אני רוצה לקבל ביקורת. בבקשה תכתבו לי מה דעתכם:)

לרוץ 3

11/01/2021 88 צפיות אין תגובות
אני רוצה לקבל ביקורת. בבקשה תכתבו לי מה דעתכם:)

“אני לא חושב שמישהו מאיתנו התגעגע.” אמר תומאס. “יש לי בחילה רק מלהיות במקום הזה.” אלינור הביטה בתחנה הנטושה בסלידה. “אבל אין לנו ברירה.” הזכירה אמילי. התקדמתי לעבר המקום בו אמילי ישבה והתיישבתי לידה. החלפנו מבטים חוששים. “אז… אתם מוכנים?” שאל נייט ובחן את פנינו. כולנו החלפנו מבטים. המבטים של כולנו שידרו אותו דבר. פחד. אמילי שילבה את ידה בידי ולחצה בה החזרתי לה לחיצה.
***
“אמילי ארת’ור.” פנתה גברת ג’והאנה אל אמילי ברגע בו יצאנו מהמעבדה. הפננו את ראשנו לאחור. “תוכלי להישאר פה, אני צריכה לשוחח איתך למשך דקה.” אמרה ג’והאנה. “בטח.” הנהנה אמילי. “אני אחכה לך ליד הלוקרים.” לחשתי לאוזנה של אמילי ויצאתי מדלת הכיתה.

נשענתי על תאי הלוקרים שבמסדרון שהיה יחסית ריק בשעת הפסקת הצהריים ובהיתי במסך הטלפון שלי. “אאוץ'” פלטתי כאשר פגע משהו בראשי. שמעתי גיחוך מפינת המסדרון, נייט עמד שם שבידו שני כדורי נייר. “היי ווטסון.” הוא התקרב אלי. יופי, זה מה שאני צריכה עכשיו את נייט פרייס. “את באה למסיבה של לואי הערב?” הוא שאל. “אתה בא למסיבה של לואי הערב?” שאלתי מופתעת. אדון נייט פרייס הנעלה יגיע למסיבה שכבתית? “למה לא?” הוא שאל מעמיד פני תמים, הרמתי את גבותיי. “שמעתי שיהיה אלכוהול חינם.” הרים את ידיו באשמה. “אז את באה?” הוא שאל. “למה זה מעניין אותך בכלל?” “סתם, מתעניין בך.” הוא אמר, גיחכתי. “מה?” הוא שאל. “כן, בטח.” אמרתי בציניות. “למה אתה שואל?” “טוב נו, אני רוצה לדעת אם אמילי החברה של באה?” “לא.” אמרתי בפשטות. “בבקשה.” הוא הרים את ידיו כמתחנן. “אנחנו לא הולכות.” “יואו איזה כבדות.” הוא נאנח והלך בפתאומיות. נייט פרייס. “להתראות גם לך.” מלמלתי בשקט מאחוריו.

רעש של הייתה טריקת לוקר שנמע מאחורי. הבטתי אל מקור הרעש, זו הייתה אמילי. “איימ’ס, הכול בסדר?” שאלתי היא הסתובבה אלי, על פניה נראו דמעות, והמסקרה שלה הייתה מרוחה על כל פניה.
“מה קרה?” שאלתי בדאגה. היא הושיטה לי את מכתב שבראשו היה כתוב “הרווארד.”
הבטתי בה, היא הנידה בראשה לשלילה. היא לא התקבלה. “היי זה לא נורא. אז לא התקבלת להרווארד, כמו כמעט כל בני האדם על כדור הארץ.” ניסיתי לעודד אותה. “את לא מבינה, הרווארד זו הייתה התוכנית שלי. עכשיו הכול נהרס!” היא הסתכלה עלי בפנים הרוסות. אני לא יכולה לנחם אותה. ידעתי. אני מכירה אותה.

אמילי תמיד הייתה פרפקציוניסטית, אני הכרתי אותה ואת האובססיה שלה להצלחה.
אז במקום להגיד מילים מיותרות חיבקתי אותה וליטפתי את שיערה הזהוב, החלק כמשי. היא החזירה לי חיבוק וטמנה את ראשה בכתפי.

שלוש דפיקות על הדלת. אמילי. “היי.” פתחתי את הדלת. “איך את?” שאלתי. היא לא ענתה ונכנסה לחדר. “איימ’ס?” שאלתי. במקום לענות היא שלפה ממעילה בקבוק יין קטן. הבטתי בה בתמיהה. “מי את ומה עשית לאמילי?” שאלתי. “היום אני לא אמילי, את יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה, רק לא אמילי.” היא צנחה על המיטה.
“טוב ג’ולייט.” אמרתי, היא גיחכה. “מה אמילי עשתה?” שאלתי וצנחתי על המיטה לידה.
“היא לא עשתה כלום, היא לא הלכה למסיבות, היא בקושי יצאה. היא לא חיה את החיים.”
היא העבירה את הבקבוק לידי, לגמתי לגימה אחת. “אבל מה עם התוכנית שלך? ללמוד ואז לחיות את החיים.” היין חימם אותי. “החיים קצרים מידי.” היא אמרה. “אני רוצה להנות.” “אני איתך אחותי.” אמרתי וזינקתי מהמיטה.
“יש מסיבה בבית של לואי, אולי נלך לשם?” היא הציעה. “לא, לא נראה לי.” סירבתי והתיישבתי חזרה על המיטה.
“זה בגלל האידיוט ההוא והחברה שלו? נו יהיו שם המון אנשים את לא תשימי לב אליהם.” היא חייכה אלי. התלבטתי.
“נו?” היא הפצירה. במקום לענות לגמתי לגימה מהבקבוק.
“יאססס.” אמרה אמילי.
“אז את מוכנה?” שאלתי בכניסה הרועשת למסיבה בביתו של לואי.
***
לא היה לי מושג כמה אנחנו לא מוכנות.

לרוץ 3
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
24 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך