אשמח לדעת אם אהבתם, האם להמשיך את הסיפור?, עצות ותגובות נחמדות יתקבלו בברכה :)

לא יזיק חלום בחיים :) פרק 1

02/09/2013 418 צפיות אין תגובות
אשמח לדעת אם אהבתם, האם להמשיך את הסיפור?, עצות ותגובות נחמדות יתקבלו בברכה :)

יום רגיל, כמו כל יום בבית ספר, עם אותם האנשים, מצטרפים כבר חדשים.. ואני? תמיד עם אנשים אחרים, עוד לא מצאתי כנראה את מקומי שתמיד ימצא…
אך, משהו נוגע לי בראש, שוב פעם, אני מסובבת את ראשי ו
“את נוסעת היום איתי באוטובוס?” שאל גיא. גיא הוא ידיד, לא טוב לא רע, ידיד לדיבורים סיפורים וסתם להעביר את הזמן. “כן” עניתי והסתובבתי חזרה.
-צלצול-
יצאנו מהבית ספר ואני וגיא הולכים לתחנה
“אז, מה שוב פעם את חולמת על מה שלא תצליחי להשיג?” שאל גיא בחיוך. התעצבנתי.
“שוב? בשביל מה אתה שוב פעם מנסה לעצבן אותי? זה עושה לך טוב?” אמרתי באדישות ובקול נינוח
“כן, זה קצת עושה לי טוב, אני יודע שאת מתעצבנת מדברים כאלה למה עכשיו את לא צועקת?”
“כנראה אני מגשימה את אחד החלומות שלי”
” ומה אחד מהחלומות שלך? להפסיק לצעוק?”
“אף פעם לא אהבת שאני צועקת לא? תמיד אמרת לי שאני לא יכולה להיות רגועה. ומה הבעיה? אף אחד מאיתנו לא מפסיד..”
“אז.. הפסקת בגללי” ציחקק וחייך.
“לא, הפסקתי בישבילי”
,אז את לא תצעקי יותר?” שאל גיא
“זה לא קשור ללצעוק. זה גם. זה באמת טיפשי לצעוק משום דבר. לא ממש משום דבר, אבל צריך להירגע, אני לא צועקת על כל אחד זה רק אתה ממש מעצבן אותי לפעמים, ועוד אחד מהחלומות שלי זה להיות אדישה”
עבר אחד שגיא מכיר ברחוב, וישר דיברנו אל משהו אחר, למען האמת שמחתי, אני לא אוהבת לדבר על עצמי, ובטח לא אל המטרות והחלומות שלי, שאנשים משום מה רוצים לדעת את הסיבה למה? למה? תמיד אותה שאלה, בשביל מה לשאול? במילא תשכחו מחר או שבכלל לא יעניין אותם, המחשבות שלי, הראש שלי הלב שלי, היחידים שבאמת יודעים משהו עלי, אז זאת אומרת אני יודעת עלי, או שאפילו אני לא יודעת כלום.. הגיע האוטובוס, גיא התיישב ואני החלטתי לעמוד, וראיתי באוטובוס את אותו הנער שאני רואה כמעט כל יום, הוא גדול ממני, לפחות נראה ככה, אני תמיד מסתכלת עליו כשאני נכנסת. תמיד בוהה בו, בוא כולכך יפה, ונראה כולכך נחמד, עם הנשמה הכי טהורה שאפשר לראות, אני לא מכירה אותו אבל אנשים אחרים כנראה היו חושבים להתרחק ממנו, אבל אני, אני נמשכי עליו בטירוף. היו לו עיניים כחולו, לפעמים כחולות כהות כהות ולפעמים היה נדמה שנהיו תכולות היה לו שיער שחור, תספורת “אימו” עגיל בגבה, ריסים ארוכות, וכמה עגילים באוזניים, הוא לבש שחור ברגיל, הוא היה טיפוס שהחברה הייתה מכנה כ פריק, אבל זה לא כך לפחות אני חושבת שלו, אבל על מי אני עובדת… אני צריכה להפסיק להימשך למשהו שאף פעם לא יהיה שלי…תמיד הרושם הראשוני הוא המראה, ואני ממש לא המראה האדיאלי, צריך להפסיק להסתכל עליו לפני שאני אשתגע ולא יוכל בכלל בלעדיו. ואו, הוא הסתכל עלי, הוא הסתכל עלי אפילו כמה פעמים ואני ואני ואו, לא שמתי לב אני בהיתי בו כל הזמן אבל לא שמתי לב, אוקיי, פדיחות, בטח חושב שאני מטרידנית. פתאום

-התפנה הכיסא שלידו, ישבתי לידו הוא שאל אותי את שמי כמה מוזר, שם עלי את היד שלי סובב אותי ונישק אותי בחושניות- ואז

התעוררתי מהמחשבה, אוך שוב מחשבות ללא טעם. אך באמת התפנה הכיסא, החלטתי לשבת לידו, מה שלא הייתי עושה בדרך כלל, מין כוח דחף אותי לכיסא. התיישבתי. ואני חושבת לעצמי, אולי הוא יגיד לי היי אבל למה לו? הוא לא מכיר אותי, נו. בשביל מה ישבתי לידו, חושב שאני סתומה מטרידנית שמסתכלת ובוהה בו בצורה לא נורמלית, אולי לקום? אולי ללכת כדי להימנע מעוד פדיחות… נוו מה אני יעשה, למה חשבתי שהוא יאמר לי משהו, איזה טיפשה אני, אני והפנטזיות שלי. הוצאתי אוזניות והחלתי לשמוע מוסיקה.
“ואו.” אמר הנער שישב לידי. לא הבנתי הוא אמר את זה לי?
” סליחה” חייך ” סליחה אם זה מוזר שאני אומר לך, אבל את לא נראת אחת ששומעת מוסיקה איכותית ועם מסר” קצת נעלבתי, אני מודה, אבל יש לו קול מהפנט.
“כנראה, שלא כל מה שאנשים חושבים הוא נכון” אמרתי וחייכתי, כאילו שזה היה המשפט הכי גאוני שאמרתי.
“ראיתי שהסתכלת עלי” חייך.
” ראיתי שהסתכלת עלי” חייכתי והסמקתי, סוף סוף אנחנו מדברים, לפחות יש לנו איזשהי תקשורת.
“אני רואה אותך כול יום, אני ג’יסון דרך אגב”
“אני ליסה” חייכתי
“יהיה מוזר אם אני יזמין אותך לטיול קצר? ניראלי יש לנו על מה לדבר” שאל ג’יסון וחייך. ואו, הוא באמת שאל אותי את זה? טוב צריך לענות מהר לפני, לפני שיתחרט.
“לא, כלומר לא יהיה מוזר, אז כן, כן ” חייכתי והרגשתי סתומה, יותר מכל יום אחר.
“את לא שואלת לאן” שאל ג’יסון. באמת נראה לו שאכפת לי לאן, העיקר לדבר איתו ולהסתכל אליו ולמצוא הזדמנויות.
“לאן?” חייכתי. לא רציתי לשאול אבל הרגשתי שאין ברירה.
“את ספונטנית?” שאל.
” האמת היא, לא אבל אני רוצה לנסות” מאיפה כל הביטחון הזה אצלי? אני לא מאמינה לעצמי, לא לרגליים שלי ולא לפה וללשון שלי.
“אז בואי נצא עכשיו מהאוטובוס.” הנהנתי ויצאנו. לא מאמינה שזה קרה ואו, גיא הסתכל אלי ולא הבין לאן הלכתי, לא היה לי אכפת.
הלכנו ו…

לא יזיק חלום בחיים :) פרק 1
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך