מבוך המראות

מפגש 1

מראה כפות רגליו נִפְרַשׂ כמו מפה לנגד עיני. כף הרגל הימנית מלאה חריצים, כמו ערמה של חרבות מתנגשות אלה באלה. במרכז כרית כף הרגל בולטת ההתעבות של הסוליה. שולי העקב מקושׂקשׂים, מבותרים בקניונים עמוקים. כף הרגל השמאלית חלקה ורכה כמו של תינוק.
לפני כשעה נכנס לקליניקה – גבר באמצע שנות השלושים, מכנסי ספורט וחולצת טי מסתירים מערכת שרירים מפותחת. זרועותיו שזופות, חפות מקעקועים.
כשהושטתי יד מכינה את עצמי לתחושת מעיכה הרפיון המיוזע עורר בי דחיה שהסטתי הצידה, מסרבת להניח לה לקבוע עמדה.
צעדיו היחפים שהותירו בקושי עקבות על השטיח הרך הזכירו לי צבי שמתאמץ לקלוט ריח של נמר שאולי אורב לו בעשב. יכולתי ממש להבחין בתנועה כמעט בלתי מורגשת בנחיריו. מבטו הכהה חלף על פְּני התמונות – שדה חיטה צהובה בשלה שהרוח עוברת בה; עננים שהאור מצייר במכחול טבול בזהב; עץ אלון ענק שנדנדה ריקה תלויה על אחד מענפיו וילד קטן מביט בה מתוך עיגול הצל. עיניו התמגנטו אל ספינה מיטלטלת בסערה, קצף לבן נישא לגבהים משתעשע בה בתוך גשם שחור שמתמזג עם הים לכוח בלתי מנוצח. הוא סקר במבט נבוך את הכריות, הפופים והכורסה.
"אני רוצה שתעזרי לי להרוג את הכאב", ענה לשאלתי לאחר שהתיישב על הכורסה, מותיר את חציה האחורי ריק.
"ספר לי עליו",
"נולדתי בישראל. אני חי באוסטרליה כבר עשרים שנה. מאז שהגעתי לארץ הזאת לא חזרתי לשם", הוא ירה בקצב מהיר כאילו מוטלת עליו איזו משימה שנואה שהוא מנסה לסיים כמה שיותר מהר. "שיניתי את השם שלי מ'מיכאל רַהַב', ל'גבריאל נִיקְס'. עד לפני שנה וחצי אף אחד לא הטריד אותי אבל אז, העורך-דין של אבא שלי הצליח לדוג אותי, הודיע לי שהוא מת ואני צריך להגיע לישראל לטפל בצוואה. נשארתי שם שנה וקרו דברים שלא היו צריכים לקרות", הגרוגרת שלו עלתה וירדה כאילו לרוק שלו יש טעם של תרופה, "כשהבנתי את זה חתכתי הכול, מסרתי את הבית למתווך וחזרתי הֵנָה אבל מאז, הכאב קורע לי את הצורה."
'אולי יש כאן סיפור של עריקה בעקבות הלם-קרב?', נשמתי עמוק, מזכירה לעצמי לא להמציא סיפורים במקום להקשיב לו – באוזניים, בעיניים ובלב, בעיקר בלב.
"מעניין", הרהרתי בקול, "שיניתָ את זהוּתְךָ אבל החלפת שם של אחד ממלאכי השרת בשם של מלאך אחר ולא סתם, גם מיכאל וגם גבריאל מזוהים בקבלה עם גבורה והצלה. היית מודע לזה?"
"תקשיבי, לא באתי הנה להתעסק בקבלה ומלאכים זה ממש לא בכיוון שלי! אבא שלי קרא לי 'מיכאל' על שם אח שלו שנהרג בְּמלחמה, אני אפילו לא זוכר איזה. הדוד הזה אף פעם לא עניין אותי וגם, בלי קשר, לא התחברתי לשם שלי. אני חושב שלאף אחד פה, בְּ-Cairns שנמצאת בסוף העולם, אין מושג בכלל על הארץ הדפוקה הזאת שנמצאת בקצה השני וכמה שהיא קטנה ככה נשפך שם דם בכמות אינסופית. בחרתי בשם 'גבריאל' בגלל שבשפת אמי '’man זה 'גֶבֶר'".
"אני דווקא מודעת היטב למה שאתה מספר" נדהמתי מהעברית שהגיחה לי מהפה, כאילו באמצעות השימוש בשפה הזאת ביקשתי להוכיח לו, או לעצמי, משהו שלא היה לי מושג מהו, "נולדתי בישראל והיגרתי הנה עם המשפחה בגיל עשר. דיברו איתנו עברית בבית, אז אם נוח לך אנחנו יכולים להשתמש בשפה הזאת".
"בסדר, אין בעיה", הוא בלע את הפִּיתיון.
"אגב, שֵׁירַתָּ בצבא?" לא יכולתי להתאפק.
"לא. הצלחתי להתחפף עוד לפני הגיוס."
הזמנתי אותו לשכב על השטיח, מניחה כרית מתחת לראשו. כרעתי על ברכי אל מול כפות הרגליים שלו, מתבוננת בהן בתשומת לב. התמונה שראיתי רמזה על מה שמסתתר מתחת לקצה הקרחון שחשף בפני. שיקפתי לו אותן במראָה:
"איזו כף רגל של מיכאל ואיזו של גבריאל? המתנתי בסבלנות למענה המשתהה.
"אני חושב שזאת עם החריצים היא של מיכאל והחלקה – של גבריאל", הוא לחש.
"והכאב, של מי?"
"אני לא יודע, זה מבלבל אותי! מאז שהגעתי לאוסטרליה ועד שחזרתי לארץ לא הרגשתי שום דבר, אבל לפי מה שרואים ברגל השמאלית אני גם לא אמור להרגיש כאב עכשיו, אז מה, לעזאזל, אני עושה כאן?"
"שאלה מצוינת! בכל מקרה, באת אלי בבקשה לעזור לך להרוג אותו. אני מסכימה לשתף אתך פעולה בתנאי שאני אבחר את צורת ההמתה ואני כבר מודיעה לך שזאת תהיה מיתת נשיקה". מצחו התקמט ושפתיו נלחצו זו אל זו כאילו עצם הגיית המילים מפיחה חיים במה שביקש שאהרוג.
"הפגישה שלנו הסתיימה. אם אתה מסכים לתנאי שלי, נתראה בשבוע הבא באותה שעה".
"אני אחשוב על זה ואודיע לך", הוא פלט ויצא מהחדר במהירות.
***
 
אני לא מצליחה להירדם. פליטת הפה הפרוידיאנית שהביאה את העברית היישר אל המרחב הטיפולי, אני חייבת לברר לעצמי מה היו המניעים שגרמו לה.
אני מנסה לפטור את עצמי ב'אינטואיציית המטפלת' שהתרגלתי לסמוך עליה בעיניים עצומות. היא לוחשת לי שיהיה קל יותר להתקרב אל הטראומה שהבריחה את גבריאל מישראל ככל שאצליח להנכיח כאן את המרחב שבו התרחשה, אבל איזה יתוש טורדני מאיים לעקוץ אותי אם אאמין שזה כול הסיפור.
ואז, מתהום הנשייה מכה בי המבט השחור שדקר אותי בגובה העיניים, נשלף מתוך פנים מלוכלכות של ילד, ביולי 1967. הייתי אז בת שבע. הוא עמד מולי, ליד דוכן של ירקות ופרות ברחוב השוק של העיר העתיקה כשנגררתי, ידי אחוזה ביד אבי, בתוך המון גופים, מנסה לעצור את הנשימה, שהבחילה לא תתגבר עלי בגלל סרחון הזיעה ובליל המילים העבריות שחסמו את האוויר. "מה קורה לך, רותי?!" ידו של אבי עקרה אותי בכוח להיסחף הלאה במורד הרחוב המרוצף אבן שהיה נדמה לי שלעולם לא יסתיים.
הזיכרון מביא בעקבותיו ריחות, קולות ומראות של יַלְדּוּת בירושלים – חומות וקירות אבנים שביניהן מבצבצים צמחים עקשניים; ניחוח חריף של ברושים עתיקים, מאובקים, בחצר הבית ברחוב גְרֵץ – בית ישן מחופה אבנים גדולות, צהובות, מסותתות בגסות; ¬התשובה של אבי כששאלתי אותו מי גר בבית הזה לפנינו – "קודם גרו כאן ערבים שעזבו במלחמת העצמאות"; חומת העיר העתיקה שנשקפה מהחלונות שפנו למזרח; חיילי הצעצוע הירדניים שרוביהם מכוונים אלינו שדימיתי לראות כשהשתופפתי על הרצפה בכל פעם שנשמעו יריות.
אני נזכרת בלחישות שניסו להסתיר ממני את החרדה בשבועות שלפני המלחמה ההיא, שדברו במלים שלא הצלחתי לקלוט על אסון שהבנתי שאסור לי לשאול עליו ואז, בששת הימים, כשקולותיהם הנרגשים של הקריינים ברדיו בישרו על חיסול חיל האוויר המצרי, על שחרור ירושלים וכל מיני מקומות שהיו להם שמות מהתנ"ך ואחר כך – בימים הרבים של חגיגות מתמשכות, באוויר שחולֵל לצלילי הפעמונים של "ירושלים של זהב", בחומה מול החלונות שהפסיקה להפחיד כי החיילים הירדניים כבר לא היו שם, במדליון הכסף שעמד על הכוננית בסלון שלנו ובו תבליט של שר הביטחון עם הרטייה על העין על רקע הכותל המערבי.
בבית היו דיבורים על מַעֲבָר לאחת השכונות החדשות שנבנו בעיר המתרחבת שכבר אפשר היה לנסוע ממנה לים המלח, לא רק לתל-אביב.
לא הבנתי אז למה דווקא כשהחיים בירושלים הפכו להיות כל-כך בטוחים ודיבורים על זה שהגיע הסוף למלחמות נשמעו מכל עבר אבא שלי, חוקר-מוח ידוע שהייתה לו משרה קבועה באוניברסיטה העברית, החליט פתאום להגר עם המשפחה לאוסטרליה לאחר שהוזמן לשמש מרצה בכיר באוניברסיטה הלאומית בקָנְבֶּרָה.
כשהייתי מתעוררת בלילות נבעתת מהדקירות של העיניים השחורות, זיכרון הימים הארוכים שערכה הטיסה מישראל לכאן היה לי שיר ערש.
ההורים שמרו על קשר עם המשפחה. אבי היה מדווח לנו בזמן הארוחות על כל מה שמתרחש שם. אוזני הזיכרון שלי קולטות את קולו הקשה תובע ממני לחזור לארץ ולהתגייס לאחר שסיימתי את לימודי התיכוניים. הסירוב העיקש שהותיר בי שובל של טעם לפגם, כאילו אני מפקירה פצוע בשדה הקרב, זוחל מהפינה החשוכה שאליה דחקתי אותו אל קדמת הבמה ואני מבינה שעכשיו, כשהנסיבות הביאו אלי ישר משם את גבריאל, קיבלתי הזדמנות חוזרת להציל את הפצוע.
בבוקר אני מופתעת מתחושת הרווחה שלי למקרא הודעת הטקסט ששלח, כאילו חיי תלויים בהחלטה שלו.
***