כאילו מישהו ניסה להיכנס אל ביתה.
היא מיהרה לצאת מהחדר ורצה במורד המדרגות אל דלת הכניסה. רגליה החלו לעקצץ, כמו שהן תמיד עשו כשזזה בפתאומיות לאחר חוסר תנועה מוחלט. מחשבות אקראיות התערבלו בראשה בזמן שפתחה בזהירות את הדלת, בלי לבדוק מי עמד מעברה השני.
היא הייתה צריכה לבדוק מי דפק.
כשראתה את מי שעמד מעברה השני של הדלת, ג’אז פלטה צווחה קטנה. היא כשלה לאחור, מושיטה את ידיה לפנים באופן אוטומטי, כאילו כדי להגן על עצמה. היא עמדה לטרוק את הדלת בפניו, אבל לחרדתה גילתה שהיא לא מסוגלת לגרום לעצמה לעשות את זה.
לא שוב.
“ל- לך מכאן,” היא גמגמה, בהלה שוצפת בגופה, מציפה את ליבה. רגליה הסתבכו בינן לבין עצמן, והיא ניסתה לייצב את עצמה לנוכח הבהלה הפתאומית שתקפה אותה, מטשטשת את מחשבותיה ואת ההיגיון שלה.
הוא נראה כל כך מוכר.
השיער הכהה שלו, שצנח על מצחו באותה צורה אופיינית, היה סתור, כאילו הוא ניסה לפלח את דרכו דרך סופת רוחות. עיניו החומות-ירקרקות האלו, שתמיד נצצו באותה צורה כה מהפנטת, היו כעת מלאות בחשש. הצבע נראה מעט דליל יותר ממה שג’אז זכרה – כאילו מישהו ניקז את כל העומק והחיים שבערו בהן, משאיר להן רק את השכבה הבסיסית של הצבע, שגם נראתה כאילו היא מתחילה להתפוגג. וזה לא הפתיע אותה משום מה.
היא סקרה אותו בהיסוס, גופה דרוך, מבטה חד. הוא פשוט עמד שם בפתח ביתה, ידיו תחובות בכיסי הג’ינס שלו, שלמרבה הפלא נראו כמו אותם הג’ינס שג’אז זכרה שלבש לפני זמן רב כל כך. עיניו היו מושפלות באותה נונשלנטיות שכה אפיינה אותו, וההבעה שוות הנפש לא נטשה את פניו. ג’אז שמה לב שהוא נראה הרבה יותר חיוור משזכרה, כאילו אותו האדם שניקז את הצבע מעיניו ניקז גם את הדם מגופו, משאיר אותה עם גופה.
הם עמדו שם מספר רגעים, קפואים במקומותיהם, סוקרים אחד את השני במבטים מהוססים. ג’אז לא העזה להניע אף שריר, כאילו כל תנועה עלולה לגרום לו להבין מול מי הוא עומד ולתקוף אותה. היא לא העזה לברוח; היא אפילו לא העזה לטרוק את הדלת. היא פשוט… עמדה שם, כאילו היא מחכה למשהו שיקרה.
הוא, מצדו, פשוט הביט בה. היא הרגישה כאילו מבטו מנקב את עורה, צורב את פניה. דקירות כאב זעירות דקרו את ליבה, מרקדות עם רגשותיה, מזכירות לה את הרגעים המאושרים מהעבר. אבל היא לא יכלה ליפול לזה. היא אמורה לסלק אותו מביתה – היא אמורה לזכור מי הוא בשבילה עכשיו. הוא לא חבר. הוא לא ידיד. אסור לה אפילו להחשיב אותו כמכר.
בהחלטה של רגע, לאחר מחשבה של בקושי שבריר שנייה, היא הסתערה לעברו בצורה כל כך פתאומית שהוא נרתע לאחור בבהלה. לא היה לה מושג מה היא חשבה שהיא מסוגלת לעשות, כשידיה חשופות והיא בכלל נועלת נעלי בית פרוותיות, אבל היא ידעה שהיא מוכרחה לעשות משהו. היא לא חשבה קדימה – היא פשוט לא יכלה לעמוד במראה שלו, עומד ככה בפתח ביתה אחרי כל הזמן הזה כאילו שום דבר לא קרה. היא לא יכלה פשוט להביט בו.
לקח לג’ייסון מספר רגעים להבין מה היא ניסתה לעשות. כשהוא הבין, הוא הרים לעברה את ידו באופן אינסטינקטיבי, משחרר פרץ פתאומי של אנרגיה בכיוונה. ג’אז הרגישה את האנרגיה מכה בגופה באלימות, והיא נהדפה לאחור, כושלת אל הרצפה המרוצפת בשיש.
היא הרגישה פחד זורם בעורקיה בפעם הראשונה מזה זמן רב.
לא יכול להיות שזה באמת קורה, מחשבה מטושטשת חלפה בראשה. לא יכול להיות שג’ייסון נמצא כאן. לא יכול להיות שהוא תוקף אותי. למה שוב?
היא פלטה נשיפה מקרטעת והרימה את מבטה אל ג’ייסון. סחרחורת חדה תקפה אותה, והיא שלחה את ידה אל הרצפה, מנסה לייצב את עצמה ולמנוע מגופה ליפול. רקותיה החלו לפעום באופן עמום, והיא הרגישה לחץ משונה, מוכר אבל לא מזוהה, לוחץ בחזה. היא זכרה את ההרגשה הזאת.
היא שמטה את ראשה ועצמה את עיניה בניסיון לגרום לכאב להיעלם. “תפסיק.”
נשיפה שקטה, נואשת, נפלטה מפיה בזמן שהיא ניסתה לייצב את עצמה, להדוף את האנרגיה שהכתה ללא רחמים בגופה. עבר כל כך הרבה זמן מאז שזה קרה בפעם האחרונה.
לפתע, באותה פתאומיות בה זה קרה, זה הפסיק.
ג’אז קרסה על הרצפה בהקלה.
היא שמעה את נעליו של ג’ייסון חובטות ברצפת השיש בזמן שמיהר לעברה. הוא רכן לצדה, והיא יכלה לראות דאגה מבזיקה בעיניו, שהיו יפהפיות למרות צבען העמום. הוא נשך את שפתו בחרטה וניסה לתמוך בה.
“את בסדר?” הוא לחש, שבבי דאגה בוהקים בקולו. דחף מידי בגופה של ג’אז זעק לה להתרחק ממנו, אבל היא דיכאה את הרצון לברוח והנהנה קלושות אל ג’ייסון, פולטת נשיפות כבדות מפיה אשר היה פסוק בעדינות. “בחיי שלא התכוונתי לפגוע בך.”
ג’אז הנהנה פעם נוספת והתנשמה בעודה מנסה להתרומם לישיבה. התגובה המשונה למראהו חזרה ועלתה בה, והיא לא יכלה למנוע ממבטה לנדוד אל פניו. הוא נראה כל כך מוכר, כל כך לא מזיק. כל כך דומה לאיך שנראה כשרק הכירו.
היא הרגישה כאילו היא לא מסוגלת להדוף אותו מחייה פעם נוספת. לא כשהוא כבר חזר.
היא העבירה את אצבעותיה על שפתיה היבשות, הסדוקות. שפתון לחות לא היה מזיק לה עכשיו. “למה באת?”
ג’ייסון לא ענה. הוא התרומם על רגליו בתנועה נוקשה וניער אבק ממכנסיו. לאחר השתהות של שבריר שנייה הוא הושיט אליה יד, אף על פי שלא נראה שהוא חשב שהיא תסמוך עליו שיתמוך בה. לאחר היסוס מובהק, שג’אז לא ניסתה להסתיר, היא אחזה בידו והתרוממה, נשענת על אחיזתו החזקה.
לאחר שייצבה את עצמה על רגליה, היא לא יכלה שלא לנעוץ בו מבט בציפייה לתשובה. הוא הביט מסביבו בהיסוס מסוים, כאילו נתלתה על גבו התחושה שמישהו רודף אחריו. הוא נאנח וייצב את מבטו מול מבטה.
“ברחתי.” קולו נשמע עמום, כאילו בקע ממרחק. הוא השהה את מילותיו באוויר למשך מספר רגעים, מוודא שהן נקלטו. “אני צריך עזרה. אני יודע שאין יותר מידי סיכוי שאת אפילו תשקלי לעזור לי, אבל אם הייתה לי אפשרות אחרת, באמת שלא הייתי בא אלייך. אני יודע כמה כריס מסוכן כשהוא רודף אחרי מישהו.”
ג’אז קפאה במקומה.
נראה שג’ייסון שם לב לשינוי בהבעתה של ג’אז, כי הוא השפיל את מבטו וכחכח בגרונו במבוכה מסוימת. “אני יודע שאת שונאת אותי,” הוא אמר. “ואני מצטער על כל מה שאי פעם עשיתי לך. אני יודע שבגללי הדברים הגיעו לאן שהם הגיעו, ואני יודע שאת לא תסלחי לי.”
ג’אז לא הניעה אף שריר.
“אבל אני צריך את העזרה שלך.”
ג’אז בהתה באוויר שמולה, נותנת למילים התלויות ביניהם להתפוגג לאטן. מובן שהוא בא בגלל שהוא הצטרך את עזרתה.
היא לא ידעה מה לחשוב על הדברים שאמר. צד אחד בתוכה זעק לה לסרב, להוציא אותו מהבית שלה הכי מהר שהיא רק יכולה. לטרוק לו את הדלת בפנים. אבל צד אחר בתוכה אמר לה שאולי כדאי לה להישאר, להקשיב למה שיש לו לומר. לעזור לו.
היא עצמה את עיניה לרגע ממושך.
כשחזרה ופקחה אותן, החלטה לא מוצקה במיוחד החלה להתגבש בחזה. היא לא יכולה לסלוח לו… היא לעולם לא תוכל. אבל היא לא יכולה לגזור עליו אבדון בכך שתשאיר אותו להתמודד בכוחות עצמו עם כריס. היא ידעה טוב מאוד מה יקרה אם היא תעשה את זה.
היא הרימה אליו את ראשה, ומבטיהם נפגשו לשבריר שנייה לפני שהיא הסיטה את ראשה אל החלל שמאחורי הדלת הפתוחה. היא פלטה אנחה שקטה, כמעט בלתי נשמעת, וכחכחה בגרונה. “אני… אני אעזור לך.”
עיניו של ג’ייסון נדלקו באור קלוש.
ג’אז עצמה את עיניה. הייתה לה תחושה עזה שהיא עומדת להתחרט על זה בקרוב מאוד. “אבל אל תבקש שום טובה נוספת, כי אתה לא תקבל שום דבר מעבר לזה.”
היא לא ראתה את החיוך הקטן שנפרש על שפתיו של ג’ייסון כשהשיב. “כן, כמובן. שום דבר מעבר לעזרה קטנה.”
“עוד מילה אחת וגם את זה לא תקבל.”

כשפים אסורים – פרק 6: רגעים מאושרים מהעבר
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (8)

אני חייבת להודות, אני בקושי זוכרת משהו מהפרק הקודם עם ג’אז… זה היה כל כך מזמן.
חוץ מזה שעד עכשיו חשבתי שיש לה בכלל שיער חום, הסתדרתי עם הפרק. בערך.
אני לא מבינה כלום. אין לי שמץ של מושג מה הולך שם. מה הוא עשה לה? מה הם עשו לה? למה רודפים אחריו? ומה זה כל העניין עם הכשפים?
תראי, אני לא שוכחת סיפורים. במיוחד לא כאלה.
אהבתי מאוד את הפרק. את אחת מהכותבות היותר טובות שגיליתי באתר הזה.
אשמח להמשך!
קחי את הזמן :)

18/02/2016 18:24

    כן, פחדתי שישכחו…\:
    מה שהם עשו לה זה שהם הרגו את אליסון וזה סוג של בגללה (הוסבר בערך בפרק הקודםXD) ואת תביני את כל השאר בפרקים הבאים, אני מניחה:) ותודה!

    18/02/2016 18:28

*שונאות אותי -שונאת
ואווו!! מרגיש כאילו עברו שנים מאז …
אני פחות או יותר זוכרת את הפרקים הקודמים.. אהבתי מאוד, למרות שזה נראה חשוד שג’ייסון בא עכשיו.. נו טוב, תמשיכי!
שבת שלום ^-^

19/02/2016 15:06

    הו אופס…
    אני אשתדל לפרסם לעיתים קרובות יותרXD תודה^^
    ושבת שלום גם לך^-^

    19/02/2016 15:09

ממש אהבתי♥ אני מחכה שהעלילה תתחיל להתגלגל במהירות יותר בגלל הרפתקאות ~ כי זה מה שאני אוהבת בדרך כלל בספרים~ בכל מקרה אני גם שחכתי כמה פרטים קטנים, אך בכללי זכרתי את כל מה שהיה ואהבתי את הפרק. :) חמש

19/02/2016 16:02

    הרפתקאות אני לא בטוחה שיהיו… אבל תודה^^

    19/02/2016 16:03

אין מה להגיד… את פשוט אחת הכותבות המדהימות שהכרתי מימיי.
כל כך התגעגעתי לסיפור הזה!! (ולאתר, אבל זה פחות חשוב) ואני מצטערת שלא יצא לי לקרוא לפני את הסיפור..
פרק מדהים! הכתיבה מהפנטת ויפהפייה וממש התגעגעתי לקרוא סיפורים שלך.. אני מתה עלייך ומחכה לפרק הבא!! ♥♥

26/02/2016 10:39

    תודה <3 <3

    26/02/2016 14:13
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך