amarald
אשמח לפידבקים :)

לשפוך את המוח מהראש (2)

amarald 04/09/2021 105 צפיות 2 תגובות
אשמח לפידבקים :)

תודה על האושר. תודה על השמש. תודה על מי שאני. עם כל הדפקות. אני כל כך מיוחדת. ואני יודעת את זה.

רק חבל שזה נותן הרגשה מבודדת תמיד. מיוחד, זה כמו מוזר, רק לא מספק מוזר כדי להיות מהמוזרים. אולי, לפחות ככה זה נראה לי.

לפעמים אני רגישה כמו אילה ביער, אני לא שפן שצריך כל הזמן לברוח או להסתתר, אני גם לא נמר.

אני גדולה חזקה, עוצמתית, יפה, ועם זאת, כל כך עדינה, כל כך פגיעה, אחת כזאת שכל הכוח שלה, הוא במנוסת הרגליים.

בשעטה קדימה. בריצה. בהתחמקות מכל המכשולים תוך כדי.

עד שהיא מגיעה לשמש, לדשא, לשמיים הכחולים. ושם היא נחה. אבל שם תמיד מחכים להה הציידים.

בהתחלה הייתי מאושרת, שכולם סביב נחמדים אליי. ועכשיו זה ירה בי מקום לא צפוי.

כי אני זאת שיוצאת הלא נחמדה. למה זה תמיד דפוק.

אני הכי צעירה שם. אני תמיד מרגישה כזאת קטנה, פגיעה, לא מבינה כלום. ואני עוד בעמדה יותר גבוהה, יחסית. לאחרים(כמובן שיש יותר ממני..) אבל אני כל הזמן מתפתלת באי נוחות. ואיכשהו יוצא שאני מתנשאת. אלוקים יעזור לי להבין איך.

וזה או שאני שותקת. או שאני מדברת בלי כלום, ובקושי נותנת לאדם שמולי להשחיל מילה.

אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי שאין לי סיפור. אני כמו מעגל. בלי התחלה, בלי סוף. תמיד אותו סיבוך. אותו הקשר, פקעת של אוויר, בלי קצוות. ובכל זאת קשורה לא קשורה. בלתי אפשרי לפרום.

הייתי רוצה סיפור. אבל אני מפחדת מידי. אני תמיד בורחת מכל מה שמדגדג כמו התחלה של סיפור.

ובא לי פעם אחת בחיים לומר לעצמי, יאלה, תנסי. מקסימום משהו יקרה. מקסימום נמות. מישהו פעם אמר.

אני כל הזמן במרדף אחר בזמן. כל הזמן מנסה לא לאחר, והשעון מעורר אף פעם לא מעיר אותי, ובכל פעם שאני קמה, זה כמו התקף לב, של מה השעה. ואני מאחרת.

ואיזה כיף זה לדבר עם אנשים ביישנים. והם מחזיקים ממני מישהי עם אומץ, חזקה כזאת. ואני צוחקת מבפנים, כמה שהם לא יודעים.

כמה שאני לא. כמה שאני כמוהם.

אני אוהבת לדבר איתם, הם כל כך עדינים, ולא בטוחים בעצמם, כמוני. מהססים בכל צד, בכל מילה.

ואז לתת להם להרגיש בטוחים, זאת הרגשה כל כך טובה. זה כמו לשים רצפות, על אדמה מלאת מסמרים, כדי שיהיה להם איפה לדרוך, והם מהססים בכל צעד, יחפים. מפחדים לדרוך על מסמר, והפרצוף שלהם כשהם מבינים שכאן זה בטוח.

שכאן אין זלזול. או מבט של -“איזה ווירדו”. רק הנהון של הסכמה, רק הנהון של-“תמשיך אני מקשיבה”.

ואז חופשיות הזאת, והצחוק. והמבטים של אחרים מהצד, של -“אז עכשיו הם התחברו? מה הקשר שלה אל הווירדוז?”

וכולנו מסתכלים עליהם בחזרה וצוחקים.

אוי ביישנים, ווירדוז. יש כל כך מעט ממכם בעולם.

לפחות בסביבה שלי.

לשפוך את המוח מהראש (2)
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

נהנית לקרוא את המחשבות שלך :)

בתור מישהי ביישנית מאוד, הזדהתי עם הרבה מהתחושות שלך במפגשים עם אנשים. כשניסיתי לקרוא ולדבר על בעיית הביישנות שלי, הבנתי שחלק מהבעיה היא ביקורתיות יתר: המחשבה שאם אמרנו משהו זה היה יותר מדי ואם לא אמרנו זה פחות מדי, שמשהו בשפת הגוף שלנו לא בסדר וכו’. את כותבת שאת לא ביישנית, אבל נראה לי שגם לך יעזור לבקר את עצמך פחות, בסוף כולנו בני אדם, ואף אחד לא מושלם.

אה, ושמחתי לקרוא שאת אוהבת לגרום לביישנים להרגיש בטוחים, תמשיכי ככה!

זה יותר קשור לפרק הקודם, אבל התפעלתי מאיך שאת אוהבת לסיים משימות ולתקתק דברים, אצלי זה הפוך – אני תמיד מורחת הכל, ובעבודה אני בדרך כלל לא מסיימת משימות בזמן.

ודבר אחרון – למה התכוונת בזה שאת רוצה סיפור?

שנה טובה

12/09/2021 13:34

היי:)
אני דיי חושבת שכן אמרתי שאני ביישנית. רק שאני לא נראית כזאת כי אני מנסה להסוות את זה, ואז אני יוצאת מתנשאת. נראה לי.

וזה היה פחות ביקורת. יותר תסכול. נראה לי.

לגבי המשמות. זה ממ שמוזר, אבל זה רק בעבודה ככה, בבית ובלימודים אני עצלנית בדיוק כמוך, ואפילו הרבה יותר😅 אבל בכל זאת מנסה להלחם בזה.

כשאמרתי שאי רוצה סיפור, התכוונתי שאני מרגישה שאין רגעי מח בחיים שלי, כמו בסיורים. כאילו אני תמיד מפחדת שיקרה משהו, ולכן אני תמיד מתנהגת בזהירות. וגם כשיש כל מיני הזדמנויות שיהיו סיפורים מעניינים ואני מוותרת עליהם.

אבל היום חשבתי שאולי עדיף ככה. יש כאלה שהחיים שלהם זה מתח.

החיים שלי זה כמו ספרים קלאסים, קצת משעממים. מרוחים. יותר מידי תאורים. אל בסוף זה מרגיש כמו לאכול אוכל אמיתי. ולא ג’אנק פוד. נראה לי.

תודה על התגובה, זה כיף שאנשים מגיבים💙

שנה טובה גם לך

12/09/2021 23:21
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך