Discover world
"לעתים קרובות אנו שמים בידי אויבינו את האמצעים כדי להשמידנו." איזופוס

ממלכה שאין לה סוף- פרק 3

Discover world 03/06/2020 118 צפיות אין תגובות
"לעתים קרובות אנו שמים בידי אויבינו את האמצעים כדי להשמידנו." איזופוס

רוס עמד בחדר הכתר, מחזיק כוס שתיה חריפה בידו ובוחן את הכיסא המפואר בעיניו. המלך לא ישב שם עכשיו. המלך היה כעת בחדר השינה שלו, כנראה ער. כנראה מסתובב כמו ארי בסוגר בחדר המלכותי. כנראה עצוב וכנראה בוהה בקבר השיש הלבן הניבט מחלונו.
רוס הידק את אחיזתו בכוסו ופסע בצעדים איטיים, מתיישב בעייפות על הכיסא המיועד ליורש העצר. שון היה יושב שב רק מספר דקות ביום. הוא לא הצליח להשאר יותר. אך זו הייתה התחלה, כפי שהוא אמר למלך. אנחה נפלטה מפיו כשנזכר באדוארד בן העשר יושב קפוא על הכיסא הזה במשך שעות. שעות על גבי שעות.
כמה שהמקום הזה השתנה, חשב לעצמו. אחת ההוכחות לכך נכנסה אל האולם לפתע.
״הוד מלכותך.״ אמר רוס וקם על רגליו. היא נדה בראשה והוא חזר והתיישב. אישה חזקה, חשב לעצמו. חזקה מאוד.
לא היה קל לתפוס את מקומה של המלכה איריס, והיא עשתה זאת בחכמה. כל כך בחכמה עד כי בנה הפך ליורש העצר. חשב לעצמו במרירות.
״אנחנו צריכים לדבר רוס.״ אמרה אמנדה בחדות.
״אני מקשיב.״ השיב רוס.
״הבן שלי הולך להיות המלך הבא.״ היא החלה. ״ואני לא מתכוונת לתת לאף אחד להפריע לזה לקרות.״
״אני מאמין לך..״ מלמל רוס.
״יופי. אז אולי גם תאמין לי שלולא אתה היית בתמונה בן החסות האומלל שלך היה נעלם מכאן מזמן כבר.״ היא אמרה והתקרבה אליו. ״אבל אני לא מחכה יותר. הגיע הזמן שתבחר צד האציל ויטמן, או שתמצא את עצמך במקום לא נעים בכלל.״
״צד..?״ הוא שאל בעגמומיות. ״מה את יודעת על צדדים?״ הוא שאל. היא פתחה את פיה כדי לדבר, אך הוא עצר אותה וקם על רגליו. ״אני יודע אמנדה. אני יודע. חכי למחר, בואי ניתן לו עוד הזדמנות אחת.״

דפיקה נשמעה על דלת חדרו.
״יבוא.״ אמר ראול. הדלת נפתחה, והיא עמדה בפתח. יפה ונחושה כתמיד.
״שלום אמנדה.״ הוא אמר וקם מהכורסא עליה ישב. לא נעלמה ממנה העובדה כי היא הייתה מוסבת אל החלון, שוב. היא סגרה את הדלת ונכנסה.
״מה קורה?״ היא לחשה. הוא הלביש על פניו חיוך כואב.
״מה יכול להיות? אדוארד בכלא, אמא שלו בקבר והארץ הזו בוערת. אני לא יודע מה יכול להיות כבר יותר גרוע.״
יהיה יותר גרוע, חשבה אמנדה ללא מילים.
״אני דואג לו כל כך.״ הוא אמר ונאנח. ״הוא לא אותו דבר מאז..״
״אני שמחה שאתה האבא של הבן שלי.״קטעה אותו אמנדה. ״אתה אבא טוב.״
״אני לא חושב, אמנדה. איך שהוא הרסתי את הילד שלי.״ הוא אמר, ואמנדה ראתה דמעות בעיניו.
״אתה לא עשית כלום. הוא הרס את עצמו.״ היא אמרה בתקיפות והניחה את ידה על זרועו.
״איך הגענו לכאן, אמנדה?!״ היא שאל ותפס בידה. ״האסיפה המלכותית חצויה, אנחנו במלחמה עם בעלי הברית היחידים שלנו והבן שלי השתגע! מה קורה כאן?״
לאמנדה היתה תחושה שהיא יודעת את התשובה, אך היא העדיפה לא לומר אותה. היא חיבקה את המלך הכל יכול והאבוד יותר מתמיד.
״ראיתי את רוס קודם.״ היא אמרה כשהוא ניגש לקחת משקה מן השולחן.
״נו?״ הוא שאל ומזג משקה זהוב לשתי כוסות זכוכית גדולות.
״אני לא סומכת עליו.״ היא אמרה. ראול הושיט לה את אחת הכוסות וחייך.
״את לא סומכת על אף אחד.״ אמר.
״אני סומכת עליך.״ היא אמרה. הוא קפא לרגע, ואז חייך. היא תמיד ידעה מה להגיד.
״לחיי אדוארד.״ היא לחשה, מרימה את כוסה.
״אדוארד.״ אישר ראול.

התא היה קר, והמיטה אף יותר. היה זה אחד הלילות הארוכים בחייו של אדוארד. עיניו לא נעצמו לרגע, והוא העביר אותן משוטט בתא כדי להתחמם מעט. הוא הפסיק כאשר נתקל במיטה וראשו נחבט ברצפת האבן.
התא החשוך לא הואר גם כשהגיע הבוקר, אבל אדוארד ידע שהוא הגיע. הוא חש זאת בעצמותיו, את הרצון הפרוע ההוא, לצאת, לדהור לנצח.
בשלב מסוים הכניס לו הסוהר אוכל מבעד לפתח קטן בדלת. אדוארד לא נגע בו. גאוותו נפצעה קשות אמנם, אך שרידיה לא הניחו לו לאכול מהלחם הקשה רק כדי לרצות את רוס.
הזמן חלף בעצלתיים והחדר הקטן והסגור והחושך התמידי כמעט ושגעו את אדוארד. לבסוף הדלת נפתחה. האור הפתאומי אף שלא היה חזק סינוור את עיניו של אדוארד והוא חש בשתייםתופסים בזרועותיו ועוזרים לו להיעמד. אדןארד הדף אותם וכמעט נפל, לולא תפס בקיר.
״עזבו אותי.״סינן . אט אט הוא התרגל אל האור סביבו והצליח ללכת. הם יצאו החוצה ועלו בחזרה למעלה. אדוארד הובל בחזרה לחדרו, שם חיכה לו משרתו רוברט עם חליפת בגדים חדשה. אדוארד התרחץ, התלבש וכך מצא את עצמו מובל אל אולם הפגישות. מעולם לא חש מושפל כל כך. הוא נהג על פי כל תכתיביו של רוס, כפי זה ידע שיעשה.
הוא ישב בלובי ממתין כאשר רוס נכנס אלין, מתיישב על הכורסא לצדו.
״איך עבר היום?״ שאל. אדוארד לא השיב, נועץ את מבטו ברצפה. ״שמעתי שלא אכלת.״ אמר והניח על השולחן הנמוך צלחת ובה עוגת קינמון, הסוג האהוב על אדוארד. אדוארד שתק, מבטו עדיין ברצפה.
״קדימה, אדוארד. תאכל.״ ביקש רוס. כשאדוארד לא השיב גם הפעם, רכן רוס לעבר אדוארד והניח את ידו על כתפו ,וביד השנייה מרים את סנטרו.
״אתה יכול לכעוס עלי. אבל אסור לך לפגוע בעצמך. לא אכלת כל היום. אני רוצה שתאכל.״
״אני לא רעב.״ לחש אדוארד וקם על רגליו, מסתובב אל הדלת. מספר שניות לאחר מכן היא נפתחה.
״הנסיך הראשון, אדוארד.״ הכריז הכרוז. אדוארד פסע פנימה, רוס אחריו. החדר הגדול היה מוכר עד כדי כאב. שעות. היה נוהג לבלות בו, יושב לצדו של אביו ומשחק את השופט. דבר לא השתנה מלבד המקום לצדו של אביו. כבר לא אמו ישבה שם, אלא אישה אחרת. זרה.
אדוארד נעצר וכרע על ברכו. הכעס איך שהוא ריכז אותו, מנע מכל הזכרונות לצוף. שקט עמד בחדר, ואדוארד תהה אם העולם איחד כוחות כדי להשפיל אות. חלפו עוד מספר שניות ועדין לא נתנה לו הרשות לקום.
״האציל ויטמן, האם הנסיך אדוארד הגיע מרצון?״ נשמע קולו של המלך, אותו לא שמע כל כך הרבה זמן.
״איני יודע הוד מלכותו, לא אפשרתי לו לבחור.״ אמר רוס. דממה נוספת השתררה ואדוארד בלע את רוקו. לכן הוא שנא את הפגישות הללו, לכל הוא שנא את האירועים. השתמשו בו כבובה, השפילו אותו.
״הנסיך אדוארד, אמור לי, האם הגעת מרצון?״
״כשם שאמר האציל, לא נתנה לי האפשרות לבחור.״ אמר אדוארד.
״הנח לו לקום ראול.״ הוא שמע את קולה של אמנדה הוא נשך את שפתיו כאשר ניתן האישור והזדקף תוקע את עיניו בכיסא המעוצב עליו ישב המלך.
“אנחנו בזמן מלחמה אדוארד.” אמר קולו של המלך, ניגש היישר לעניין. עיניו של אדוארד נדדו אל הקיר המעוצב, ממתין לכך שהמלך ימשיך למרות שידע שהוא מצפה לתשובתו. והמלך אכן המשיך. ״בזמן מלחמה כולם יוצאים מהשגרה, ונוקטים גם בצעדים שהם לא רגילים בהם.״ הוא אמר בקול שקט. עיניו של אדוארד נעצרו לרגע על המלכה, והוא לא עמד בפיתוי וקרץ. כאן המלך איבד את עשתונותיו.
“אני מדבר אליך אדוארד!” הוא אמר- כמעט צועק. רוס סימן והמשרתים חמקו במהירות מהחדר. אחריהם יצאו גם השרים, ממלמלים התנצלות. אדוארד לא חש צורך לחכות שיצאו והוא ענה.
“ואני לא מקשיב לך, אבא.” אמר, חצי החיוך עדיין על פניו והפעם הוא מביט לרצפה. המלך נעמד על רגליו באחת ידיו רועדות.
“זה מספיק.” הוא לחש, קולו יורד בחמש אוקטבות. “אתה הולך לשדה הקרב אדוארד. וזה סופי.”
המשפט הזה גרם לאדוארד להביט באביו, אך כעת הוא לא הביט בו. “ואין לך רשות לחזור עד הודעה חדשה.”

אדוארד הגביר את מהירות סוסו. הוא דהר מהר, ומהר יותר. זהו, רשמית הוא גורש. האם זה מה שהוא רצה? הוא לא היה בטוח. אבל כעת לא היתה לו ברירה יותר, זה קרה וזה מגמר. לא היתה לו מושג מתי תהיה הפעם הבאה בה יראה את אבא שלו.

ממלכה שאין לה סוף- פרק 3
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך