אם לא בשבילך, אז בשבילי – פרק 2

דניאל נכנס לביתו, מוריד את העניבה בכוח מצווארו. איך היא מצאה אותו לא היה חשוב, הוא רק רצה לדעת למה. קלרה לא עשתה כלום בלי מניע נסתר, ולפי דבריו של החוקר – מקס – היא השקיעה לא מעט מאמצים וכסף כדי למצוא אותו, כנראה זה היה ממש חשוב. דניאל הבריש את שיערו בפעם השלישית באותו היום.

הוא יכול לברוח.

הוא יארוז את חפציו – רק הנחוצים ביותר – ויקח רכבת או אוטובוס לעיר אחרת, ישתמש רק במזומן ששמר בדיוק לצרה כזאת. הוא כבר החל לארוז את בגדיו בפראות, לא דואג לסדר בתוך תיק הנסיעות הקטן, וזורק לשם כמה תכשירים ומכונת גילוח. הוא התכוון להרים תכשיר נוסף משידתו, כשעינו צדה תמונה שהייתה מונחת ליד, מוצגת לראווה. סנדרה. לא מגיע לה הבריחה שלו, אבל הוא גם לא יוכל להודיע לה. הבחור הצעיר ההוא היה נראה חוקר טוב, למרות גילו.

דניאל נענע בראשו והתיישב על המיטה. מה הוא עושה? אחרי כל השנים, אולי באמת הגיע הזמן לחזור הביתה, להתמודד עם מה שזה לא יהיה ולחיות את החיים בשלווה. הוא הנהן לעצמו, מכניס את התכשיר לתיקו וסוגר אותו, מוציא תוך כדי את המכשיר הסלולרי שלו מכיסו. הוא חייג את הקיצור למספר המוכר.

"היי, מותק," קולה של סנדרה נשמע מאושר, והרעש מסביב העיד שהיא כנראה עסוקה. "חשבתי שלא תוכל לדבר עד הערב."

דניאל גנח בלבו, מצטער שעליו לשקר לה, הוא נשם נשימה עמוקה ואמר עם חיוך על פניו. "צץ משהו ברגע האחרון, ולצערי אני חייב לטוס היום."

"מה?" סנדרה נשמעה מבולבלת. "חכה רגע." היא הוסיפה ונראה כי ניסתה להגיע למקום שקט יותר. הוא שמע אותה מתנצלת בפני אנשים, בזמן שהמשיכה להגיד לו לא לנתק ולהמשיך להמתין. "זהו. מה זאת אומרת טס? לאן? למה? מתי?"

דניאל חייך. "על איזו שאלה לענות קודם?"

סנדרה נשפה באי שביעות רצון. "דניאל." היא הזהירה.

"טוב," החל דניאל, בונה את שקריו לאט. "אחד העובדים חלה וביקש שאחליף אותו במצגת של אחת החברות שאנו משווקים, זה לא ביג דיל – רק חבל שזה בניו יורק. ואני חייב להיות שם בבוקר, לכן אני יוצא כבר היום בטיסה הראשונה."

היה שקט מצידו השני של הקו, עד שסנדרה דיברה, קולה היה נשמע חלש. "מעולם לפני זה לא טסת כל כך רחוק." היא האשימה.

"אני יודע, בייב," הוא ניסה לרכך אותה, מתיישב על המיטה. "אני רק עוזר לחבר וחוזר. אני אחזור עוד לפני שתשימי לב, אני לא לוקח את כל הפרויקט עליי."

סנדרה נאנחה, מקבלת את הגזרה. "לכמה זמן?"

הכשלה. כמה זמן ייחשב מעט, ובכל זאת יספיק להתמודדות עם קלרה? "מממ.. בערך שלושה עד חמישה ימים."

"כל כך הרבה בשביל מצגת?" דניאל כמעט יכל לדמיין את הרמת הגבה שלה.

הוא צחק קלות, משפשף את עורפו. "טוב.. אני מקווה שחבר שלי יחזור עוד לפני, אבל יכול להיות שאצטרך לערוך מצגת נוספת עם השינויים שהם יבקשו." לפעמים הוא נדהם מעצמו, ממתי הפך להיות שקרן כל כך מוצלח?

סנדרה נשפה בשנית. "אני מניחה שאין מה לעשות, לא משנה כמה אני אתבכיין אתה עדיין צריך ללכת. מתי הטיסה?"

למזלו סנדרה הייתה מאוד פרקטית, בגלל זה הוא אהב אותה כל כך . "הטיסה בעוד חמש שעות, נראה לך שתוכלי להגיע לראות אותי לפני?" הוא שאל, אך קיווה שתגיד לא. קשה לשקר בטלפון, אבל פנים מול פנים, יהיה קשה הרבה יותר.

סנדרה נאנחה. "אני באמצע יום עבודה, דיויד, אני לא יכולה לקום וללכת."

דיויד. השם השני שלו שאף אחד לא השתמש בו בבית, היה קל יותר לשימוש בבריחה. הוא עיווה את פניו, לא אוהב את הטון הרשמי שהצטרף לתגובתה. "מצטער, בייב, באמת." לא היה מה לומר מעבר לזה.

"אין מה לבכות, אני אראה אותך כשתחזור." קולה חזר להיות עליז כשהיה, ונשמע כי היא חוזרת למקום ההומה.

הם נפרדו, וקבעו כי דניאל יתקשר אליה כשינחת.

***

מקס סמס לדניאל את פרטי הטיסה וקיבל ממנו אישור קבלה, לכן הוא לא התקשר אליו למרות שחיכה בנמל תעופה שעתיים לפני הטיסה שלהם. הוא לא פחד שדניאל לא יבוא, הייתה לו הרגשה כי גם למבוגר יותר נמאס ממשחק המחבואים ששיחק עם משפחתו.. הוא פשוט ישב באולם ההמתנה, מתעסק במכשיר הסלולרי שלו.

"לא באת עם אזיקים?" נשמע קול עמוק מעליו.

מקס חייך, עדיין מביט במכשירו וסוגר יישומים פתוחים. "אתה מצפה לעוד משהו חוץ מטיסה?" הוא התבדח, מכניס את מכשירו לכיסו ומרים את פניו לדניאל שהתנשא מעליו.

דניאל הרים מעט את זוויות פיו. "אני אוהב את הביטחון הזה שלך."

מקס קם ממקומו, מרים את המזוודה שלו. "אני רגיל להתאהבות מצד שני המינים." הוא קרץ אליו, מתחיל ללכת לעבר הדלפק כשהוא מושך את המזוודה אחריו.

דניאל סידר את תיקו על כתפו, מגחך. לפחות לא יהיה לא משעמם בטיסה הארוכה.