ממלכה שאין לה סוף- פרולוג
אותו לילה היה כל כך גשום עד שאפילו השלוליות חיפשו מקום להתחבא. הסוסים היו רטובים עד לשד עצמותיהם, אך העגלון לא היסב את מבטו אליהם. הוא הביט לעבר דלתות הטירה, מודאג. הוא אחז במושכות הסוסים, ידו נוטפת מים וכן גם בגדיו הגסים שהסתירו את שריריו בהצלחה מרובה. לסתו המרובעת היתה עטופה צעיף, ושיערו השחור כפחם מכוסה כובע. הוא המתין, מתוח. לבסוף, שתי דמויות נראו בפתח הטירה. אחד היה לבוש בגלימה ארוכה, מגנה היטב, ידו אוחזת במרפק האישה שלידו. זעם תקף את האיש הרטוב, אך הוא רק הידק את אחיזתו במושכות ונשך את שפתיו כשהביט באישה פותחת בריצה שפופה לכיוון העגלה. הוא מיהר לפתוח עבורה את הדלת והיא חמקה פנימה. רגע לפני שהתיישב על מושב העגלון, הסתובב האיש אל כיוונו של המלך, ומבטיהם הצטלבו. באותו רגע קרו שני דברים. הוא היכה בשוטו, מזנק אל המושב, והמלך קרא לשומרים. העגלה דהרה במהירות, חומקת בהצלחה מסוסי החיילים שמיהרו אחריהם. לאחר פחות משעה הם היו בדרך.
"מה קורה כאן?" הוא שמע את האישה מאחור, מסיטה את הוילון הקטן.
"הכל בסדר איריס."
השתררה שתיקה.
"אתה לא יכול לעשות את זה, ג'יימס." אמרה האישה בשקט. העגלון הסתובב והביט בפניה.
"אל תדאגי. אני אוהב את המדינה שלי בדיוק כמוך." הוא אמר והחזיר את מבטו אל הדרך. "בסך הכל רוצה להיפרד."
הם לא דיברו עוד משך כל אותו לילה. האישה ישבה בעגלה, הוילון מוסט הצידה והיא אינה מסירה את עיניה מהגבר על הדוכן. הוא מצדו לא ההין להעיף בה מבט נוסף, אחרת, ידע, הם ימצאו את דרכם במקום אחר.
למחרת בצהריים, הם נעצרו מחוץ לפונדק קטן. ג'יימס הוביל את סוסיו אל האורווה, ולאחר מכן נכנס כדי להזמין חדר. באותו ערב הם המשיכו בנסיעה.
"הגענו." אמר ג'יימס לפתע. האישה נפנתה להביט החוצה וראתה את משמרות החיילים. הפחד לפת אותה לפתע.
"יש לנו אישור ממלכתי." אמר ג'יימס לחייל שניגש אליהם, והושיט לו את האגרת הכחולה. החייל עיין בה מספר דקות, ולאחר מכן אישר להם לעבור. האישה בלעה את רוקה והתנשמה.
"הכל יהיה בסדר." אמר קולו המרגיע של ג'יימס. הם חצו את השטח הבין לאומי, והגיעו אל החיילים במדים הירוקים.
"איך אפשר לעזור לכם, אנשי מזרח?" שאל אחד החיילים בלגלוג. ג'יימס הוציא את האגרת הירוקה מכיסו והושיט אותה לחייל ששינה מיד את סבר פניו.
"ג'ונסון, פטריק, רובינס!" הוא נבח לעבר מספר חיילים. "קראו לאנשי חצר בית המלוכה. האורחים שלנו הגיעו."
הם חיכו עד ששתי אנשים בגלימות ארוכות הגיעו לבחון את האגרת.
"אם הנסיכה תואיל לעבור לעגלה?" הציע אחד מהם. "אתה אדוני תוכל לחז.."
"הנסיכה ממשיכה איתי." קטע אותו ג'יימס. "צו ממלכתי. צריך לראות שהיא מגיעה למקום."
האיש בחן אותו בעיניו.
"לו יהיה כן." מלמל לבסוף. "סעו אחרי."
השניים טיפסו על סוסיהם, ורכבו כל אחד מצד אחד של המרכבה.
"אני פוחדת ג'יימס." לחשה האישה, תופסת במרפקו מבעד לחלון הקטן.
"יהיה טוב." הוא לחש.
הארמון הגדול נראה אליהם עוד לפני שהיו קרובים להגיע. הם המשיכו לרכב לעברו, והוא הלך ונהיה מאיים יותר מרגע לרגע. לבסוף הם הגיעו. נכנסו מבעד לשערים ענקיים כמוהם לא ראה, ונעצרים בגן ענק. ג'יימס קפץ מדוכנו ופתח את דלת המרכבה. האישה לא זזה ממקומה.
"הגיע הזמן." הוא אמר. היא הושיטה לו יד רועדת, והוא עזר לה לצאת. בכוונה או לא, ידו נתקלה בבטנה.
"תשמרי עליו." לחש באזנה. השניים התקרבו.
"תודה על שירותך המסור." אמר אחד מהם באותו חיוך. "אנא חזור לכאן מחר בשקיעה כדי לקבל את הטופס חתום."
ג'יימס נד בראשו, וראה את האישה מובלת אל תוך הארמון הגדול. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראה אותה.
כשהגיע בחזרה אל הגבול, נעצר מיד. עגלתו הוחרמה והוא הועלה אל עגלת אסירים בדרכו אל הבירה. כאשר הגיע אליה, הוכנס ישירות אל ראיון עם המלך.
"מה עשית לה!?" הוא שאג. הוא היה רזה מאוד, נראה שדאג בימים האחרונים. ג'יימס לא ענה, רק הושיט את האגרת הירוקה. השליש חטף אותה מידו והגישה למלך. המלך רפרף עליה בעיניו, פעם, פעמים ולאחר מכן הרים את מבטו.
"למה עשית את זה?" שאל.
"רציתי להפרד, הוד מלכותך. ואפילו את זה אתה לא אפשרת לי." אמר ג'יימס בשקט. המלך הביט בעיניו של ג'יימס, וזה החזיר לו מבט תקיף.
"תוריד לו את האזיקים." אמר לפתע המלך לחייל והתיישב בחזרה במקומו.
ג'יימס מישש את פרקי ידיו, מופתע.
תגובות (5)
נראה מעניין, מחכה להמשך :)
דיסקובר וורלד היקר,
ברוך הבא לאתר השומם שלנו. אל תפתח ציפיות, פעם היו כאן דיונים, ביקורות, הערות וכו'. כיום- לכל היותר דרוג לבבות.
זהו רק המבוא, מעניין ומסקרן מה יגיע בהמשך. הכתיבה יפה והקריאה חלקה. אולי סיפוריך יעלו כאן סוף כל סוף את הרמה.
אתה מוזמן להגיב לסיפוריהם של אחרים, ואולי כך יכירו אותך קצת יותר.
העימוד סביר, אם כי לא תזיק מדי פעם שורת רווח בין נושאים נפרדים.
"אותו [ה]לילה היה כל כך גשום[,] עד שאפילו השלוליות" – סוגריים רבועים מציינים תוספות למה שכתבת.
"ידו נוטפת מים[,] וכן גם בגדיו הגסים[,] שהסתירו את שריריו" – נסה לקרוא בקול את מה שכתבת. בכל מקום שבו שטף הקריאה נעצר- יש להוסיף סימן פיסוק כלשהו.
"שיערו השחור כפחם (מ)כוסה כובע." – את תוכן הסוגריים העגולים יש להשמיט. 'כוסה' בעבר, 'מכוסה' בהווה. המשפט מסופר בלשון עבר.
"(אחד)[הגבר] היה לבוש (ב)גלימה ארוכה" – 'לבש' מספיק מוצלחת. אחרי 'אחד' בא 'שני'. אחרי 'הגבר' מגיעה 'האשה'.
"ונשך את שפתיו[,] כשהביט באישה פותחת בריצה" – הפסיק הפעם מתודי.
"הוא מיהר לפתוח עבורה את הדלת[,] והיא חמקה פנימה." – משפט מורכב. הפסיק מפריד בין חלקיו.
"באותו [ה]רגע קרו שני דברים(.)[:] הוא היכה בשוטו, מזנק אל המושב, והמלך קרא לשומרים." – שני הארועים, הם חלק מן המשפט הקודם.
"לאחר פחות משעה[,] הם היו בדרך." – גם מקף יספיק.
“… בדיוק כמוך.” (הוא) אמר[,] והחזיר את מבטו אל הדרך." – שתי הדמויות היחידות כרגע, הם גבר ואשה. "אמר" מתייחס כמובן אל הגבר. מסיבה זו- המילה 'הוא' מיותרת.
“בסך הכל רוצה להיפרד.” – 'רציתי' לדעתי מתאימה יותר. לחלופין- "אני רוצה", כדי שהמשפט יכיל נושא. על כל משפט להכיל נושא!
"הם לא דיברו עוד[,] משך כל אותו [ה]לילה."
"אינה מסירה את עיניה מהגבר [ש]על הדוכן."
"אחרת, ידע, הם ימצאו את (דרכם)[עצמם] במקום אחר."
"[עוד] באותו [ה]ערב הם המשיכו בנסיעה." – זהו לא סתם תאור זמן. המשפט מבטא דחיפות.
"האישה בלעה את רוקה והתנשמה." – לא הבנתי איך שתי הפעולות הסותרות נמצאות באותו המשפט.
“איך אפשר לעזור לכם, אנשי [ה]מזרח?” – אלא אם 'מזרח' הוא מקום ביקום המסופר, האנשים באו מכיוון מזרח.
"והושיט אותה לחייל[,] ששינה מיד את סבר פניו."
"הם חיכו עד ש(שתי)[שני] אנשים בגלימות ארוכות הגיעו לבחון את האגרת." – לטעות שכזו לא ציפיתי. העברית שלך גבוהה.
“אתה[,] אדוני[,] תוכל לחז..” – פניה, והסגר.
“הנסיכה ממשיכה איתי(.)[!]” – הדגש במשפט הוא על 'איתי'. ללא סימן הקריאה, הדגש הוא על 'ממשיכה'.
"לו יהי", או "יהי כן". "לו יהי(ה) כן.” – בעייתי פעמיים.
"ורכבו (כל אחד מצד אחד של)[משני צדי] המרכבה." – פשוט וזורם.
“יהיה טוב.” הוא לחש. [שורה רווח]".
"הלך (ונהיה)[והפך] מאיים יותר".
"[הם] נכנסו מבעד לשערים ענקיים[,] כמוהם לא (ראה)[ראו], ונעצר(ים)[ו] בגן ענק." – פעמיים 'ענק' באותו המשפט, זה צורם. אולי 'אימתניים' יכולה להתאים, או 'גדול מימדים' וכיוצ"ב.
“הגיע הזמן.” (הוא) אמר." – המשפט הקודם מציין מי הדובר, 'אמר' מתייחסת אל הנושא הידוע מן המשפט הקודם.
“תשמרי עליו.” לחש באזנה. [מעבר שורה] השניים התקרבו".
“תודה על שירותך המסור(.)[,]” אמר אחד מהם באותו חיוך(.)[,] “אנא חזור לכאן מחר בשקיעה[,] כדי לקבל את הטופס חתום.” – זהו ציטוט אחד עם הסגר באמצעו. אין צורך לפרק לשלושה משפטים.
"(זו) הייתה [זו] הפעם האחרונה בה ראה אותה." – לא טעות, אך יותר ספרותי.
"עגלתו הוחרמה[,] והוא הועלה אל עגלת אסירים[,] בדרכו אל הבירה."
"הוכנס ישירות אל (ראיון עם) המלך." – לחלופין "לשיחה עם המלך".
“מה עשית לה!?” (הוא) שאג [המלך]." – כאן חסר נושא. "הוא" לא מספיק ברור.
"ג’יימס לא ענה, [אלא] רק הושיט את האגרת" – מילת ניגוד.
"רפרף בעיניו(,) פעם, פעמי[י]ם ולאחר מכן הרים את מבטו. – נקודה יכולה להתאים, אך לדעתי נכון יותר ללא כל פיסוק.
“ואפילו את זה (אתה) לא אפשרת לי.” – 'אפשרת' כוללת בתוכה את 'אתה'.
“תוריד (לו)[ממנו] את האזיקים.” – 'הסר' מתאימה יותר.
"אמר לפתע המלך לחייל[,] והתיישב בחזרה במקומו."
ועכשיו – לפרק א'.
נ.ב.
האתר הזה מת.
תודה על התגובה המפורטת שלך ועל הטיפים.
ההארות שלך עזרו לי.
את/ה כותב/ת ממש טוב!
מחכה להמשך
מסקרן!
אהבתי את ההתחלה של הסיפור, שאב אותי פנימה.