ChocolateChip
בטוח ייקח זמן לכתוב את הסיפור הזה, הימים שלי מאוד עמוסים. אבל את הסיפור הזה אני מאוד רוצה לגמור! מוזמנים לכתוב כל תגובה, גם המלצות או דעות על מה יקרה...

לשקר אין רגליים |פרק שלישי

ChocolateChip 19/01/2021 103 צפיות אין תגובות
בטוח ייקח זמן לכתוב את הסיפור הזה, הימים שלי מאוד עמוסים. אבל את הסיפור הזה אני מאוד רוצה לגמור! מוזמנים לכתוב כל תגובה, גם המלצות או דעות על מה יקרה...

זמן יקר שהינו מול המחזה הנדיר הזה. לזה הייתי קוראת משהו יקר ערך, ממש אומנות. התפעלתי כל פעם שפתחתי את עיני אחרי מצמוץ, כאילו זו הפעם הראשונה שראיתי את זה. הרגשתי מרותקת כמו שאף פעם לא הרגשתי.
“זה כאילו שמישהו משחק לי עם המוח!” קראתי מרימה את הקול שלי. עברו מדי פעם אנשים והם היו תמיד מבקשים שאהיה בשקט. יש להם זכות בכל זאת אנחנו בגלריה.
יהב עמד שני צעדים מאחורי עם מחברת פתוחה בזרועותיו, מנסה לכתוב. הייתי ממליצה לו להניח אותה על משטח, אבל לא רציתי להוריד את המוח שלי מהמחשבות שהגיעו. כאילו היצירה הזו פתחה זרם של מים לנפש הכאובה.
לא יודעת מה נכנס בתוכי אבל לאחר זמן שאי אפשר לומר כמה, רגלי החליטו להתהלך לחדר הבא.
בחדר זה הקירות לא היו לבנות כמו שאר החדרים. החדר היה שחור.
“למה אין פה כלום?” שאלתי את יהב. לקח לו כמה שניות לענות לי.
“מה שאת קוראת לו כלום זה היצירה…” הוא ענה. “זה ממש ההפך מהקירות הלבנות, אז תחליטי או שלבן זה כלום או ששחור.” יהב אמר מנסה להתקיל אותי.
“שאלה מכשילה.” לחשתי לו ממשיכה הלאה.
הדבר היחיד שתפס אותי בכל הגלריה היה אותו היצירה של המדרגות. תמונות של זה הציפו אותי במהלך כל אותו היום.
לא הצלחתי להתרכז בכלום. לא שהיה לי הרבה מה לעשות.
אחרי הגלריה יהב לקח אותי עד לרחוב הבית, אני לא כזו גרועה בניווט אבל במקום הזה הכל אחרת. חוץ מזה בואו נזכור שאני הגעתי לפה רק אתמול.
כשנכנסתי הביתה קיבלה אותי בדאגה האישה, מעניין למה עוד לא שאלתי לשם שלה. אני עכשיו גרה אצלה, לא נשכח שהיא רוצה לאמץ אותי… אני חייבת לקרוא לה בשלב כלשהו.
“חושן! דאגתי לך כל כך!” היא אמרה מחבקת אותי לוודא שאני אמיתית. “כשנבו חזר לפה בלעדייך נבהלתי. למה לא חזרת איתו?” היא שאלה.
“היה שם מישהו שנבו כנראה לא מחבב במיוחד, הוא רצה להראות לי משהו ממש מגניב…” אמרתי מנסה לנסח את מילותיי.
“כן, יהב.” האישה מילמלה את השם שלו בבוז. “אל תתקרבי אליו. זה לא טוב.” היא הוסיפה והציעה לי לשבת ולשתות. הסכמתי.
“דרך אגב…” מילמלתי במבוכה. “יש לי שני שאלות מאוד חשובות ומוזרות לשאול אותך…” הוספתי משחקת עם האצבעות שלי. היא הרימה מבט והביאה עוגיות. בסקרנות היא התיישבה מולי והגישה לי עוגייה.
“קודם כל, למה את רוצה לאמץ אותי? מה זה אומר?” שאלתי מבולבלת.
“אני אוהבת בני אדם, את כולם!” היא ענתה.
“חוץ מיהב.” אמרתי באמצע המשפט שלה.
“טוב הוא מקרה ספציפי.” היא הרגישה קצת לא בנוח, שמתי לב. “אבל את מהרגע הראשון ששאלת אותי את השאלה המצחיקה הזו, ידעתי שאני רוצה להכיר אותך. את מסתירה משהו קסום.”
המילים האחרונות גרמו לי להרגיש אי נוחות, אפילו דאגה. מה אם היא יודעת מי אני? אולי קראה באינטרנט?
כמה שרציתי לדעת בדיוק למה היא רוצה לאמץ אותי, הייתי חייבת לשנות נושא.
“את אף פעם לא אמרת את השם שלך…” מילמלתי והבטתי ישר בפניה שהיו מופתעות. היא צחקה מבושה כנראה.
“אני איימי, פרופסור דאנז’ ככה אני כאן…” מבעד לצחוק ולמבוכה היא הצליחה לומר. “את מוזמנת לקרוא לי דודה איימי.” היא הוסיפה ונאנחה.
ישבנו בשקט מביך. רק אתמול פגשתי אותה, רק אתמול ירדתי מהאוטובוס לעולם אחר. מאז שברחתי מהפנימיה, מבית הספר למוזיקה אני…
“אנחנו באמת צריכות להכיר יותר!” דודה איימי קטעה את השתיקה. “יש לי רעיון!” היא קראה ומיהרה לנעול נעליים.
עברנו רחובות ובתים עד שהגענו לשביל מפותל שאת סופו לא רואים.
בערך רבע שעה של הליכה עד שהגענו למבנה שנראה קרוב לטירה ישנה.
“ברוכה הבאה למקום שבו כל מי שנכנס יוצא חדש!” דודה איימי קראה וגררה את ידי אחריה. היא הובילה אותי לתוך המבנה כשאני רק מביטה לכל הכיוונים, לא שמתי לב לרגלי. הכל נראה כל כך ענק.
“כאן המספרה, שם המאפרת, בפינה לימין יש סנדלריה…” דודה איימי אמרה מנסה להסביר לי בערך משהו שנראה כמו קניון לסטייל. “אז איפה נתחיל?” היא מילמלה.
עייני שוטטו עד שנפלו על אישה שצובעת את השיער שלה בשלל גוונים. אם כבר ברחתי מהפנימיה ואני סוף סוף יכולה לעשות מה שברוחי, אולי כבר אשבור גם כמה חוקים… צץ במוחי הרעיון ונמשכתי אחרי עייני.
“כשהייתי קטנה ניסיתי לצבוע את השיער שלי בכחול, השתמשתי בגואש…” סיפרתי בחיוך רחב לדודה איימי. “לקח שעות לנקות את זה.” אמרתי נזכרת בסבל, ובמיוחד בפנים המופתעות של ההורים שלי.
“אז למה אף פעם לא עשית את זה?” היא שאלה אותי, תוך כדי שהיא כבר מזמינה לנו את התור הבא לצבוע את השיער.
“ההורים שלי לא רצו שאני אהיה בולטת מדי בחברה, ובפנימיה… בית הספר לא מסכימים.” הסברתי והתיישבתי על הכיסא מול מראה. אישה אחת התקרבה ונראה שהיא ודודה איימי מכירות. הן התחבקו בשמחה.
“אז מי זו?” האישה שאלה, מתכוונת אליי.
“אני חושן.” עניתי מחייכת.
“היא איתי לזמן הקרוב…” דודה איימי אמרה, היא קרצה לאישה כאילו מסמנת משהו. “אז דליה…” דודה איימי פנתה לאישה. “אפשר להזמין לשנינו ‘מהפכת שיער’?” היא הוסיפה ולחשה לי שזה כינוי לצביעה של השיער.
בתוכי הרגשתי מדהים. מעבר לזה שהחלום שלי תמיד היה לצבוע את השיער, ולהיות זמרת… גם אני מאוד אוהבת לשבור חוקים. לא משנה חוק חשוב או לא, את זה כנראה קיבלתי מהוריי…
מגיל קטן הם חינכו אותי לזה. פשוט זה כבר חלק ממני…
האישה חזרה, ניחשתי שקוראים לה דליה כי ככה דודה איימי קראה לה. היא נתנה לי מחברת מלאה בצבעים והייתי צריכה להצביע על הצבע שרציתי. לא עזר כמה פעמים ביקשתי כחול, היא תמיד לא הבינה אותי.
פתחתי את החוברת לצבע הכחול ומופתעת הייתי בכמות הגוונים.
“את זה!” אמרתי לדליה מצביעה על צבע כחול גוון 227.
“כחול רויאל, זה גוון מעולה אבל אולי לא כדאי לך את כל השיער בגוון הזה.” דליה ניסתה להסביר משהו עם האור והשמש… לא הבנתי דבר אז הנהנתי בראשי.
“אוקיי אז אני יעשה לך רק חצי שיער.” דליה אמרה וכשראתה שהנהנתי היא יגשה להתחיל. כבר דמיינתי קצוות השיער שלי כחולות כשמיים.
לידי דודה איימי ביקשה דווקא צבע שחור. כבר הספקתי לקלוט ששחור לא כל כך נחשב לצבע, אז ניסיתי לקלוט את השם שנתנו לצבע ולא הצלחתי.
“איך את מתרגשת?” דודה איימי שאלה אותי. היא לא הייתי צריכה אפילו לשאול, אני חושבת שכל העולם הרגיש בהתרגשות.
“בפעם הראשונה שלי זה היה כאילו כל החיים חיכיתי לרגע הזה, ואני הייתי בקושי בת חמש.” דודה איימי סיפרה, בעיניה נראו הזיכרונות. “אבל זה תמיד לא נראה כמו שאנחנו מדמיינים, אז תכיני את עצמך לזה… עם הזמן תגלי איזה צבע הכי טוב לך.” היא הוסיפה, ואני הקשבתי מרגישה כל תנועה של נגיעה בקרקפת.
דודה איימי צדקה בכך שהביאה אותנו לכאן בכדי להכיר יותר טוב.
במשך כל הזמן שחיכינו לצבע ולכל מה שעשו לשיער שלנו דיברנו. הבנתי כמה מזל שפגשתי אותה, אם לא מי יודע באיזה חור ברחוב הייתי גרה ומסתתרת. היא באמת מתוקה וטובת לב. רק דבר אחד לא הבנתי, מה קרה בינה לבין יהב…
כל פעם ניסיתי לשאול, היא דחתה את זה בשאלות עליי.
“אני אוהבת גלידת וניל עם פיצפוצים…” עניתי לשאלתה.
אני צריכה לשאול את יהב, אולי הוא יספר…

לשקר אין רגליים |פרק שלישי
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך