לא ככה דמיינתי – פרק 1

17/08/2013 363 צפיות תגובה אחת

ועוד שנה עברה והנה אני בת 15. לא יאמן. 15 שנים של סבל,אבא מכה אמא שיכורה בלי חברים ואף אחד שיבין אותי, אבל מה זה חשוב למי אכפת.. אם אני איעלם אף אחד לא ישים לב.
היום כרגיל הברזתי מבית הספר והלכתי לים,הים מרחק חצי שעה מהבית שלי. כשהגעתי לשם כרגיל ראיתי את ההומלס שנירדם ליד החוף ואת הגולשים. גם הם לא רואים אותי ואני מתכוונת לזה יום אחד הלכתי על שפת החוף ואחד מהם פשוט רץ והפיל אותי. אבל.. אני רגילה לזה.
התיישבתי על החול שרק הרגליים שלי נוגעות במים עצמתי עניים ודמיינתי את העולם בלעדי. אני רואה את אמא שלי בסלון שותה את הבקבוק וודקה השני שלה את אבא שלי ניכנס הביתה בכעס טורק את הדלת מרביץ קצת לאמא שלי ויוצא לעשן. את החברים לכיתה יושבים מדברים צוחקים. את הגולש רץ בלי שעצם בלתי ניראה יפריע לו. הכל רגיל. שום דבר לא שונה בלעדי.
אז הגעתי למסקנה שאם שום דבר לא ישתנה בלעדי ואם לא טוב לי גם ככה למה להמשיך לחיות?
אני פשוט אצלול למים ואנסה לשקוע ולא לצאת. וזה מה שעשיתי. אבל לפני זה לקחתי אבן וחרטתי עליה עם סיכה שהייתה לי “ביי עולם,אתה לא תחוש בחסרוני” וקברתי אותה בחול. התחלתי להיכנס למים, המים הגיעו לי עד הצוואר, כמה דמעות ירדו לי והכנסתי את הראש, הרפתי את גופי וחיכיתי פשוט חיכיתי עד שאני אפסיק לנשום. הרגשתי איך הריאות מתחננות לאוויר ואת העניים לאט לאט נעצמות עד שהן נעצמו ולא הרגשתי יותר כלום.

הרגשתי טיפות מטפטפות עלי, פתחתי עניים, וראיתי נער עם מבט מבוהל שחוזר ואומר “תישארי איתי”
הייתי מבולבלת, לא הבנתי אני לא אמורה להיות איננה? להיות בעולם הבא?
השתעלתי קצת ואז הזדקפתי לישיבה. הסתכלתי סביבי והשתעלתי עוד קצת. עכשיו הצלחתי לראות קצת יותר בברור. ישבתי על החוף ולידי עמד נער מודאג מאוד ששאל אם אני בסדר ומה לעזאזל ניסיתי לעשות. הוא הביא לי מים ואחרי כמה דקות התאוששתי. שאלתי אותו מה קרה כאן הרגע והוא הסביר לי. “ראיתי אותך על החוף, שקוע במחשבות, לא רציתי להפריע לך אז התיישבתי כמה מטרים ממך אבל לא שמת לב. הלכתי לרגע ושחזרתי ראיתי את קצה הראש שלך במים פתאום נעלמת. רצתי הכי מהר שיכולתי והוצאתי אותך. הייתי בטוח.. שהלכת לתמיד.” אתה שמת לב אלי? דאגת לי? שאלתי. הייתי המומה. אולי מישהו כן רואה אותי. ברור ששמתי לב אליך. איך אפשר שלא הוא ענה. עלה לי חיוך קטן. דבר שלא קרה כבר שנים.
דרך אגב הוא אמר קוראים לי רוי. היי רוי, אני קלואי .
שם יפה . לרגע הייתי המומה אף אחד לא החמיא לי לפני, אפילו עם זה שם אבל לרגע, הייתי מלאת אושר. אז קלואי למה את לא בבית הספר? לא ידעתי מה לענות, אני לא רוצה לשתף אדם זר בכל מה שעובר עלי.. “התבטלו הלימודים היום” עניתי. למה אתה לא בבית הספר? ראיתי עליו מבט דואג מבט שאני מכירה, הוא מסתיר משהו. ” גם לנו התבטלו”.

לא ככה דמיינתי – פרק 1
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

תמשיכי

17/08/2013 17:15
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך