א.מ.ש
פרק חדש. יאי. (אם אתם לא זוכרים מה קרה או על מה בכלל הסיפור הזה, הייתי ממליצה לכם לקרוא את הפרקים הקודמים. אני בעצמי עשיתי את זה). אז, לקוראים שנשארו לי, אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לעדכן את הסיפור. הפרק קצת ארוך, אבל הסיפור מתקדם, אז זה משהו^^ אני אשתדל לעדכן לעיתים קרובות יותר, אבל אני לא יכולה להבטיח. אז המשך יבוא וקריאה נעימה~~

כשפים אסורים – פרק 8: שיחות על כוס קפה

א.מ.ש 28/08/2016 526 צפיות 10 תגובות
פרק חדש. יאי. (אם אתם לא זוכרים מה קרה או על מה בכלל הסיפור הזה, הייתי ממליצה לכם לקרוא את הפרקים הקודמים. אני בעצמי עשיתי את זה). אז, לקוראים שנשארו לי, אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לעדכן את הסיפור. הפרק קצת ארוך, אבל הסיפור מתקדם, אז זה משהו^^ אני אשתדל לעדכן לעיתים קרובות יותר, אבל אני לא יכולה להבטיח. אז המשך יבוא וקריאה נעימה~~

מבטה של ג’אז היה נעוץ בספל הקפה שעמד מולה על השולחן, אבל היא לא באמת ראתה אותו.
המחשבות שלה נדדו. הן לא הפסיקו להתמסר בין ג’ייסון לאלי, ג’ייסון לאלי, והבלבול שבתוכה תפח עם כל מחשבה, עם כל תמונה שחלפה בראשה. למרות כל מה שקרה, ג’ייסון בא אליה. ולמרות כל מה שקרה, היא נתנה לו להיכנס, ועכשיו הם שותים קפה ומדברים על אלי וכריס.
מה היא עושה? היא גמלה בליבה להשאיר את העולם הזה – את הקסם הזה – מאחוריה. היא זרקה אותו אל בין צללי המחסן הנתעב, בו נערמו גם הבובות הקרועות משנות ילדותה, והאנשים ששברו את ליבה. היא ידעה שבהסכמתה לעזור לג’ייסון היא מחלצת אותו, ואת כל האסונות שתמיד התלוו אליו, מהחדר החשוך הזה, בו נשבעה לעצמה שלעולם לא תיגע שוב.
היא ידעה; היא הייתה כמעט ומוכנה לזרוק את אלי – כל זיכרון, כל תמונה, כל מחשבה – אל תוך המחסן הזה, אל החלל הנעלם בו היא לעולם לא תצטרך לראות אותה שוב. אבל אז הוא בא, שבר את המנעול, והשליך את כל הדברים שהיא הייתה מוכנה לקבור חזרה אל כיוונה.
מה שהעלה בה את התהייה – האם, אי פעם, הייתה בכלל מוכנה להמשיך הלאה?
“ג’אז?”
קולו של ג’ייסון ניפץ את ג’אז מתוך מחשבותיה. היא הרגישה את עצמה מצטמררת, לא בטוחה ממה, ומצאה את עצמה שוקעת אל תוך כסאה. היא הבחינה בג’ייסון נועץ בה מבט מדואג; היא הנידה בראשה, כאילו כדי לסלק את שאריות התהייה מראשה, והחזירה לו מבט. “כן, סליחה. פשוט… זה קצת מוזר לי, אתה יודע?”
הבעת פניו של ג’ייסון התרככה, אם כי היא הבחינה במתיחות מבליחה בעיניו, בקפיצות משונה מקשה את כתפיו. “למה את מתכוונת?”
ג’אז משכה בכתפיה. “חשבתי ששמתי את כל זה מאחורי.” היא החוותה בידה עליו, ואז מסביבה. “אני מתכוונת, אחרי כל מה שקרה, אתה יושב במטבח שלי ושותה את הקפה שאני הכנתי, תוך כדי שאתה מדבר על אלי, ועל כריס, ועל כל הדברים האלו שחשבתי ששייכים לעבר.”
“זה לא תמיד אפשרי להשאיר את העבר מאחורייך,” קולו של ג’ייסון נשמע מעומעם באוזניה של ג’אז, כאילו הוא עמד בקצה השני של החדר, לא ישב מטרים בודדים ממנה אל השולחן אליו גם היא ישבה. המבט ששילחה לעברו היה משונן; היא ראתה אותו נרתע, בצורה קלושה כל כך שהיא לא הייתה בטוחה שהוא עצמו שם לב לכך.
“אני מתכוונת,” היא שמעה את עצמה אומרת, קולה חסר צבע פתאום; “אני לא יודעת אם אני בכלל יכולה לסמוך עלייך.”
מבטיהם התלכדו. רק עכשיו ג’אז שמה לב שהצבע בעיניו התכהה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו. זיקי הירוק שקישטו את הצבע חום התפוגגו כעת כמעט לחלוטין, מותירות לצבע הכהה הבעה עייפה, רדודה כמעט; הריסים שלו, שחורים ומלאים כשזכרה אותם, הצלו על עיניו, מכהים את הצבע גוון אחד יותר אל תוך השחור. היא ידעה שגם הוא בחן את עיניה שלה, את הצבע הירוק הבוהק שאפיין אותן, שוטף, כמעט כמו צבע הדשא; וג’אז נזכרה בעל כורחה בכל הפעמים בהן בהה בה, מספר לה כמה מיוחדות הן העיניים שלה, למרות שלה הן הרגישו שגרתיות לחלוטין.
היא הרגישה את החום מטפס במעלה צווארה, והיא הרכינה את ראשה, מתיקה ממנו את מבטה. היא ידעה שהוא לא הסיט את שלו; היא יכלה להרגיש את הכובד של העיניים הכהות האלו שלו עליה, ולפתע לא התחשק לה שיסיט את מבטו.
“את יכולה לסמוך עליי,” היא שמעה אותו אומר, בפתאומיות שכמעט והקפיצה אותה ממקומה. היא חזרה והרימה את מבטה, עיניה מקפצות על פניו בניסיון למנוע קשר עין מביך נוסף. היא יכלה לתפוס שבריר של חיוך מתפוגג מעל שפתיו, ואז פניו חזרו ועטו את אותה הבעה שוות הנפש, שלעיתים עוררה בג’אז את החשק להעיף לו כאפה.
היא הטתה את ראשה, סוקרת את תווי פניו. “זה מה שחשבתי,” היא השיבה, עצב מעומעם מוסתר בקולה. “אז.”
ג’ייסון פתח את פיו לענות, אבל אז סגר אותו, כאילו לא ידע מה ביכולתו להגיד. ובאמת, לא היה דבר שהיה מסוגל לומר; אף מילה לא תוכל לשנות את מה שקרה.
צלצול פלאפון שבר את הדממה שנפלה על שניהם. ג’אז הסיטה את מבטה אל הטלפון הנייד שנח על השולחן, אשר רטט בעודו מנגן את אחד השירים האהובים עליה. המספר שהבהב על הצג לא היה מוכר לה, והיסוס מסוים נשקף בתנועתה כאשר הרימה את המכשיר אל אוזנה.
“הלו?”
“ג’אז?” הקול שבקע מהצד השני היה אפוף ברעשים סטטיים, וג’אז שמעה ברקע טרטור מנוע רם, כאילו הדובר נסע בכביש סואן. לקח לה רגע לזהות את הקול; כשהיא זיהתה, הבעת הפתעה לא בטוחה הכהתה את עיניה.
“ראיין? זה אתה?” היא הייתה מודעת לתמיהה אשר נשקפה בקולה.
“תודה לאל,” היא יכלה לשמוע הקלה בקולו, כאילו זו לא הפעם הראשונה שניסה להתקשר. “לא הייתי בטוח מה המספר שלך. התקשרתי לאיזה חמישה אנשים שונים עם מספרים יותר מידי דומים עד שמצאתי אותך, ואלוהים, אני לעולם לא רוצה להתקשר שוב למספר הלא נכון.”
ג’אז הרחיקה את הפלאפון מעצמה ונעצה בו מבט, כאילו כדי לוודא שהיא לא מדמיינת את קולו של ראיין. לאחר רגע נוסף היא חזרה והצמידה אותו אל אוזנה. “למה התקשרת?” היא שמעה את עצמה שואלת. “משהו קרה?”
ראיין השתהה מעט לפני שענה. ג’אז יכלה לשמוע את שריקת הרוח, עמומה אך קיימת, מכה במכשירו של ראיין מעברה השני של השיחה. “לא. כאילו, כן, קרה, אבל זו לא הסיבה שהתקשרתי. אני חושב שהבנתי מה אליסון ניסתה להגיד לי כל הזמן הזה.”
פיה של ג’אז התייבש בבת אחת. היא הרגישה את קולה נחנק בגרונה. “אני – מה?”
ג’ייסון נעץ בה מבט מוזר, והיא לא יכלה להאשים אותו. ג’אז הרגישה כאילו לא משנה לאן היא הולכת, או עם מי היא מדברת, זה תמיד קשור לאליסון.
היא הייתה אוהבת את תשומת הלב הזאת, המחשבה המרירה חלפה בראשה, והיא מיהרה להדחיק אותה.
“ראיין, על מה, בשם השדים, אתה מדבר?”
ראיין נאנח. “קצת מסובך להסביר כרגע. אני בדרך אלייך, אז אסביר כשאגיע. את בבית, נכון? אל תלכי לשום מקום. זה חשוב.”
ג’אז תלתה מבט באוויר שמולה, כאילו מצפה מראיין להופיע מולה, יש מאין. “מה? אבל – ”
“אני צריך לנתק,” ראיין אמר. “אני לא רוצה לעשות תאונה, למרות שנראה לי שעוד מעט תהיה כאן תאונה גם בלעדי.”
ג’אז קימטה את מצחה. “יש לך בכלל רישיון?”
“לאופנוע, כן. אני כבר לא רחוק ממך. נדבר כשאגיע.”
“ראיין – ”
קול ‘ביפ’ מאורך בישר לג’אז שראיין ניתק. היא נאנחה ושמטה את הפלאפון על השולחן, מודעת לעיניו המשתוממות של ג’ייסון הנעוצות בה.
“ראיין התקשר?” הוא ניסה להישמע אגבי, אבל ג’אז יכלה לשמוע את המתיחות בקולו. “למה?”
“לא יודעת,” היא הודתה. “משהו שקשור לאליסון. הוא בדרך לכאן.” היא נעצה באוויר מבט מהורהר. “לא היה לי מושג שיש לו את המספר שלי.”
“אה,” ג’ייסון בלע את רוקו, שוקע כמעה אל תוך כסאו. “את צריכה שאני… אה, אלך? אעלה למעלה בזמן שראיין יהיה כאן?”
ג’אז לא התיקה את מבטה מהאוויר, שוקלת את ההצעה במחשבתה. “כן.” היא אמרה לבסוף. “עדיף שהוא לא יראה אותך אצלי. יכול להיות שהוא יהיה קצת רגיש בעניין.”
ג’אז לא הבחינה בניצוץ האכזבה המעומעם שהבזיק בעיניו של ג’ייסון. הוא דחף את הכיסא לאחור והתרומם, מותיר את ספל הקפה המלא למחצה שלו על השולחן. “אז אני אעלה למעלה.”
“רק אל תהרוס שום דבר,” הזהירה ג’אז. “בעצם, בכלל אל תיגע בכלום.”
ג’ייסון הנהן בהיסח דעת. ג’אז צפתה אחריו בזמן שעלה במדרגות, שתיים-שתיים, ומבטה נותר נעוץ בהן גם אחרי שהוא כבר נעלם אל הקומה השנייה. לבסוף היא שקעה בכיסאה, אוחזת בספל הקפה שלה בשתי ידיים. היא נשפה על הנוזל הסמיך, אף על פי שכבר היה, כנראה, קר, וחיכתה.
           
ג’אז הרגישה כאילו חלפו כמה שנים עד שנשמעה דפיקה על הדלת. היא לגמה לגימה אחרונה מספל הקפה שלה, מצטמררת ממה שהרגיש כמו אפר גושי במורד גרונה. היא לא טרחה להכין לעצמה כוס קפה חדשה אחרי שג’ייסון עלה למעלה, במחשבה שראיין יגיע עוד כמה דקות – אבל כשחשבה על זה עכשיו, היה נדמה לה שהיה מוטב אם היא לא הייתה שותה את הקפה שכבר התקרר. לפי הטעם שלו, ג’אז חששה שהרעילה את עצמה.
היא התרוממה מהכיסא שלה, מתיקה את מבטה אל הדלת. פתאום התחוור לה שהיא וראיין לא ראו אחד את השנייה כבר כמה חודשים, או בכלל דיברו, בטלפון או פנים אל פנים. כלומר, כן, הם התכתבו ביניהם לעיתים יחסית קרובות – אבל אפילו את זה הם לא עשו כל כך הרבה זמן. ופתאום הוא נמצא כאן, על מפתן דלתה, פונה אליה בנושא אליסון.
אליסון. תמיד אליסון.
היא התנערה, כאילו כדי לנער מעצמה את המחשבות הסוררות, ופתחה את הדלת.
הוא עמד בפתח הדלת, נשען עם כתפו על המשקוף החיצוני, מבטו נעוץ באדמה. ברגע שהדלת נפתחה, הוא הרים את מבטו, מזדקף במהירות במקומו.
הוא נראה מוכר כל כך, אבל באותו זמן כמעט כמו אדם זר. השיער הכהה שלו, שבעבר היה כהה רק במעט מעיניו הבהירות-יחסית, נדמה כאילו התכהה בכמה גוונים אל תוך הצבע השחור. היא זכרה שהייתה לו תספורת קצרה ומסודרת, קפדנית, אבל השיער של ראיין שעמד מולה היה קצת ארוך מידי, קצת פרוע מידי, כאילו שכח להסתפר. העיניים שלו, שבהקו בדרך כלל בגוון מוסקט, היו שקועות, גם אם בקושי, כאילו התעייפו מהזמן. היה נדמה לג’אז שהוא גבה בכמה סנטימטרים, וגופו הארוך היה צנום בהרבה ממה שזכרה אותו. עצמות לחייו התבלטו מעט.
הוא התבגר.
“ראיין,” היא אמרה, מרגישה את קולה נצבע בגווני הפתעה עמומים, לא מוסברים. יופי של קבלת פנים, היא נזפה בעצמה.
ראיין הניד בראשו, חיוך קטן נתלה על שפתיו. “ג’אז.”
ג’אז הרגישה כאילו הפשירה מתוך קרחון. היא פינתה את המעבר והחוותה בידה אל המטבח. “אה, תיכנס.”
ראיין החווה בראשו פעם נוספת ונכנס. הוא העיף מסביבו מבט קצר, כאילו מתלבט אם לסקור את המקום. ג’אז הובילה אותו אל המטבח, וראיין התיישב על הכיסא עליו ישב ג’ייסון רק לפני זמן מה. ג’אז התיישבה על הכיסא השני, ממנו רק קמה, וקירבה לעברה את ספל הקפה הריק שלה, לא מרימה אותו מהשולחן.
“מי שזה לא יהיה שהכין לעצמו קפה לא סיים אותו,” ציין ראיין. ג’אז נעצה בו מבט משתאה, ואז הבחינה בספל הקפה המלא למחצה של ג’ייסון, שעדיין עמד על השולחן מול ראיין. היא שכחה מזה לגמרי.
“אה,” היא גמגמה, נבוכה מעט. “אני… כן, לא היה זמן.”
צל של תהיה חלף על פניו של ראיין, נעלם לאחר שבריר שנייה. הוא הזדקף במקומו ונעץ את עיניי המוסקט שלו בג’אז, שהחלה להרגיש אי נוחות מסוימת.
“אז,” היא התפתלה. “בטלפון. אמרת ש… שהבנת מה אליסון ניסתה להגיד לך. למה התכוונת? אליסון – ”
“במכתבים,” ראיין מיהר להגיד לפני שהיא הספיקה להגיד את המובן מאליו. “בהתחלה זה נראה כמו בלגן אחד גדול, מה שהיא כתבה, אבל אני חושב שהבנתי מה היא ניסתה להגיד לי. היא רוצה שאני אעשה משהו.”
ג’אז נעצה בו מבט. “איזה מכתבים?”
“אה,” קולו של ראיין נשמע חנוק, כמו קול של מתבגר שנשבר חצי אוקטבה גבוה מידי. הוא כחכח בגרונו ומתח את ידיו קדימה. “היא שלחה לי כמה מכתבים לפני שהיא – את יודעת. אין לי ממש מושג איך, כי לפי מה שהבנתי הם השיגו אותה ממש אחרי שהיא כתבה את המכתב האחרון – ” הוא הבחין בעווית כאב כמעט בלתי מובחנת חולפת על פניה של ג’אז, והשתהה לרגע. “בכל מקרה, היא ניסתה להגיד לי משהו. הייתי אידיוט שלא ראיתי את זה קודם.”
ג’אז מלמלה משהו, משפילה את עיניה הבוהקות בירוק אל השולחן. כעבור רגע היא החזירה את מבטה אל ראיין. “אתה יכול להיות קצת יותר מובן? אני לא ממש תופסת על מה אתה מדבר.”
ראיין נאנח, שוקע מעט בכיסאו. הוא תחב את ידו אל כיס הקפוצ’ון שלו, לשם הכניס את המכתב של אליסון קודם לכן, ושלף אותו משם, תנועת ידו מקוטעת מעט. הוא הושיט אותו אל ג’אז, ועיניה התרחבו למראה המעטפה המקומטת, אשר כתב ידה המוכר של אליסון התנוסס בחזיתו. היא לקחה את המעטפה מידו של ראיין בהיסוס מסוים, הוציאה את הנייר הישן והחלה לקרוא.
“אוי, אלי…” קולה של ג’אז נשבר כשהתקרבה אל סוף המכתב. ראיין חשב שראה דמעות נוצצות בזוויות עיניה, אבל כשהיא הרימה אליו את מבטה, הן היו יבשות. היא הניחה את המכתב על השולחן בעדינות לא לגמרי מודעת. “זה היה קצת אכזרי.”
ראיין הנהן. “בהתחלה היה נדמה לי שהיא מנסה לגרום לי להרגיש אשם. את זוכרת, נכון? היא תמיד הייתה חייבת לגרור מישהו למטה יחד איתה כשנפלה.”
הדחף הראשוני של ג’אז היה למחות, להגן על אליסון. אבל מי כמוה ידע עד כמה הוא צדק. היא השפילה את מבטה אל הספל, תוהה אם כוס קפה נוספת תעזור לה איכשהו.
“אבל אחרי מה שדניאל אמר, הבנתי שהיא רצתה להגיד לי משהו. אז קראתי שוב את המכתב – ”
“רגע,” ג’אז החוותה לו להאט. “איך דניאל קשור? אתה יכול, בבקשה, להתחיל מההתחלה?”
ראיין נאנח פעם נוספת. הוא החל לספר לה על מה שקרה עם דניאל, מההתחלה עד לסוף, מדלג על רגעי החולשה המביכים שלו. היה נדמה לו שג’אז נבהלת יותר ויותר עם כל רגע שחלף, עם כל פרט שהוא הוסיף לסיפור. כשסיים, ג’אז נעצה את מבטה באוויר, לא בטוחה כיצד להגיב.
המחשבות שלה נדדו באופן מידי אל הביקור של כריס. הדברים שהוא אמר, נימת קולו הקפואה. למה הם התחילו פתאום לבקר אותם? למה כריס רצה את המכתבים של אליסון אחרי כל כך הרבה זמן?
וממתי הם התחילו לבזבז ככה קסם?
היא ידעה שראיין שם לב שדבר מה אינו כשורה. הוא שלח לעברה מבט שואל, והיא לא יכלה אלא להסיט ממנו את מבטה. “אז…” קולה היה שקט. “כריס רוצה את המכתבים של אליסון, דניאל מבזבז קסם, ואליסון מסתירה מהם משהו, למרות שהיא בכלל מתה.”
ראיין הניד בראשו, כמו שוקל את הדרך שהיא קיצרה את זה. “בערך, כן.”
“אז מה זה?” שאלה ג’אז. “מה אליסון רצתה להגיד?”
ראיין נשם עמוק, משתהה קצת לפני שענה. “אני… אני חושב שהיא רצתה שנעצור אותם. את מה שהם עושים, את כל ההרג. מה שזה לא יהיה שהם מנסים להשיג.”
ג’אז נזכרה בעל כורחה במה שג’ייסון סיפר לה קודם לכן על מה שכריס רוצה. לקפוץ בין מימדים. להיעזר במישהו – או משהו – מהצד השני. כל האנרגיה שהם יצטרכו בשביל זה.
לא נראה שראיין הבחין בהיסוס של ג’אז. “היא דיברה על איזשהו קסם. אני חושב שאני זוכר על איזה סוג של קסם היא דיברה – משהו שקשור לחיבור של הנשמות לעולם. למנוע מהיקום להישבר.”
“להישבר?” שאלה ג’אז.
ראיין הזדקף. “כן. זה היה אחד הדברים הראשונים שהיא אמרה לי, אז. היקום שביר. קל מידי לנפץ אותו.”
ג’אז שקעה בכיסאה, ראשה מתחיל להסתחרר מכל המידע. “אז איך אני קשורה לזה?”
ראיין נשך את שפתו, מובך. “אני לא בדיוק זוכר איזה קסם זה היה. קיוויתי שאולי את תדעי.”
ג’אז נעצה בו מבט, מנידה בראשה. אלי לא אהבה לדבר איתה על קסמים, וג’אז מעולם לא שאלה. “אני לא חושבת שאני מכירה אותו,” קולה היה עגמומי. ניצוץ התקווה בעיניו החומות של ראיין התפוגג, והוא שקע עוד יותר אל תוך הכיסא, מרים את מבטו אל התקרה בייאוש. “אז נדפקנו.”
רעיון מצא את דרכו אל ראשה של ג’אז. ברגע הראשון היא הטילה ספק אם כדאי לה בכלל להציע אותו; אבל לנוכח הבעתו המלנכולית של ראיין, היא החליטה שאין להם שום דבר לאבד אם ינסו. “אולי לא.”
ראיין קימט את מצחו, לא ממש מבין על מה היא מדברת. ג’אז חייכה לעברו חיוך קלוש.
“אני מכירה מישהו שאולי יודע על מה אתה מדבר.”

***
“מה?!”
באותו רגע, ג’אז רצתה להיבלע מעל לפני האדמה. היא הרגישה את מבטו של ראיין נעוץ בה, כבד ומורגש כמו כמה עשרות לבנות בטון אשר נבנות על גבה. הבעת פניו נעה בין הלם לזעם נבנה, ועד אותו רגע היא שכחה כמה קל היה להכעיס את ראיין – ועד כמה הוא שנא כמעט כל אדם שהיה קשור לקסם, בראש ובראשונה כריס וג’ייסון.
“תן לי להסביר,” היא מיהרה להגיד, מנסה לראות איך המצב הזה נגמר בלי ראיין שעוזב את הדירה, רותח ושונא אותה לעד. היא החוותה לו להירגע. “תן לי להסביר. אתה רוצה קפה?”
ראיין פתח את פיו, סביר להניח כי על מנת לסרב, אבל ג’אז כבר קמה ממקומה, אוחזת בידה בספל שעמד מולה על השולחן. היא הוציאה ספל נוסף, מוכתם בצבעים, מאחת הארוניות, במחשבה שגם לה עצמה לא יזיק עוד קצת קפאין.
“אני לא מבין,” ראיין אמר, צופה בג’אז אשר הפעילה את הקומקום והתפנתה לשטוף את הכוס ממנה שתתה קודם לכן. “איזו סיבה בעולם תהיה לך לא להעיף אותו מהבית שלך ולקרוא למשטרה? את, יותר מכל אחד אחר, יודעת שאי אפשר לסמוך עליו, על אחת כמה וכמה לתת לו להיכנס אל הבית שלך.”
“כן,” ג’אז נאנחה, לוקחת בידה את אחת המגבות שנחו על השיש. “אני יודעת. האינסטינקט הראשוני שלי היה לטרוק לו את הדלת בפנים. אבל אתה לא ראית אותו, ראיין. אני חושבת שהוא באמת פחד – ואתה יודע שג’ייסון אף פעם לא מפחד. לא יכולתי פשוט להשאיר אותו למות.”
“למה לא?” קולו של ראיין היה חד, וג’אז הרגישה את עצמה נרתעת, גם אם בצורה קלושה. גבה הצטמרר במחשבה – ג’ייסון, הבחור השאנן שהוא, חסר אונים לחלוטין, מוטל באיזו סמטה חשוכה. היא הסיטה את מבטה, כאילו כדי להעלים את התמונה מראשה.
“פשוט לא יכולתי,” היא ענתה, קולה כמעט כלחישה. היא החלה לייבש את הספל הרטוב שבידיה בתנועות סיבוביות, שיטתיות, לא מסוגלת להביט לאחור. “במקומי, היית מסוגל?”
ראיין לא ענה. הקומקום צפצף, וג’אז שמטה את המגבת על השיש, כשחלק ממנה נופל אל תוך הכיור. היא העיפה אל ראיין מבט מעבר לכתפה. “איזה קפה?”
“לא משנה לי,” ראיין השיב, קולו חדגוני. מבטה של ג’אז השתהה עליו מספר רגעים, וכשהיא הסיטה אותו חזרה אל הספלים, זה הרגיש כמעט פתאומי. היא סיימה להכין לשניהם קפה – הסוג הכי חזק שהצליחה למצוא – וחזרה אל השולחן, דוחפת את הספל המוכתם בצבעים לעברו אל ראיין. היא לגמה מהספל שלה בלי אפילו לנשוף על הנוזל החם.
ראיין לקח את הספל בידיו, מרים אותו בזהירות אל שפתיו. ריח הקפאין החד הכה בפניו, כמו כן ענן של אדים חמים מדיפים ניחוח. הוא נשף על הנוזל הסמיך אשר קיבל מרקם מעט גרגירי, שכן הוא ידע שג’אז לא יודעת עד הסוף איך מכינים קפה כמו שצריך.
עברו כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שהוא שתה קפה. מסיבה כלשהיא, שאפילו לעצמו ראיין לא היה מסוגל להסביר, הריח החד והטעם העז של הקפה הזכירו לו את אלי. אולי בגלל הסיבה שהיא הייתה צורכת קפה ללא הפסקה; בכל שנות חייו הלא ארוכות במיוחד, ראיין מעולם לא הכיר מישהו ששתה קפה יותר משהיא שתתה.
הוא נשף על הקפה פעם נוספת, ואז לגם. הטעם המריר, עדיין מוכר, הציף את פיו. “אז איפה הוא עכשיו?”
ג’אז הרימה את מבטה מהספל שלה. ראיין הצליח לראות שהיא רוקנה כמעט מחצית מתכולתו, אשר עדיין העלתה אדים. “למעלה.”
“בחדר שלך?” ראיין לא היה בטוח למה, אבל המחשבה של ג’ייסון בחדרה של ג’אז הציקה לו, בירכתי תודעתו.
“כנראה,” השיבה ג’אז, לוגמת מהקפה. “סביר להניח שהוא מחכה שתלך. אני לא לגמרי בטוחה שהוא רוצה לראות אותך.”
“לפחות הוא לא אידיוט מוחלט,” מלמל ראיין, חצי לעצמו. ג’אז נעצה בו מבט מוכיח.
“אתה מודע לזה שהעליתי אותו מסיבה מסוימת, נכון?” היא אמרה. ראיין צמצם את עיניו. “אנחנו צריכים את העזרה שלו. אין לי מושג על איזה קסם אתה מדבר, כי, בכנות, אני לא מכירה הרבה קסמים – אבל אני חושבת שיש סיכוי טוב שהוא יידע. בכל זאת, הוא היה אחד החברים הקרובים ביותר של כריס.”
ראיין נאנח. הוא לגם לגימה ממושכת מהקפה שלו, משהה את הנוזל החם בתוך פיו, מהרהר בדבריה. היא צדקה – הוא בא לכאן בגלל שהצטרך את עזרתה, אבל הוא היה צריך לצפות שהיא לא תדע על איזה קסם הוא מדבר. אם היה מישהו שהתעניין בקסם עוד פחות ממנו, זו הייתה ג’אז – היא, פחות או יותר, תיעבה את העניין. אבל אם ג’ייסון נמצא כאן…
“טוב,” הוא אמר לבסוף. ג’אז חייכה לעברו, מסיימת בלגימה בודדה את מה שנותר מהקפה שבספל שלה. היא כחכחה בגרונה וקמה מכיסאה. ראיין, שרוב הקפה שלו עדיין אכלס את הספל שבידיו, נעץ בה מבט שהיה בחלקו משתאה; הוא הניח את הספל על השולחן וקם גם הוא, הולך בעקבות ג’אז במעלה המדרגות.
החדר של ג’אז, כמו שראיין זכר אותו, ניצב בסוף מסדרון לא מאוד ארוך, שציורים ותמונות נתלו לכל אורכו. הדלת לחדרה הייתה סגורה, אבל לא נעולה – ג’אז לא דפקה על הדלת לפני שפתחה אותה, אם כי היא כן קראה בשמו של ג’ייסון תוך כדי שנכנסה, ראיין בעקבותיה.
ג’ייסון עמד ליד החלון, מחזיק בווילון השקוף למחצה מעט מוסט הצידה, כך שיכול היה להשקיף החוצה. ברגע ששמע את ג’אז, הוא עזב את הווילון והסתובב לעברם, מצפה לראות את ג’אז, לבדה. כשהבחין בראיין, הוא נרתע לאחור בתנועה לא לגמרי מודעת. “חשבתי – ”
“אנחנו צריכים את העזרה שלך,” ג’אז לא נתנה לו לסיים את המשפט. “בקשר לאיזשהו קסם.”
ג’ייסון קימט את מצחו. “קסם?”
ג’אז העיפה לעברו של ראיין מבט שואל, כאילו מבקשת אישור. ראיין גלגל את עיניו. “משהו שקשור לנשמות רופפות, אם אתה יודע למה אני מתכוון.”
גבותיו של ג’ייסון קפצו מעלה בתמיהה, מבטו קצת מופתע. “לא ידעתי שאתה מודע לסוג הזה של קסמים,” הוא אמר. “אלו קסמים די רציניים.”
“כן, זה טוב,” ראיין אמר. “אנחנו צריכים קסם רציני. איזה קסמים אתה מכיר שתלויים בחיבור של הנשמה אל המימד הזה?”
ג’ייסון תלה את מבטו באוויר, כאילו מנסה להיזכר. לאחר מספר רגעים, הוא הניד בראשו. “אני לא מכיר כאלה קסמים, לא באופן אישי. אתה רואה, הנושא הזה אף פעם לא עניין אותי במיוחד.”
“אתה בטוח?” ג’אז שאלה, אכזבה מסוימת בקולה. “אתה לא מכיר שום דבר?”
“טוב,” ג’ייסון אמר לאחר מחשבה של רגע. “אני יודע שכריס מכיר את הקסמים האלו. יש לו סוג של ספר – כמו אנציקלופדיית קסם – איפשהו בדירה. אני זוכר שראיתי את זה בפעם האחרונה שהייתי אצלו.”
“אנציקלופדיית קסם?” על אף הספק הברור בקולו של ראיין, ג’אז ראתה תקווה מחודשת מבליחה בצבע המוסקט של עיניו. ג’ייסון הנהן, מתרחק מהחלון.
“אם זה קסם חשוב, סביר להניח שתוכלו למצוא אותו בספר הזה.”
“אין לך במקרה עותק שלו,” קולה של ג’אז היה יבש כשאמרה זאת. ג’ייסון הניד בראשו, הבעה מבודחת על פניו. ראיין, בתגובה, משך בכתפיו.
“אז ניקח את זה משם,” הוא אמר. “אני בטוח שנוכל, איכשהו, לקחת את זה בלי שהוא ישים לב.”
ג’אז שלחה לעברו מבט חד. “אתה רוצה לגנוב את זה ממנו?”
ראיין משך בכתפיו פעם נוספת. “זה לא שיש לנו אפשרות אחרת כאן, ג’אז.” הוא העיף בג’ייסון מבט. “אמרת שאתה יודע איפה הדירה שלו נמצאת?”
ג’ייסון הנהן. “אני יכול להראות לכם.”
“מובן שלהראות,” ראיין נאנח, חצי לעצמו. “כי אם פשוט תגיד לנו, זה לא יהיה מספיק דרמטי.”
ג’אז חבטה בכתפו. “ראיין,” היא היסתה לעברו. “עזרה. נימוסים. בחייך.”
ראיין החזיר לה מבט מתגונן. “אני רק מציין עובדות.”
“תשמור את העובדות שלך לעצמך.”
ראיין נאנח פעם נוספת, משעין את גבו על הקיר שמאחוריו בתנועה מרושלת. הוא היה מודע קצת יותר מידי למבט של ג’ייסון על שניהם.
“בכל מקרה, בשביל מה אתם צריכים קסם כזה?” ג’ייסון שאל, מכוון את השאלה, ככל הנראה, אל ג’אז. ג’אז חייכה חיוך קטן.
“ראיין עושה מחקר, אתה יודע,” היא השיבה, קולה מבודח. ראיין הזדקף במקומו ונעץ בה מבט זועף. היא, מצדה, גלגלה את עיניה. “הוא צריך את זה בשביל משהו.”
מבטו של ג’ייסון התענן במה שנראה כמו בלבול, אבל הוא לא שאל פעם נוספת.

כשפים אסורים – פרק 8: שיחות על כוס קפה
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (10)

השיפור שעשית בהתחלה מדהים. זה בדיוק מה שדיברתי אתך עליו – הרבה יותר טוב..
סוגר (או ליתר דיוק- מתחיל) את הפרק בצורה ממש ממש טובה.
את השיבוחים על הפרק כבר נתתי לך ואני מרגישה שבקריאה שנייה הוא עדיין סוחף, עדיין כל כך מעניין, עדין מדהים..
♥ ♥ ♥

28/08/2016 19:09

יאי! סוף סוף המשכת!. חיכיתי וחיכיתי ולא העלית המשך. מקווה שעכשיו תעלי יותר

28/08/2016 23:57

    אני אשתדל;)

    29/08/2016 09:11

התחלתי לקרוא את הפרקים בסיפור היום.
אני לא זוכרת מתי אבל פרק כמה פרקים ראשונים בסיפור קראתי לפני כמה זמן.
ראיתי שהכתיבה שלך השתפרה המון במהלך הסיפור הזה.
מחכה להמשך

29/08/2016 01:18

    הו תודה^^ גם אני חושבת שהכתיבה שלי השתפרהXD

    29/08/2016 09:12

היו כמה פעמים שכתבת ‘כריס’ במקום ‘ראיין’…
סוף סוף פרק!!!!!
כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה, וזה היה שווה את זה ^^
באמת שכחתי מה קרה לפני, אבל נזכרתי כשקראתי את הפרק.
כבר אמרתי שאני ממש אוהבת את ראיין? נראה לי שכן.
אני ממש מקווה שתצליחי להעלום פרקים מהר יותר. בהצלחה! מחכה להמשך!!!

29/08/2016 23:42

    אופס>< אני אתקן. וגם אני אוהבת את ראייןXD
    אני אשתדל לפרסם יותר מפעמיים בשנהXD ותודה~

    30/08/2016 08:53

אני מגיבה על הפרק מאוחר שוב? אוף נו, זה רק כי לקח לי זמן לקרוא את הפרק…
התחלתי ישר כשהעלאת אותו אבל… ~משיכת כתפיים~
בכל מקרה… את אחת הכותבות המושלמות והמוכשרות והאהובות עליי באתר הזה! באמת! הכתיבה שלך פשוט סוחפת ומעולה. אפשר קצת מהכישרון שלך?♥..♥
מצפה להמשך☺

01/09/2016 21:49

    וואו, תודה<3 אני כרגע כותבת את הפרק הבא, אז אני מניחה שהוא יעלה עוד כמה ימים^^

    01/09/2016 21:59
36 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך