א.מ.ש
כן, אני מודעת לזה שהפרק יצא יחסית ארוךXD אני ממש אוהבת לכתוב פרקים ארוכים. אני מקווה שמישהו באמת ישב וקרא את כל זהxD סוו אחרי חודש (יחסית קצת זמן, לא?XD סתם, אבל כל החודש עבדתי על זה [בערך]), פרק חדש! ווהו! עוד מישהו חוץ ממני מזדהה עם היריבות של ג'אז עם גרמי מדרגות? בכל מקרה, המשך יבוא, וקריאה מהנה!

כשפים אסורים – פרק 9: ספר על כשפים וחרטות

א.מ.ש 29/09/2016 501 צפיות 12 תגובות
כן, אני מודעת לזה שהפרק יצא יחסית ארוךXD אני ממש אוהבת לכתוב פרקים ארוכים. אני מקווה שמישהו באמת ישב וקרא את כל זהxD סוו אחרי חודש (יחסית קצת זמן, לא?XD סתם, אבל כל החודש עבדתי על זה [בערך]), פרק חדש! ווהו! עוד מישהו חוץ ממני מזדהה עם היריבות של ג'אז עם גרמי מדרגות? בכל מקרה, המשך יבוא, וקריאה מהנה!

הלילה ירד על העיירה, בלי איש שיבחין.
על אף הגוון הכהה של החשכה אשר צבע את השמיים, הם נדמו מוארים הלילה. אלפי כתמים מנצנצים של אור כוכבים ניקדו את השמיים, כמו נקודות צבע אשר ניתזו על קנבס כהה, והירח נתלה במרכזו כמו חרמש לבן עשוי שיש מלוטש. כתמים תלושים של עננים דמויי צמר גפן שטו בנחת על פני השחור; לרגע, הירח נעלם מאחורי אחד מהם, אך שב ונחשף רגעים לאחר מכן.
יללת תנים נשמעה במרחק. תנים לא היו דבר נדיר בעיירה הזו – הם נהגו לשוטט בשדות אשר נפרשו קילומטרים על גבי קילומטרים בין הערים, אורבים לטרף. רק לעיתים נדירות הם תרו את מקומות המגורים; למרות זאת, כל לילה, כשהירח עלה והשמיים הקדירו, ניתן היה לשמוע את זעקותיהם העצובות, לעיתים כואבות, אל הירח הנישא הרחק ממעל, מאזין תמיד. ג’אז אהבה לדמיין את הירח לוחש להם מילות נחמה, מזמר שירי ערש שקטים אל אוזניהם הזקופות עד שליבם התאחה וכאבם נעלם, ולא נותר בהם עוד רע.
שריקת רוח נמוכה היסתה באוזניה, מעיפה בעדינות את שיערה הבהיר אל פניה. היא הסיטה אותו לאחור בהיסח דעת, בתנועה אוטומטית כמעט, והביטה בראיין.
הוא עמד בגבו אליה. השיער הכהה שלו, שמסתבר שהיה מבולגן הרבה יותר מאחור מאשר מלפנים, היה סתור מהרוח, וסביר להניח שגם מהנסיעה לכאן. הוא לבש אל גופו חולצה אפורה ארוכת שרוולים אשר קופלו בקו המרפק, על אף הקרירות שבאוויר. היא לא הייתה מאוד עבה; כמעט וניתן היה לראות את עצמות שכמותיו בולטות מבעד לבד, ואת קימורי עמוד שדרתו המתפתלים במורד גבו, מייצבים את גופו.
הוא בהחלט גבה, היא החליטה. איכשהו, עכשיו, בחשכת הלילה על המדרכה מחוץ לביתה, היא הבחינה בשינוי הניכר בעמידתו, בגובה קומתו אשר קודם לכן דוכא על ידי קירות הבית. הוא היה בטוח יותר, אבל לא בצורה בה הכירה אותו – ג’אז לא יכלה בדיוק להצביע על מה שהשתנה, אבל היא יכלה להרגיש את זה, לראות את זה. היא תהתה אם ראיין עצמו הבחין בכך.
היא שמעה את צעדיו של ג’ייסון מאחוריה כשהתקרב לעברם. כעבור רגע הוא נכנס אל טווח ראייתה, הבעה בלתי ניתנת לפיענוח על פניו. הוא העיף לעברה מבט, אבל היא מיהרה להסיט את שלה.
“איך אנחנו אמורים להגיע לשם?” היא שאלה. “כריס לא גר כאן. אנחנו צריכים דרך להגיע לשם.”
חיוך קלוש הבזיק על שפתיו של ראיין. הוא התקרב אל אופנוע שעמד לא רחוק מהם, נשען על גדר מתכת, קסדה שחורה תלויה על אחת מידיותיו. הוא החווה לג’אז להתקרב, וברגע הראשון היא היססה – נסיעה על אופנוע לא ממש הייתה משהו שהיא ראתה את עצמה אי פעם עושה. בדרך כלל כשדמיינה לעצמה נסיעה כזאת, איכשהו היא תמיד הסתיימה בתאונה מגואלת בדם לשולי כביש נידח. רק מהמחשבה היא הצטמררה.
“נכון,” היא מלמלה, מתקרבת אל האופנוע בצעד מהוסס. “כי אמרת שיש לך רישיון.”
“בדיוק,” קצות פיו של ראיין התעקלו בצורה קלה כלפי מעלה בחיוך נוסף. ג’אז הבחינה בג’ייסון מעקם את אפו למראה כלי הרכב, אם כי הוא לא אמר דבר.
ג’אז העבירה את ידה על הריפוד השחור של מושב האופנוע, תנועתה עדיין מהוססת. “אבל אנחנו שלושה. מה עם ג’ייסון?”
ראיין העיף מבט לעברו של ג’ייסון. ג’ייסון החזיר לו מבט, ולרגע ג’אז חשבה שראתה תגרה מהבהבת בצבע החום-ירקרק של עיניו. אבל גם אם התקיימה, המחווה נעלמה לפני שניתן היה להצביע על כך. “ג’ייסון יכול להישאר,” אמר ראיין, קולו שווה נפש. ג’ייסון פתח את פיו להשיב, אבל ראיין המשיך לפני שהספיק לענות. “אם הוא יגיד לי מה הכתובת, אין לי בעיה להביא את שנינו לשם.”
ג’אז עצמה לרגע את עיניה. היא התחילה להרגיש את עצמה מתעייפת מהיום הזה, שהיה גם ככה ארוך מידי. ולחשוב שהוא עדיין לא נגמר.
היא הנידה בראשה. “ג’ייסון מכיר את המקום,” היא אמרה, בולעת פיהוק. “ייקח לנו יותר מידי זמן למצוא את הספר בלעדיו.”
“אבל את לא מצפה ששלושתנו ניסע על אותו אופנוע,” השיב ראיין, הבעתו חדגונית. ג’אז נאבקה בדחף לחייך.
“אני יכול לדאוג לעצמי, אתה יודע,” ג’ייסון ענה במקומה, פניו אל ראיין. מבטיהם של ראיין ושל ג’ייסון הצטלבו, ולרגע הם עמדו כך, בדממה מוחלטת, נועצים אחד בשני מבטים. לבסוף ג’ייסון ניתק את מבטו, אשר נותר יציב, וירד אל הכביש, מתקרב אל מכונית בצבע תכלת חיוור שחנתה בסמוך למדרכה.
“מה אתה – ” ג’אז פלטה, מבחינה בראיין נדרך.
ג’ייסון התעלם ממנה. הוא העיף מבט קצר לצדדיו, כאילו מוודא שאיש מלבדם אינו רואה אותו, ורכן מעל דלת המכונית. ניצוץ הבזיק בין אצבעותיו, כאילו אש עמדה להתלקח; במקום זאת, זוהר כחול עמום, שעובר אורח חסר מושג יכול היה לטעות לאשליה של אור מנורות הרחוב הבוהקות בלבן, אפף את ידו. הוא הרים אותה אל מנעול הדלת ופתח בתנועה עדינה את אצבעותיו כשפנים כף ידו מופנה אל המנעול, ובתגובה, נקישה שקטה נשמעה. חיוך כבוש נתלה על שפתיו של ג’ייסון לרגע לפני שנבלע, והוא הזדקף, עיניו מביעות שביעות רצון. האור הכחול דהה בהדרגה והתפוגג מאצבעותיו.
לרגע ג’אז רק בהתה בו.
“אתה לא הולך לגנוב מכונית,” היא התעשתה לבסוף. כשג’ייסון לא התרחק מהמכונית, ג’אז נאנחה, מצפונה חורק במחשבתה. “ברור שאתה הולך לגנוב מכונית.”
ג’ייסון פתח את הדלת התכולה של המכונית וחייך לעברה. “אני לא גונב אותה,” הוא אחז בדלת על מנת שלא תיטרק. “אני שואל אותה, ללילה אחד. אף אחד לא ישים לב.”
ג’אז העיפה אל ראיין מבט לעזרה, אבל הוא רק החזיר לה מבט ומשך בכתפיו, כאילו אומר, מה אני יכול לעשות? “הוא גונב את המכונית.”
ג’ייסון השחיל את גופו אל תוך המכונית, מתעלם משניהם.
“הוא גונב את המכונית,” ג’אז התנשפה. “הוא גונב – אני לא נכנסת לזה.”
“אז תעלי על האופנוע של ראיין,” השיב ג’ייסון בהיסח דעת. הוא טרק את דלת המכונית בתנועה לא לגמרי עדינה, והחלון השקוף החל לרדת למטה לאטו, מבהיר את מבטו החשוף גם ככה.
“אבל – ” גמגמה ג’אז. היא החזירה את מבטה אל ראיין, שנשען כעת על אותה גדר מתכת עליו נשען האופנוע שלו, הקסדה אחוזה ברפיון בידיו. הוא החווה לעברה באמצעותה.
ג’אז נאנחה ולקחה בכניעה את הקסדה מידיו, מעיפה אל ג’ייסון מבט רושף. ג’ייסון, שרכן קדימה על מנת להתניע את המכונית דרך חוטי החשמל שהזדקרו מעל תחתיתה הפנימית, לא הבחין במבטה; סביר להניח שגם אם היה מבחין, הוא היה מתעלם.
ראיין ניתק את האופנוע מהגדר ועלה עליו, מוביל אותו בזהירות אל הכביש.
“מה אתך?” שאלה ג’אז, הקסדה עדיין בידיה. “אתה לא צריך קסדה?”
ראיין העיף לעברה מבט מעבר לכתפו, ואז משך בכתפיו. “אני אהיה בסדר.”
ג’אז נעצה בו מבט מהוסס. היא לא אהבה את הצבע של הרעיון הזה במחשבתה. “אולי כדאי אני אסע עם ג’ייסון.” היא הפכה את הקסדה בידיה.
ראיין הניד בראשו. “זה בסדר, ג’אז. זו לא הפעם הראשונה שאני נוסע בלי קסדה. אל תדאגי.”
ג’אז לא השתכנעה, והיא ידעה שראיין ראה את זה על פניה. הוא נאנח והתרומם מהאופנוע, אוחז עדיין באחת מידיותיו על מנת לייצב אותו. הוא רכן לעברה.
“את באמת רוצה לנסוע עם ג’ייסון?” הוא אמר, קולו שקט. ג’אז הרימה את מבטה אל המכונית התכולה שעמדה על הכביש לפניהם, בתוכה ג’ייסון עדיין התעסק עם חוטי החשמל. “כי בכנות, אני לא רוצה שתיכנסי למכונית אתו.”
“אבל אם משהו יקרה,” ג’אז החזירה אליו את מבטה, “ולא תהיה לך קסדה – ”
“שום דבר לא יקרה,” ענה ראיין. “אני לא אתן למשהו לקרות.”
ג’אז השפילה את עיניה אל הקסדה הכהה שבידיה. לאחר מספר רגעים נוספים של שהייה, היא נאנחה וחבשה אותה על ראשה, הספק מכווץ עדיין את בטנה.
ראיין חזר ועלה על האופנוע. ג’אז התיישבה מאחוריו, אוחזת במותניו על מנת להתייצב, לא לגמרי חסרת מבוכה. ראיין הזדקף במקומו ועמד לאותת לג’ייסון להתחיל לנסוע, אבל ג’אז טפחה על כתפו.
“יש לך מפה?” היא שאלה.
ראיין העיף לעברה מבט תוהה מעבר לכתפו. “למה את צריכה מפה?”
“יש לך?” היא התעקשה.
“תבדקי בתא האחסון,” ראיין החווה בראשו לאחור. ג’אז התרוממה ממקומה והביטה לרגע באופנוע, ואז פתחה את תא האחסון, עליו מתברר שישבה. בין כמה עטיפות מסטיקים וגרב חשוד – ג’אז תהתה למה יש לראיין גרב בתא האחסון של האופנוע – הייתה המפה.
היא שלפה אותה וסגרה בחבטה את תא האחסון, מרגישה את הקסדה מכבידה על ראשה. “תחזיק את זה,” היא הושיטה לו את המפה המקופלת. ראיין לקח אותה מידה, וג’אז ייצבה את הקסדה על ראשה וחזרה והתיישבה מאחוריו על האופנוע.
“הקסדה הזאת כבדה,” היא מלמלה לעצמה ולקחה את המפה חזרה מראיין, חוזרת ואוחזת במותניו. ראיין העיף לעברה מבט שואל, כאילו מוודא שהיא בסדר, וג’אז הנהנה בתגובה. ראיין סימן לג’ייסון להתחיל לנסוע.
ג’ייסון התיק מהם את מבטו והתניע, וראיין אחריו. חרחור מדאיג נפלט ממנוע האופנוע, וג’אז בלעה את רוקה.
נדמה היה שראיין הרגיש את החשש שלה. “אל תדאגי,” הוא אמר לה. “אני יודע איך לתפעל את הדבר הזה.”
ג’אז פלטה צחוק חנוק, שנשמע מעומעם דרך הקסדה. “אם לא הייתי בטוחה בזה לא הייתי עולה עליו.”
ראיין צחק. המכונית הגנובה – סליחה, שאולה – של ג’ייסון יצאה לדרך, ואחרי שג’אז הידקה את אחיזתה בראיין, ראיין יצא אחריו.

***
הרוח הכתה בגופה של ג’אז באלימות כשטסו על גבי הכביש המהיר.
לא היה לה מושג כמה זמן עבר. שעה, שעתיים – אולי פחות, אולי יותר. בשלב מסוים בתחילת הנסיעה היא מצאה דרך להצמיד את המפה אל גבו של ראיין, לאחר שכמעט ונחטפה מידיה על ידי הרוח מספר פעמים כשניסתה לראות איפה, לכל הרוחות, הם נמצאים. סביר להניח שראיין חשב שהיא איבדה את זה לחלוטין.
ג’אז לא אהבה לא לדעת איפה היא נמצאת. לא נדמה היה שלראיין אכפת – הוא עקב אחר המכונית התכולה שזגזגה בין כבישים וצמתים, מעיף מידי פעם מבט בשלטים שעיטרו את צדי הדרך; אבל אצל ג’אז, תחושה רעה תמיד ריצדה בירכתי מחשבתה כשלא היה לה מושג איפה היא נמצאת.
“עברנו עכשיו את – לא, רגע – ” היא קראה, עיניה במפה שהצליחה, לא לגמרי בטוחה איך, להדביק על גבו. היא חשבה ששמעה את ראיין מגחך, אם כי קשה היה לדעת, בהתחשב בקסדה שכיסתה את ראשה. לאחר מספר רגעים נוספים היא פלטה אנקה וחבטה במפה, שהשמיעה קול רשרוש שג’אז נשבעה שלעג לה.
“לא מצאת איפה אנחנו?” ראיין אמר בתגובה לחבטה שפגעה גם בגבו, קולו מקנטר. ג’אז לא השיבה. “אני די בטוח שהשלטים יכולים להגיד לך את זה, את יודעת.”
“אני אשאר עם המפה, תודה,” מלמלה ג’אז, אבל הרימה את מבטה אל הכביש. הם חלפו על פני שלט ממוספר. “יש לנו עוד הרבה?” היא רטנה. “אני מרגישה כאילו עוד מעט ייתלשו לי הידיים.”
“לא יודע,” ענה ראיין. “אני לא חושב שיותר משעה.”
“שעה,” ג’אז נאנחה. “אוף.”
“דרך אגב,” ראיין קרא לעברה, מנסה לגבור על הרוח שהכתה בהם. “אם סיימת עם המפה, אני יותר מאשמח אם תורידי אותה מהחולצה שלי.”
ג’אז נעצה בגב שלו מבט עצבני, ולאחר רגע תלשה את המפה מחולצתו, ידה השנייה אוחזת בחוזקה במותניו. “המפה שלך חסרת תועלת.”
“תודה.”
“בדיוק כמו הגרב הזה שדחסת אל תא האחסון שלך,” היא נשפה.
“רגע – מה?”
“מה ששמעת.”

***
החשכה החלה להתבהר בשמיים מעליהם.
לא היה לראיין מושג מה השעה, אבל היה לו מובן שזמן רב חלף מאז שיצאו מביתה של ג’אז. הוא הרגיש את הגוף שלו מתאבן לאטו על כלי הרכב הלבן, ומגע ידיה של ג’אז הלופתות את מותניו כבר נהפך מוכר. קווצות שיערו הכהה הכו בפניו למקצב הרוח, חסרות רחמים – הוא נאבק בדחף להסיט אותן לאחור, לא מוכן לעזוב את ידיות האופנוע כשג’אז מאחוריו.
הכוכבים שקודם לכן ניקדו את השמיים בהמוניהם החלו כעת לדהות, מתפוגגים באופן כמעט בלתי מובחן אחד אחרי השני, מפנים את מקומם אל השמש העולה. מנגד, השמיים עטו על עצמם שמיכות צבעים מדוללים, כתומים וכחולים וורודים מלבינים המכתימים את האופק. התנועה על הכביש הסמיכה ככל שהדקות חלפו, ולא אחת ראיין הרגיש את אחיזתה של ג’אז מתהדקת על מותניו, ואז מתרופפת, ומתהדקת שוב כשזוויות הנסיעה הוטו בחדות.
ג’ייסון ירד מהכביש הראשי, מפלס את דרכו בין נבכי העיר. הכבישים מסביבם של ראיין וג’אז הצרו ככל שהעמיקו אל תוך הרחובות; האספלט נהפך שחוק יותר, הצמחים סמוכים יותר לשולי הדרך החשוכה. על אף היכרותו – המוגבלת, יש לומר – של ראיין עם העיר, הוא לא זיהה את הרחובות ביניהם זגזגה המכונית התכולה.
“עוד כמה זמן?” קולה של ג’אז היה עייף, וראיין לא יכול היה להאשים אותה על כך. השמש העולה נדמתה כלועגת להם באורה.
“כמעט הגענו,” הוא ענה, קולו שקט. לא הרבה לאחר שאמר זאת, הוא ראה את המכונית התכולה שמלפניו מאטה, ורגעים לאחר מכן נעצרה לחלוטין על שפת מדרכה ישנה. ראיין האט גם הוא ונעצר מאחוריה. ידיה של ג’אז עזבו את מותניו כשירדה מהאופנוע, ולמרות שראיין השתדל להתעלם מהמחשבה, הוא הרגיש כאילו המגע משתהה עליו, גם אחרי שהוא בעצמו קם.
ג’אז הורידה את הקסדה השחורה מראשה בהנפה כבדה ומסרה אותה אל ראיין, שהניח אותה על המושב. שיערה הבהיר של ג’אז, שהגיע בקושי עד לכתפיה, היה סתור ומבולגן, כאילו הרגע קמה מהמיטה; עיניה הבוהקות בירוק חיוור נדמו עמומות עכשיו. ראיין יכול היה לראות סממני עייפות חורשים את פניה, וניחש שבלטו גם על פניו; עכשיו, כשהנסיעה הסתיימה והוא שוב עמד על קרקע יציבה, הוא הרגיש את התשישות מכה בו כמו גל.
תאסוף את עצמך בידיים, ראיין.
הם עמדו מול שורת בנייני מגורים לא גבוהים במיוחד. חלקם היו מטויחים, אך רובם נדמו כאילו האפירו משנים – כתמי ירוק של צמחים מטפסים אשר נשזרו זה בזה בדרכם במעלה הלבנים הכתימו את הבטון הקר, מתמזגים בצמחייה שלרגלי המבנים ובעצים הירוקים העצובים שתחמו אותם. לא ג’אז ולא ראיין זיהו את המקום, אבל ג’ייסון, שיצא מהמכונית התכולה השאולה שלו, הנהן לעברם.
“אל תגיד קומה עליונה,” רגנה ג’אז. “בבקשה, אל.”
ג’ייסון העיף לעברה מבט, חיוך מבזיק על שפתיו המכחילות מקור הלילה הנרדם. “יש שם מעלית.”
ג’אז משכה בכתפיה. “אני שונאת מעליות.”
ג’ייסון החזיר את מבטו אל המבנה שמולם, אשר נראה החדש מבין שורת הבניינים. ניתן היה לראות כי קירותיו סוידו מחדש לא מזמן. צמחים מטפסים נתלשו בתחילת דרכם, והעשב לרגלי שביל הגישה היה גזום, צבעו רענן, עד כמה שניתן היה לצפות מעשב בשכונה אפרפרה כמו זו.
“הוא לא אמור להיות בבית עכשיו,” אמר ג’ייסון לאחר רגע של שהייה, מבטו נודד אל שורת המכוניות המאובקות העומדות אל שביל המדרכה הרחב. לרגע עלתה בראיין תהייה בשל בחירתו של כריס לחיות כאן – הוא יכול היה לגור איפה שרק רצה, והוא ידע זאת. מה הוא עושה בשכונה מחלידה ומתפרקת כמו זו, שוממת למחצה?
“איך אתה יודע?” ראיין מצא את עצמו שואל, מעיף מבט נוסף במעלה בניין הדירות שמולם. האורות בכל החלונות היו כבויים, אבל זה לא היה יוצא דופן בשעה זו של היום, בהתחשב בשמש אשר רק התחילה לטפס ממעבר לאופק. ג’ייסון העיף לעברו מבט.
הוא רק אמר, “תסמוך עליי.”
ראיין פתח את פיו להשיב, אבל מבטו נתפס במבטה של ג’אז, שנדמה שהתחנן שלא יתווכח. הוא העיף מבט נוסף בחלונות המוחשכים ולא הגיב, אם כי הדבר האחרון שהוא רצה או יכול היה לעשות היה לסמוך עליו.
ג’ייסון החל להתקדם אל עבר הבניין, מסמן לג’אז ולראיין לעקוב אחריו. הם נכנסו אל שביל הגישה המוקף ירוק מעומעם, וכשג’ייסון פתח את הדלת, שמשום מה לא הייתה נעולה, צרימה חורקת חתכה את האוויר ביניהם. ראיין הבחין ברעד קלוש חולף בגופה של ג’אז.
ג’ייסון עלה במדרגות שתיים-שתיים, מוביל אותם אל הקומה השלישית. אחרי כמה תריסרי מדרגות, כשעמדו מול מה שהייתה, ככל הנראה, דלת דירתו של כריס, ג’אז כבר התנשפה בנשימות קטנות, וראיין היה מודע לעובדה שהיא ניסתה להסתיר זאת. בין ג’אז לבין גרמי מדרגות הייתה יריבות רבת שנים, ולמרות שלראיין לא היה מושג מאין נבעה, הוא ידע שג’אז תיעבה אותם.
ג’ייסון העביר את מבטו מראיין לג’אז, ולאחר רגע נוסף הוא פינה את מקומו מול הדלת. הוא החווה בראשו אל ראיין. “תפתח אותה.”
ראיין נעץ בו מבט. “מה?”
“אני רוצה שתפתח אותה,” ג’ייסון חזר על דבריו בקול רגוע והחווה פעם נוספת עם ראשו, הפעם אל עבר הדלת. ראיין עקב אחר מבטו, כאילו הוא לא יודע מה זאת דלת ולא מבין על מה, לכל הרוחות, ג’ייסון מדבר.
לבסוף, השיב, “את מי?”
ג’אז הסיטה אליו את מבטה בחדות. ג’ייסון גלגל את עיניו, נאנח, ונשען על הקיר המתקלף שמאחוריו. “את הדלת, חתיכת אידיוט,” קולו נדמה שמאבד סבלנות. “אתה לא יודע מה זאת דלת?”
“אבל היא נעולה,” אמר ראיין, מתעלם מהקנטור המובהק בעיניו של ג’ייסון. ג’ייסון נאנח פעם נוספת, מודע למבטה החד של ג’אז עליו.
“הוא רוצה שתשתמש בקסם.”
ראיין הסיט את מבטו אל ג’אז, שעמדה לא רחוק משפת המדרגה העליונה, ידה עדיין נאחזת במעקה. מבטה התרוקן.
קולו של ראיין החוויר. “מה?”
אחיזתה של ג’אז במעקה התהדקה, כאילו סחרחורת תפסה אותה. “הוא רוצה שתפתח את הדלת בעזרת קסם.”
ראיין החזיר את מבטו אל ג’ייסון, שמשך בכתפיו. “אתה צריך ללמוד להשתמש ביכולות שלך. החלדת, ריי. פעם היית בין הטובים, אבל עכשיו…” קולו התבהר, משווה לדבריו גוון אפתי. הוא משך בכתפיו פעם נוספת. “טוב, מנורה תוכל להביס אותך בלי יותר מידי בעיה.”
ראיין מצמץ.
“ראיין לא צריך להילחם במנורה, ג’ייסון,” התערבה ג’אז. “אל תכריח אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה או מוכרח לעשות.”
“הקטע הוא שהוא כן מוכרח,” ג’ייסון שמט את ראשו, מבטו עדיין עליה. “את לא מבינה? חזרתם למשחק, וזה אומר שאולי יהיו כמה מנורות שירצו לחסל לשניכם את הצורה. ומה ראיין יכול לעשות? מה את יכולה לעשות?”
“אתה יכול לרדת מהמטאפורות?” ראיין הרים את ראשו. ג’ייסון העיף בו מבט.
“זאת לא בדיחה,” אמרה ג’אז, אם כי לא היה לגמרי ברור אם כיוונה את דבריה אל ג’ייסון או אל ראיין. “הדבר הזה. הקסם הזה.” היא החוותה בידיה באוויר.
“בדיוק,” השיב ג’ייסון, קולו חד. “זאת לא בדיחה. ואם לא תדעו איך להגן על עצמכם, שניכם תעופו מהמגרש בבעיטה.”
“אבל זה לא אומר שראיין צריך להשתמש בקסם כשהוא לא חייב,” קולה של ג’אז התלהט. “מה הבעיה שאתה תפתח את הדלת? או שלא יודעת, נפרוץ אל הדירה כמו אנשים נורמליים, עם סיכה או כרטיס אשראי או משהו!”
ג’ייסון נראה כאילו הוא נאבק בדחף לחבוט בקיר שמאחוריו. “כמו שאמרתי, ראיין חלוד. הוא לא יכול עכשיו לרוץ ולעשות כל קסם שבא לו. הוא צריך להתאמן – וכשמתאמנים, מתחילים בקטן.”
ראיין הרים את ידיו באוויר, מחווה לשניהם להפסיק. “סתמו שניכם,” הוא נעץ בג’אז מבט חודר, וזו השתתקה במקומה. ג’ייסון התנתק מהקיר בדחיפה. “אני יכול לפתוח דלת מסכנה.”
ג’ייסון הרים את גבותיו לעברה של ג’אז בתוכחה. ג’אז נשענה לאחור על רגלה הנטועה ברצפה, משלבת את ידיה על חזה ומשפילה לרגע את מבטה.
ראיין התקרב אל הדלת בצעד ארוך. הוא סקר אותה במבטו, מרגיש את מבטיהם של ג’אז ושל ג’ייסון נוקבים חורים בגבו. הוא הזדקף, ובמחשבה שנייה רכן מעל מנעול הדלת.
עבר זמן מאז שעשה את זה.
הוא החליט לעשות מה שעשה ג’ייסון קודם לכן עם המכונית. הוא סגר את ידו מול המנעול המתכתי, מנסה להתרכז באנרגיה שבגופו. הוא עצם את עיניו, מניח לה לזרום בתוכו – תחילה באיטיות, אולי בחשש מסוים, ואז במהירות הולכת וגוברת, הולכת וגוברת, עד שזו נותרה כל מה שהיה מסוגל לחוש. הוא הרגיש את חוטי החום הדקיקים, מתועבים אך מוכרים, משלחים את עצמם אל גפיו ואל צווארו המתוחים, חולפים דרך לבו הפועם כמו הדם הזורם בעורקיו. קצותיהם דגדגו את אצבעותיו הקפוצות באגרוף רפוי, מגרים את השרירים ששכחו כבר את התחושה – ואז הוא פקח את עיניו.
כמו ג’ייסון לפניו, הוא החל לפתוח את אצבעותיו באיטיות כשפנים כף ידו מופנה אל המנעול. זיקי אור כחול מחשמל קיפצו בין כריות אצבעותיו; הוא הרגיש אותן בעצמותיו. ואז האור שילח את עצמו בכוח במנעול, משחרר אחריו קול נפץ עז.
ראיין נהדף לאחור. עשן עלה מאצבעותיו והוא הרגיש כאילו עצמותיו נהפכו לג’לי כשהוטח ברצפה; הוא הבחין בג’אז ממהרת לעברו, ובג’ייסון בוחן בסקרנות את מנעול הדלת, אשר גם ממנו הסתלסל עשן. ריח גופרית שטף את האוויר, כאילו ציפור התחשמלה, ולרגע ראיין הרגיש מרוקן.
ג’אז הושיטה לו את ידה לתמיכה, והוא תפס בה, מתרומם בכבדות מהרצפה. מבטה של ג’אז היה מודאג. “אתה בסדר?”
הוא הנהן, אם כי הרגיש את ראשו מכביד בגל נוסף של תשישות. ג’ייסון פתח את הדלת שכבר לא הייתה נעולה, מקפיד להרחיק את ידו מהמנעול מעלה העשן. האורות היו כבויים בתוך הדירה.
“זה מה שחשבתי שיקרה.” הוא נכנס אל הדירה וגישש בידו בקיר, מנסה למצוא את מתג האור. רגע לאחר מכן הדירה הוצפה באור לבן. ראיין וג’אז נכנסו אחריו, כשג’אז מנסה לתמוך בראיין, שהרגיש כאילו עשרות פטישים זעירים החלו להכות ברקותיו. ג’ייסון העיף לעברו מבט. “חשבתי שתשכח איך להעריך את האנרגיה שברשותך. אתה פשוט תתיש את עצמך.”
ראיין הרים לעברו מבט זועף.
“טוב,” לאחר מספר רגעים של דממה, ג’ייסון ניתק את מבטו מראיין ופנה לסקור את הדירה המבולגנת. ראיין לא חשב שהיו בה יותר משניים או שלושה חדרים, כשהחדר בו עמדו היה המרכזי – אבל הוא לא חושב שאי פעם ראה מקום מבולגן יותר. בגדים וספרים היו פזורים בכל מקום, בין שאריות של שקיות אוכל חשודות ו – מה זה היה, מזון לחתולים? אבנים? – שנזרעו על פני השטיח. דפי נייר – חלקם לבנים, חלקם מקושקשים – עיטרו גם הם את הרצפה והשולחנות, ומה שנראה כמו מאוורר היה זרוק בפינה שבין שולחן למדף. כמה זוגות נעליים נערמו באי סדר לא רחוק מהדלת, והקירות הלבנים היו מכוסים בפיסות של כתבות מעיתונים, תצלומים, ומה שראיין חשב שהיו דפי הוראות. כמה ציורים חסרי מסגרת הצליחו איכשהו למצוא את מקומם על אחד מהקירות, אבל ראיין לא הצליח, או רצה, להשאיר עליהם את מבטו יותר מידי זמן.
בחדר הייתה ספה ארוכה וקצת מרוטשת בצבע מהגוני, מעוטרת בכריות, שעמדה במרחק מה מהקיר הרחוק ביותר מהם. שולחן כתיבה עשוי עץ ניצב לא רחוק מהדלת, וקבוצת מדפים בגוון זהה הזדקרו מהקיר במרחק מה ממנו. השולחן היה עמוס בחפצים, ניירות ומסמכים, ומשהו שחור בצורה מוזרה שראיין לא הצליח לפענח מה היה שכב על השולחן.
“מה זה, חתול?” הוא קימט את מצחו, נאבק בדחף לברר. “הוא בכלל בחיים?”
מלבד הדלת הראשית, בחדר הייתה רק עוד דלת אחת שהובילה אל מטבח לא גדול, שאולי הוביל אל חדר שינה. ראיין לא הבחין בחלונות.
“איך אמרת שהספר הזה נראה?” קולה של ג’אז היה יבש, והיא כחכחה בגרונה.
“הוא לא גדול,” אמר ג’ייסון. “יותר כמו מחברת כזאת. הדפים שלו עבים, והכריכה שלו חומה כהה. אותיות כסופות. אתם תדעו אם תראו אותו.”
ראיין וג’אז הנהנו, ושלושתם התפזרו ברחבי הדירה והחלו לחפש, כשג’אז במטבח ובחדר השינה, וראיין וג’ייסון בחדר הראשי. הם הפכו חפצים ודשדשו בין חולצות ונעליים, מרימים כל ספר שנתקלו בו. ראיין זכר שכריס אהב לקרוא; וכן, עשרות ספרים נזרעו ברחבי הדירה.
לאחר כרבע שעה של הפיכת בגדים וכריות, ופעם אחת שג’ייסון מעד וכמעט השתטח על הרצפה בגלל נעל – ראיין ראה את זה – ג’ייסון סוף סוף מצא את הספר, דחוס מאחורי שולחן הכתיבה, בקושי מובחן. ראיין, שהזדקף ממאחורי הספה, נאנח בהקלה והחל להתרומם ממקומו כדי סוף סוף לראות את הספר המדובר. על אף דבריו של ג’ייסון ובניגוד לציפיותיו של ראיין, הוא היה דק במידה כמעט מאכזבת – לא נדמה שהיו בו יותר משלושים עמודים, אולי ארבעים. צבע הכריכה שלו, כפי שג’ייסון ציין, היה חום כהה, בגוון של קליפת אגוז יבש, והיא הייתה מעט מרוטשת והחלה להתקלף בקצוות. ראיין הבחין בכיתוב כסוף מוטבע על הכריכה, אבל ממקומו מאחורי הספה הוא לא הצליח לפענח מה אמר – מתוך מה שראיין חשב שהיה צמד מילים, המילה היחידה שנגלתה לעיניו בבהירות הייתה ‘כשפים’.
ראיין החל להידחק לחופשי ממאחורי הספה על מנת לבחון את הספר בצורה טובה יותר, אבל לפתע ג’ייסון הזדקף במקומו, גופו מתקשח באחת. הוא הרים באיטיות את אצבעותיו אל שפתיו, מסמן לו להיות בשקט.
“תרד,” קולו היה שקט כשאמר זאת. באופן אינסטינקטיבי כמעט, לאחר שבריר שנייה של אי הבנה, ראיין חזר וצלל מאחורי הספה, בדיוק בזמן שדלת הדירה נפתחה. לפני שהתמונה נעלמה מעיניו, הוא הספיק לראות בלורית שיער חיוור, מוכר, וזוויות לחיים חדות מתחת לעיני סערה אפורות, אשר נצצו כאילו חשמל זרם בהן. ראיין נאבק על מנת לבלוע את הקללה שעלתה בפיו.
“ג’ייס?” קולו של דניאל היה מופתע, ולמרות שראיין לא יכול היה לראות את פניו, לא הייתה לו בעיה לדמיין את ההבעה שעלתה על פניו של הבלונדיני השאנן. הוא שמע את צעדיו כשנכנס אל הדירה ההפוכה, וראיין כמעט ויכול היה לראות בעיני רוחו את עיניו, תחומות הריסים העבים, סוקרות את המקום בעניין. “לא ציפיתי למצוא אותך כאן.”
“מה אתה עושה כאן?” איכשהו, קולו של ג’ייסון נותר שווה נפש. שריריו של ראיין נקפצו כששמע את נעליו של דניאל על אריחי השיש של הרצפה, מטרים בודדים ממקום מחבואו המאולתר. רגע לאחר מכן הם חזרו והתרחקו בהדרגה.
“אני צריך משהו,” השיב דניאל בפיזור נפש, בבירור לא חושד בדבר. “איזה ספר, משהו חום.”
ג’ייסון כחכח בגרונו. “הכול פה חום.”
“אוי, ג’ייס,” ראיין כמעט ויכול היה לראות את דניאל מניף את ידו בביטול לעברו של ג’ייסון. “אתה יודע לאיזה ספר אני מתכוון. ולמען האמת, אם כבר מדברים, אני די בטוח שאתה מחזיק אותו.”
דמו של ראיין קפא בוורידיו. ממקומו על הרצפה מאחורי הספה, הוא יכול היה לראות את הדלת המובילה למטבח – ואת ג’אז נעוצה שם במקומה. הוא העז להרים את מבטו, בקושי, מעבר לשפת הספה.
דניאל עמד מול ג’ייסון, גבו אל דלת המטבח, מבטו נעוץ בספר שבידו של ג’ייסון. ג’ייסון, שהבחין בג’אז מאחוריו, ניסה להחוות לה להתרחק; לאחר רגע נוסף, כשהיא הבחינה בתנועותיו, ג’אז נסה על עקביה אל תוך המטבח, נעלמת מטווח ראייה. דניאל הרים את מבטו אל פניו של ג’ייסון, לא מודע לדבר. הוא החווה בראשו אל הספר, וג’ייסון השפיל אליו את מבטו.
“ג’ייס,” אמר דניאל, קולו עדיין אחיד. כשג’ייסון לא השיב, הוא גלגל את עיניו וחטף את הספר מידיו, וראיין יכול היה לראות את גופו של ג’ייסון מקשיח.
“למה אתה צריך את הספר?” ראיין, שחזר ונעלם מאחורי הספה, שמע את ג’ייסון שואל.
“למה אתה צריך אותו?” השיב דניאל, קולו חד. ג’ייסון לא ענה. ראיין שמע את צעדיו של דניאל כשהתרחק אל הדלת הראשית, קולו מתרחק עמו.
ראיין לא יכול היה לראות את דניאל כשעצר בפתח הדלת והסתובב על עקביו, חיוך קטן ולא מוסבר על שפתיו. “דרך אגב,” הוא אמר, הספר בידיו, “הייתי ממליץ לך להתרחק בינתיים מהדירה.”
והוא נעלם.
כמה רגעים של דממה חלפו לפני שראיין העז לשוב ולהתרומם ממקומו מאחורי הספה, מעביר את ידיו על בגדיו כדי לנער אבק. מבטו של ג’ייסון השתהה על דלת הכניסה הפתוחה, אבל כשראיין עקף את הספה והתקרב אליו, הוא הסיט אליו את עיניו.
“אז הוא לקח את הספר,” ראיין אמר, ספק מסוים מתגנב לקולו. “זה אומר שאין לנו איך למצוא את הקסם שחיפשנו?”
ג’ייסון הניד בראשו. חיוך זעיר התגנב אל שפתיו, אם כי הוא נמחה לפני שראיין הספיק להבחין בו. הוא דחף את ידו אל הכיס הקדמי של מכנסיו ושלף משם פיסת נייר מקופלת, עבה. הוא הניף אותה מול ראיין. “יש לי את הדף שאנחנו צריכים. הספקתי לתלוש אותו לפני שדניאל נכנס.”
“איזה מזל.”
שניהם הסיטו את מבטיהם אל פתח המטבח, שם עמדה ג’אז, הקלה ברורה על פניה. היא התקרבה אל שני הבנים בצעדים מהוססים, מבטה בדף שבידו של ג’ייסון. “מה הוא עשה כאן?”
קולו של ג’ייסון חזר ונהפך אחיד. “הוא חיפש את הספר.”
ג’אז קימטה את מצחה. “בשביל מה?”
“הוא לא אמר.” ג’ייסון דחס בזהירות את פיסת הנייר אל כיס מעילו, משתדל שלא לקמטו. מבטו של ראיין הצטמצם.
“חשבתי שאתה בורח מהם,” הוא אמר. ג’ייסון הרים לעברו מבט. “למה הוא לא… לא יודע, עשה משהו?”
מבטו של ג’ייסון השתהה עליו. “אין לי מושג, האמת,” הוא ענה. “אני מופתע בדיוק כמוך. תודה לאל שלפחות השגנו את הדף.”
מבטו של ראיין התענן בספק, אבל הוא לא אמר שום דבר נוסף. לאחר מספר רגעים נוספים של דממה מתוחה, ג’ייסון פנה לצאת מהדירה כששני האחרים אחריו, והדלת נטרקת על עקביה של ג’אז.
המנעול כבר מזמן התקרר.

***
ג’אז הרגישה את העצמות בגופה בוערות כנגד הרוח.
השחר כבר עלה. לניחושה של ג’אז, הייתה זו אחת משעות הבוקר המוקדמות – שש, אולי שבע בבוקר. השמיים כבר נשטפו בתכלת חיוור, מוכתם כתמיד בלבן, ואט-אט החלו הרחובות להתמלא בחיים. אנשי עסקים מיהרו במורד שבילים בדרכם לעבודה; קיוסקים נפתחו, מלווים בצעקות מוכרים, ונביחות כלבים נשמעו לרקע חרחור המנוע התמידי מתחתיה. ג’אז כבר הרגישה את עצמה כמעט ונרדמת במקומה מאחורי ראיין – המבט שלה היה נפול, עפעפיה עוד רגע נעצמים מעצמם, והנשימות שלה היו איטיות, על אף המהירות בה נסעו. הצבעים נדמו מתערבלים מול עיניה עטויות הקסדה, רעשי הרקע מתעמעמים באוזניה הלחוצות אל המתכת הקרה.
כשחשבה על כך לאחר מכן, היא הבינה שמצבו של ראיין לא היה רחוק ממצבה – זה הסביר את המהירות המוגבלת עליה נותר, הזהירות המוגברת בה נקט. במחשבה לאחור, ג’אז ידעה שהוא לא היה אמור להיות על הכביש בזמן הזה. הם היו צריכים למצוא מקום לקרוס בו, להפיג תשישות, להחזיר ערנות.
אבל הם לא עשו זאת.
וראיין שם לב מאוחר מידי.
היא הייתה מבריקה, שחורה כמו שמי לילה חסרי ירח. היא לא הייתה מאוד גדולה – קצת שטוחה, לא ארוכה. ג’אז הצליחה איכשהו לשמוע את חרחור המנוע שלה, או שאולי היה זה מנוע האופנוע עליו ישבה – אבל היא בהחלט יכלה להרגיש את העשן.
המכונית חתכה את דרכם של ראיין וג’אז, ושבריר שנייה לפני שהאוויר נפלט מריאותיה במכה, ג’אז הבינה שאין סיכוי שהם יצאו מזה. האופנוע נטה בחדות אלימה שמאלה, יורד מהכביש הלא תחום ובמורד גבעה – צווחה נפלטה בעוצמה מכאיבה מגרונה של ג’אז, בקושי נשמעת מבעד למעטה הכבד של הקסדה שעל ראשה. ידיה לפתו את גופו של ראיין כל כך חזק שמפרקי אצבעותיה הלבינו, אבל היא יכלה להרגיש אותן מחליקות ממותניו, מערערות את מקומה מאחוריו – ולבסוף מאבדות אחיזה, רגע לפני שהתרסקו אל תוך האדמה התלולה. היא ראתה את ראיין מתנגש בכוח בידיות האופנוע שמול גופו; גניחה כבדה נפלטת משפתיו, ואז הוא נעלם מראייתה.
היא עפה מהאופנוע ונחבטה באדמה, מטרים, מטרים ממנו. לרגע, כל מה שיכלה לשמוע היה צליל ארוך ודק, גבוה, כל כך גבוה, כל כך גבוה, וכפות ידיה לפתו באלימות את אוזניה בניסיון להשתיק את הדממה החדה. כמה רגעים חלפו לפני שהצליחה להרגיש משהו – וכשהצליל נדם, הכאב הכה.
שלוחות מחשמלות של מה שנדמה כמו אש בוערת חתכו את גבה ורגלה, והצרחה הוכתה החוצה מריאותיה בצורה של יבבה, נאבדת איפשהו במעלה גרונה. הראש שלה נדמה כאילו נרטב, וראייתה היטשטשה אל תוך צבע לא מובן, טובע בתוך עולם מוכתם. היא שמעה צרחה מתפוגגת, כל כך רחוקה, כל כך רחוקה, יותר מידי מוכרת בתוכה, וצמרמורת עזה שטפה את גופה, רגע לפני שנבלעה באפלה.
בין חוטים דקיקים של חשכה וצלילים קטועים של צרחה, מחשבה יחידה חלפה בתוך תודעה, רגע לפני שהתפוגגה לדממה.
ראיין.
לא הייתה לו קסדה.

כשפים אסורים – פרק 9: ספר על כשפים וחרטות
דרוג הסיפור 5 | 8 מדרגים

תגובות (12)

57 דקות? כל הכבוד!
השיא שלי הוא 59 דקות, כמעט שעה.
הכתיבה שלך מאוד טובה ומדויקת. אני אוהבת את הסיפור הזה.
מחכה להמשך :)

29/09/2016 18:06

    זה חתיכת שיא שיש לךXD ותודה~

    29/09/2016 18:11

ואו
כל פרק בסיפור הזה משאיר אותי חסר מילים. גם מבחינת הכתיבה שהיא באמת ברמה הכי גבוהה שפגשתי וגם ברמת התוכן והעלילה המרהיבה.
אי אפשר להישאר אדיש לסיפור ולכתיבה שלך, הפרקים שקראתי (8 שפספסתי ותשע) גרמו לי להישאר דבוק למסך טלפון עד הרגע שהפרק נגמר. הסיפור שואב אותך ממש אל תוך מה שמתרחש שם וזה באמת מדהים.
אני ממש אוהב את ג’ייסון. דמות באמת נהדרת ומצחיקה, רק שאלה אחת – הוא גם שולט בקסם, נכון?
דניאל דמות דיי מעניינת, אני אשמח לדעת עליה עוד ולמה הוא רוצה לעזאזל את הספר.
ראיין מעצבן אבל דמות ממש טובה.
וג’אז דמות ראשית נהדרת.
פרק מעולה והשאיר אותי חסר מילים! כתיבה מצויינת ואני באמת מציע לך לשקול לשלוח את הסיפור להוצאה לאור – הוא יהיה הצלחה מסחררת!
מוסר השכל מהפרק – תמיד לחבוש קסדה כשאתה רוכב על אופנוע.

30/09/2016 13:11

    מיותר לציין – אבל אני ממש מצפה להמשך!

    30/09/2016 13:11

    ואו, תודה!
    כן, ג’ייסון שולט בקסם (הוא הרי גנב את המכונית בעזרת קסם). ואיך ראיין מעצבן? אני מתה על ראייןXD
    ומי יודע, אולי אני אשלח את זה בעתידXD רק הזמן יגיד.
    ושוב, המון המון תודה! התגובה שלך ממש חיממה לי את הלב<3

    30/09/2016 13:37

    נכון, נזכרתי בזה!
    לא יודע, ראיין מנסה לשחק את עצמו קצת קול כזה – “אני לא לובש קסדה” וכל הדברים האלה. ואני לא בטוח אם זה הוזכר בפרקים הקודמים ואני פשוט לא זוכר – אבל אני חושב שג’אז וראיין היו ביחד.
    או שאולי היה משולש אהבה כזה של ראיין ואליסון?
    הו, ואני לגמרי רוצה שג’ייסון וג’אז יהיו ביחד. צריכים למצוא להם שיפ (ככה קוראים לזה? #מרגיש כלכך זקן. XDD)
    ובכיף – אני רק נותן לך דלק להמשיך לכתוב בצורה לא פחות ממושלמת – אז זה ווין ווין.

    נ.ב כמה עמודים של וורד לקח לך הפרק הזה?

    30/09/2016 19:29

    הוא לא מנסה לשחק את עצמו קול, הוא מעדיף שג’אז תלבש את הקסדה כי יש רק קסדה אחת… והפרקים הראשונים ככ מסורבלים שאני בעצמי כבר לא בטוחה מה היה (אופס. אני בהחלט אצטרך לשכתב את זה:\)
    וזה לקח לי 8-9 עמודים, משהו כזהxD

    30/09/2016 19:51

    לא יודע, הבנתי ממה שקראתי שהוא גם לא תכנן ללבוש את הקסדה. יכול להיות שאני פשוט פספסתי שורה או שאני לא זוכר – מה שנראה לי הגיוני יותר XD

    30/09/2016 20:42

היתה לי הרגשה שמשהו יקרה להם בסוף! (זה כמו מין רמז מקדים כזה העובדה שהוא לא לבש את הקסדה ואמר לה שלא יקרה לו שום דבר רע…)
הפרקים שלך פשוט מטורפים אחד-אחד. יש לך כתיבה מושלמת ומרתקת ולמרות שהפרק ארוך (ובחיי, תמיד משום מה לוקח לי זמן לקרוא ואז אני מגיבה באיחור :/) הוא פשוט מעניין ומעולה!
אני מתה על ראיין!♥~
לגמרי מצפה להמשך!

05/10/2016 21:07

    וואו, תודה<3
    כבר התחלתי לעבוד על הפרק הבא, ואני מקווה שהפעם ייקח לי קצת פחות זמן לסיים אותו, סו…
    ויאי עוד מישהי אוהבת את ראייןxD

    05/10/2016 21:29

סוף סוף מצאתי בעצמי את הכוחות לקרוא את הפרק הזה!
סו… אני כל כך אוהבת את ראיין ^^
ג’אז קצת מעצבנת אותי.
ג’ייסון ממש מגניב.
את דניאל אני בקושי זוכרת אבל אני דיי בטוחה שהוא כבר הופיע באחד הפרקים.
הפרק היה מדהים! ארוך מאוד אבל מרגיש כאילו עברה דקה מאז שהתחלת. נראה לי שאם לא הייתי רחוקה כל כך מהמסך, הייתי נדבקת אליו מרוב ריתוק, ממש יכולתי לראות את מה שקורה שם כמו סרט בראש.
אני גם רוצה לדעת מה דניאל רוצה מהספר. ~כולם רוצים את הספר~
ברגע שראיין אמר שלא יקרה לו שום דבר רע ידעתי שעומד לקרות משהו רע. לא הרגת אותו, נכון? בבקשה תגידי שלא >.<

06/10/2016 18:15

    תודה<3 <3 איזה כיף שגם את אוהבת את ראיין~~ את תראי מה קרה לו בפרק הבא ~צחוק מרושע~
    דניאל הופיע באחד הפרקים ממש מזמן, כשהסיפור עוד היה עקום לגמריXD
    ושוב, תודה!~ כל התגובות האלה נותנות לי טונות מוטיבציה להמשיך^-^

    06/10/2016 18:46
57 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך