לפרוץ את הייעוד- פרק 2

ChocolateChip 04/01/2021 71 צפיות אין תגובות

“את אמרת משהו בנוגע ל”גרוע מכל”, מה הכוונה? למה כולכם שותקים?” נתן הביט סביבו, ומבטו נפל על אימו הבוכה. אבא לקח את נתן הצידה וגילה לו את המאורעות שהיו בחדר של המנהל הבוקר. נתן הקשיב וכשאבא שתק וציפה לתגובה הם רק עמדו שם בדממה. בכל מדינה אחרת זה בטח נחשב בקטנה, כמו שציינתי כאן זה כל העולם כולו. תקחו את זה ממני, ברגע שנכשלתי בלימודים אין לי כבר דבר לצפות בחיי. כלום. לא יהיה לי עבודה, אולי אפילו לא משפחה. כמו שהזכרתי, כאן הכל עובד לפי כסף. אין כסף אין אוויר! מזל שאני עדיין קטינה.
גברת עינת ניגבה את הדמעות שבעיניה והתקדמה לצד נתן ואבא. “נתן, מה עובר עלייך? אני לא מבינה למה אתה עושה את זה?” עינת אמרה בקול מתוק. “אתה יודע איזה חכם אתה. מה מפריע לך?” היא הוסיפה. פניו של נתן האדימו. “אתם לעולם לא תבינו!” הוא קרא בקולו כאילו מי שעומד מולו רחוק מאוד ממנו. נתן לקח לגימה מכוס עם מים והתקדם לצאת מהבית. “בטח שנבין אותך, אנחנו המשפחה שלך.” עינת אמרה מבעד לכמויות הדמעות שזלגו על פניה. “אתם בטוח לא!” נתן אמר כשפניו אל הדלת. “אולי צופית כן…” הוא הוסיף בקול חלש ויצא מהדלת.
למה דווקא אני אבין אותו? אולי כי אני הכי קרובה אליו בשנתיים האחרונות. אולי בגלל שאני נכשלתי מבית הספר. מה שבטוח זה שלא כדאי לו להיות כמוני, לי אין עתיד. אני קמה בבוקר עוזרת בבית רק אם חייב, משננת דברים שלמדתי בעבר או סתם יושבת בגינה. מה יש לרצות לחיות ככה את כל החיים?
הדממה גרמה לכולם להרגיש מוזר, כנראה בגלל זה כולם הביטו בי. “אין לי מושג למה נתן התכוון!” אמרתי מניפה את ידיי כאילו אני חפה מפשע. “תלכי אחריו! לפני שילך רחוק!” עינת אמרה. “לא! זה מסוכן לצאת, היא קטנה וכבר כמעט חשוך!” אבא אמר כשהוא שומר על קור רוח. “גם לנתן זה מסוכן.” הזכירה לו עינת. “אבל שמעת, היא היחידה שאולי תבין אותו..” היא הוסיפה מתחננת. לא היססתי. ניגבתי במפית את פניי ומיהרתי לנעול נעליים. במקביל מירי נתנה לי מעיל עבהה ללבוש מפני הקור.
חיפשתי בכמה מקומות עד שמצאתי את נתן. התיישבתי בשקט לידו. השמיים כבר החשיכו לגמרי וכל צל ורחש הלחיץ אותי. כן, יש חוק “סגר לילי” שכולם ישנים בשעות האלה וקמים מוקדם להתחיל את היום. מי שנתפס משלם, כרגיל. קיוויתי שלא נצטרך לעבור את זה.
“את בטח יצאת כי את רוצה לדעת מה הכוונה של מה שאמרתי.” נתן אמר. לא סרבתי, הייתי מסוקרנת בכל זאת. “הבנת פעם למה את רק “נכשלת” ולא “מאכזבת”?” נתן אמר כשהוא נכנס ישר לשורש העניין. “לא.” עניתי מבוכה. “חשבתי שזה מפני שלא הצלחתי אבל לפחות עבדתי קשה.” הוספתי מתעניינת עוד יותר בדבריו של נתן. “זהו שאת נכשלת אבל יכולת להמשיך ללמוד, פשוט טבעו כסף מההורים. עד שלא ישלמו את לא יכולת לחזור.” נתן התחיל לומר. רוח קלה נשבה, רק אור מהירח נראה. שום פנס רחוב אפילו כוכבים פחדו להאיר. “אבא שלך הלך לבקש הלוואה וכשאת הגעת הם סרבו. אמא שלי (עינת) ניסתה לברר למה, הם רק אמרו שאת לבשת בגדים נאים זה אומר שיש כסף לשלם.” הוא הוסיף ונאנח. בין משפט למשפט הוא חשב טוב טוב מה לומר. “כן, אני לבשתי את השמלה הירוקה. היא בהחלט הייתה יפה.” אמרתי נזכרת ביום המלחיץ הזה. אני תמיד אוהבת ללבוש משהו יפה זה תכונה מאמא שלי. לפני שהיא נפטרה היא הייתה מראה לי סוגי תפירות, איך לקחת שמלה פשוטה ולרקום עליה. כל בגד שלי אני הופכת למשהו מלהיב.
“הממשל רוצים כסף, לא אכפת להם ממך. כל עוד הכלכלה בסדר הם ימשיכו לשלוט כאן. גיליתי את זה בדפים הסודיים של אבא שלי (מר הט).” נתן לחש בשקט מוודה שאני שומעת. “המשפחה שלי מצד אבא היא חלק מהאנשים היחידים שיודעים על כל זה. בגיל שמונה עשרה אני בעיקרון צריך להצטרף לזה.” הוא הוסיף מסיר את מבטו למרחק השחור. “רגע, להצטרף להיות חלק מהממשל? חשבתי שהייעוד שלך זה להיות שופט צדק.” אמרתי בשאלה. “כן, אי צדק. הם מלמדים אותנו לקחת שוחד מכל צד ומי שנותן יותר מנצח! הם מלמדים אותנו לשפוט לטובת הממשל, ולא לטובת האדם.” נתן הסביר. “רוב האנשים בבית הסוהר הם לא פושעים בכלל… אבל אל תגלי לאף אחד, אז את תצטרפי אליהם.” הוא הוסיף וקם. צעדנו יחד, לא ידעתי לאן.
במשך עשרים דקות הסתתרנו מאחורי איזה שיח. “כמה עוד זמן?” שאלתי. נתן רק סימן לי להיות בשקט. הרגשתי את הטמפרטורה יורדת, הרגשתי את אצבעותיי קרות כמו קרח. לפתע שמענו ציוץ שנשמע כמו קול שריקה של בן אדם. נתן נעמד וגרר אותי בידו לעבר הגדר. כן, הגדר שמאחוריו אין לדעת מה יש. שם כל מי ש”מאכזב” נזרק.
לא ידעתי אם אני מדמיינת אבל יכולתי לזהות זוג עיניים מעבר לחשכה. “יש קרע בגדר שבע צעדים מהמוט השלישי מימין.” זוג העיניים אמר. נתן משך אותי לצד ימין ספר עד שבע והתכופף. באמת היה בגדר פריצה.
“הבאתי את צופית.” נתן לחש לזוג העיניים. תוך כדי זחלתי בזהירות מתחת לגדר, אחרי נכנס נתן. “שלום צופית, גדלת ממש.” זוג העיניים לחשו. “אני לא מזהה אותך בכלל.” לחשתי בחזרה מבוישת לגמרי. “אני אלרועי.” הדמות מאחורי העיניים אמר. “השכן הישן שלכם.” הוא הזכיר לי. “נכון!” קראתי בשקט. “שניכם הייתם מאוד קרובים בזמנו.” אמרתי לשניהם. יכולתי לזהות את החיוך שבין נתן לאלרועי גם בלי אור. הם היו זוג שובבים קטנים.
“את נכשלת כפי שהבנתי.” אלרועי לחש. “עובדה ידועה.” אמרתי מביטה סביב. “אבל מה פה? חשבתי שמסוכן מאחורי הגדרות.” הוספתי בשאלה. “מסוכן תמיד, רק בגלל הממשל.” אלרועי ציין. “כאן חיים כל מי שאין לו את הייעוד למקצוע שייעדו לו.” הוא הוסיף. “אז זה מרכז לחינוך מחדש?” שאלתי בתדהמה. נתן ואלרועי צחקו. “ממש לא. כאן פשוט חיים בפשטות, מנסים להשיג כסף בכדי לחיות.” אלרועי הסביר. “העבודות שלנו הם העבודות המסריחות. לנקות, לעבוד במפעלים, להרים סחורה כבדה וכמובן לצאת לצבא לשרת את המדינה ואת הממשל הנוראי. אנחנו נחשבים לכלום בעיניהם. כל כך זבלי אדם.” הוא הוסיף לציין.
שעתיים אל תוך הלילה בילינו בסקירה של המקום. ראינו את האוהלים שבהם הם ישנים וחיים. זה כל המקום. שורות של אוהלים, ובניין שרותים אחד גדול. למקלחת הם היו יורדים כמה קילומטרים לים וכך גם לכביסה. אוכל מקבלים פעמיים בשבוע בחינם, כל שאר השבוע כדאי שירוויחו כסף או שירעבו.

לפרוץ את הייעוד- פרק 2
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך