הסיפור אינו כתוב כמו שסופר היה כותב אותו, איני כול כך מתמצא כתיבת סיפורים וכרגע זה תחביב בישבילי שאני רוצה לפתח, רוב הסיפורים שאני כותב כתובים כמו תסריט, דיון, שיחה בין שני אנשים, בסיפור אני משתמש בהרבה תיאורים: הסיפור עצמו על נערה בשם קריסטי שהגיעה לאחד השלבים שכמעט כולנו עברנו בחיים, היא עכשיו בכיתה י''ב! השנה האחרונה לתיכון, אחרי זה למכללה, להתחתן, להביא ילדים, אך לצערינו, לקריסטי השתבשו קצת התוכניות, בגלל כול מיני שקרים,אנשים. המציאות של קריסטי מתהפכת מול עיניה, במקום להנות מהשנה האחרונה בתיכון זה הפך לסיוט. ולא אני לא מתכוון לסיוט של ''איזה שמלה אני אבחר לנשף?!'' או ''למה אין לי חבר?'' אלא סיוט. מדובר פה ברצח, פשע, דם, תאונות דרכים, מרדפים,בגידה,בכי,ריבים, נקמה, והכול בשנה אחת.

מסיוט למציאות: כיתה י’’ב חוויה אחרונה – פרקים 1+2

11/04/2020 169 צפיות אין תגובות
הסיפור אינו כתוב כמו שסופר היה כותב אותו, איני כול כך מתמצא כתיבת סיפורים וכרגע זה תחביב בישבילי שאני רוצה לפתח, רוב הסיפורים שאני כותב כתובים כמו תסריט, דיון, שיחה בין שני אנשים, בסיפור אני משתמש בהרבה תיאורים: הסיפור עצמו על נערה בשם קריסטי שהגיעה לאחד השלבים שכמעט כולנו עברנו בחיים, היא עכשיו בכיתה י''ב! השנה האחרונה לתיכון, אחרי זה למכללה, להתחתן, להביא ילדים, אך לצערינו, לקריסטי השתבשו קצת התוכניות, בגלל כול מיני שקרים,אנשים. המציאות של קריסטי מתהפכת מול עיניה, במקום להנות מהשנה האחרונה בתיכון זה הפך לסיוט. ולא אני לא מתכוון לסיוט של ''איזה שמלה אני אבחר לנשף?!'' או ''למה אין לי חבר?'' אלא סיוט. מדובר פה ברצח, פשע, דם, תאונות דרכים, מרדפים,בגידה,בכי,ריבים, נקמה, והכול בשנה אחת.

פרק 1:
”היי קריסטי.בואי נעצור רגע את הסרט.”
הייתי מבובלת, מאיה בדרך כלל מתנגדת לכול דבר שקשור לעצירה באמצע צפייה של סרט.
”למה מאיה? מה קרה?” שאלתי
”כלום פשוט, פשוט רציתי לשאול אותך משהו.”
”אוקיי, מה רצית לשאול?”
”כאילו, אנחנו אחרי החופש הגדול הזה עולות לכיתה י”ב, ואת יודעת מה יש בסיום כיתה י”ב?”
היא שאלה אותי בקול המתרגש שלה בצורה סקרנית ומוזרה.
”צבא?” ניסיתי לנחש כי לא הבנתי על מה היא מדברת
”לא, זה מתחיל ב-נ’ ומסתיים ב-ף”
”לא, מאיה, לא.” ידעתי בדיוק מה היא עומדת להגיד.
”לא, יש נשף סיום! את מאמינה?! כשאנחנו נסיים את כיתה י”ב אנחנו נגיע לנשף! כיתה י”ב אמורה להיות התקופה הכי טובה שלנו בשנה!! הכי מרגשת,הכי כיפית! אוי אנחנו צריכות להתחיל לחשוב כבר על איזה שמלה נלבש בנשף, אני אומרת שאני אלבש שמלה כחולה,עם,”
ובזמן שמאיה דיברה אני הרצתי לי בראש את כול כיתה י”ב. לסיים בגרויות, מאיה חופרת לי על הנשף, להתחיל להוציא רשיון נהיגה, מאיה חופרת לי על הנשף, לראות לאיזה מכללה אני רוצה ללכת אליה, מאיה חופרת לי על הנשף.
כן, מאיה מאוד מתרגשת כשזה נוגע לנשף. זה האירוע שהכי חיכתה לו כול חייה.
”מאיה, איך אני אגיד לך את זה, אני לא חושבת שנגיע לנשף, אז בואי לא נפתח תקוות שווא ונמשיך לראות את הסרט אוקיי?”
לקחתי את השלט ולחצתי על המשך ובלי ששמתי לב מאיה מהר חטפה את השלט! ועצרה שוב את הסרט.
”למה את חושבת שלא נגיע לנשף?! מצטערת לבשר לך קריסטי אבל את לא יכולה לזרוק פצצה כזאתי באוויר בלי לצפות שלא יקרה כלום.”
”לא אני פשוט חושבת שלא נלך לנשף, זה הכול.”
”קריסטי, קריס, חומד,” היא אמרה בקול מנחם וליטפה את ראשי ואז מיד צעקה לכיווני ואני נבהלתי.
”קריסטי! זאת לא הייתה השאלה!, למה לדעתך אנחנו לא נלך לנשף?”
”מאיה תראי אותנו, במקום עכשיו ללכת לבלות עם חברים אנחנו יושבות פה, לבד, בחושך ורואות סרט בטלוויזיה.למה נראה לך מישהו ירצה להזמין אותנו לנשף אם כמעט ולא מכירים אותנו? ומה נלך לבד? ואז בכלל יזכרו אותנו כילדות שבאו לבד לנשף, ואני לא יודעת מה איתך אני לא רוצה שיזכרו אותי ככה”
”ומה הבעיה ללכת לבד? וגם מי אמר שנלך לבד? אני לא אתן לך לוותר על חווית הנשף שלנו בכזאת קלות, נשף זה אחד האירועים הכי גדולים בחיים שלך שמסכם תקופה משמעותית שעברת במשך 12 שנה ומראה שהתבגרת רשמית, צריכים לחגוג ולהנות מהרגע הזה ולא לשבת בבית עם ידידה שלך כי את פוחדת ללכת לבד ושיזכרו אותך כזאתי שהלכה לבד בנשף.ואם כן יזכרו אותך ככה אל תשימי פס על האנשים האלה” היא הטיפה לי במשך זמן רב ובאופן משכנע למען האמת, אבל לא מספיק לשכנע אותי.
”מאיה זה לא יעזור אוקיי? אני לא רוצה ללכת לבד,טוב? ואולי לך קל לשים פס על האנשים האלה אבל מי אמר שלי קל? עכשיו אנחנו יכולות בבקשה להמשיך לראות את, הסרט למען השם?”
מאיה לא ויתרה.
”לא, פשוט לא קריסטי. אני לא מכונה להיות זאתי שנתנה לך לוותר על החוויה הכי כיפית, וטובה שיכולה לקרות לך בסיום תיכון! בואי נעשה הסכם! ”
”איזה הסכם?” הייתי סקרנית, הסתובבתי והפנתי את תשומת ליבי אליה
ההסכם הזה בנוי ומבוסס על חוקי החברות
א. אם לשנינו יהיה דייט לנשף אנחנו נהפוך את זה לדאבל דייט
ב. אם רק לאחת מאיתנו יש דייט ולשניה לא היא תבטל את הדייט כדי שהשנייה לא תלך לנשף לבד ונלך ביחד כחברות הכי טובות
ג. אם לשנינו אין דייט אז נלך ביחד כחברות הכי טובות
סיכמנו?” היא שאלה בחיוך
האמת היא, שאהבתי את ההסכם הזה. ”סיכמנו” עניתי לה והמשכנו לראות את הסרט

פרק 2:
החופש הגדול הסתיים והיום הראשון ללימודים לכיתה י”ב התחיל. באתי להיכנס דרך שער בית ספר וראיתי שמה את מאיה מחכה עם חלוצה שכתוב עליה: #כיתה_י”ב_התחלנו!!!# ,עם מלא זיקוקים מסביב לכיתוב שעל החולצה, וצורחת לתוך המיקרופון בהתרגשות:
”ברוכים הבאים לתחילת כיתה י”ב!!”
כן,זאת מאיה, רוב התלמידים האהבו את ההתלהבות שלה, אבל זה כול התלמידים שרק עכשיו הגיעו לבית הספר. אלו שכבר היו פה עשר דקות הפכו לחירשים. אבל מה אפשר לעשות, היא כובשת את כולם.
כשהיא ראתה אותי מחוץ לשער עומדת להיכנס היא עזבה מיד את המיקרפון ויצא לעברי.
”קריס..קריס..חכי שם” היא עברה בין המון התלמידים עד שהגיעה לעברי
”היי מאיה, את מאמינה? היום הראשון בכיתה י”ב! שנת הלימודים האחרונה לתיכון.”
עם כמה שאני אחת שקשה לה להיפתח אני יכולה להיות בדיוק כמו מאיה, קופצת! שמחה! ומתלהבת! אם זה שאני אחת מהילדות השקטות זה לא אומר שאני לא יודעת לחגוג. ונכון שאני אמרתי לעצמי שאני לא אהיה עכשיו מתלהבת יתר אבל איך שראיתי את מאיה ותחילת כיתה י”ב בפתח לא יכולתי לעצור את ההרגשה ואת ההתלהבות בתוך גופי והלב אמר לי פשוט לזרום עם זה. משום מקום מאיה שלפה במהירות איפור נצנצים ועוד חולצה בדיוק כמו שלה, במידה שלי. והתסכלה לעברי בחיוך
”קדימה קריס, אני יודעת שאת רוצה ללבוש את החולצה הזאתי.” מאיה דיברה אלי בקול תחמני, כאילו תכננה הכול מראש. ושנייה אחרי זה אני רואה את עצמי עם איפור נצנצים שכתוב: כיתה י”ב!!” על הפנים שלי, לבושה בדיוק באותה החולצה הלבנה שלבשה מאיה וצועקת למקירופון:” ברוכים הבאים מחזור ל”ה לכיתה י”ב!!”
”קריס, אני גאה בך!” מאיה אמרה לי ושנינו צחקנו.
אני מאיה היינו צריכות להיכנס לכיתות. לפני ששנינו הלכנו מאיה אמרה לי שאני אחכה לה ליד הכיתה בהפסקה כי יש לה חדשות טובות ואני הסתקרנתי, מאיה הלכה לכיתת ביולגיה ואני לכיתת כימיה ופיזיקה..כן די מבאס להתחיל את שנת הלימודים החדשה והאחרונה עם שיעורים משעממים כאלו נכון? השעתיים הראשונות הסתיימו להם ואני עמדתי וחיכיתי למאיה שתצא מהכיתה כי ההפסקה כבר התחילה וכול דקה של אוויר שאנחנו התלמידים יכולים לקבל חשובה. ראיתי אותה מדברת עם המורה שלה לביולוגיה, ניסיתי לנופף לה לשלום, אבל היא לא ראתה אותי, צעקתי את שמה, היא הסתכלה לצדדים עד שקלטה אותי בעיניה, היא נפרדה מהמורה שלה לשלום ובאה לעברי.
”היי סליחה שהתעכבתי, פשוט המורה ביקש ממני לתקן את העבודת קיץ להגשה שלי בביולוגיה ולהגיש לו מחדש”
”נו אז מה החדשות הטובות?” שאלתי אותה בהתלהבות
”אוקיי אבל אני רק רוצה להגיד שלא סיפרתי לך עד עכשיו כי רציתי לחכות ולראות אם זה מרגיש לי רציני, אז את מוכנה?” עניתי לה בזריזות ובלא היסוס ”כן”
”אני הכרתי בחור חדש, הוא מהשכבה וקוראים לו ג’וני ואנחנו כבר חודש ביחד ואתמול הייתה הנשיקה הראשונה שלנו!”
”מה? מאיה? אני לא מאמינה, אני כול כך שמחה בישבילך!” השבתי לה בהתלהבות, וחיבקתי אותה, הייתי כול כך שמחה בישבילה.
”תודה, אבל זה לא הכול. הוא הזמין אותי למועדון יחד איתו והוא אמר שאני יכולה להזמין את מי שאני רוצה להצטרף כי הכניסה חופשית היום בערב ותיארתי לעצמי,מועדון ריקודים, בנים חתיכים, אולי נצליח למצוא גם לקריס איזה בחור חמוד!”
באותו רגע רציתי כול כך להגיד לה שאין סיכוי שאני עכשיו באה עם החבר החדש שלה והיא למועדון ריקודים רק בישביל שהיא תוכל לשדך לי מישהו. אבל המילים פשוט יצאו לי מהפה, לא יכולתי לעצור. פשוט זרמתי עם ההתלהבות של היום:
”מגניב! אני מה זה באה!” עניתי לה בהתרגשות
”ברצינות קריס?! את לא סתם אומרת לי נכון?!” מאיה לא האמינה למילים שיצאו מפיי
”מה פתאום! תסמסי לי באיזה שעות זה היום!”
”מבטיחה שלא תבריזי לי ברגע האחרון?” היא שאלה אותי
”מבטיחה” עניתי לה
אני לא הטיפוס של מועדנים אבל, הבטחתי למאיה! אני חייבת לקיים כי אני בן אדם שיש לו מילה. חוץ מי זה היא פתאום קפצה והתרגשה שאני באה. אני לא יכולה פתאום לבאס אותה. זה לא יהיה לעניין. ”יאי! אני עכשיו שולחת לך מקום ושעה” ההפסקה הסתיימה ושאר היום הלימודים לא היה ארוך. היו עוד שעתיים למידה לכול תלמידי כיתה י”ב ו-י”א ושחררו אותנו הביתה. ואני הייתי חייבת לרוץ הביתה ולראות מה אני לובשת היום למועדון. כי בתוך תוכי דווקא כן רציתי ללכת להנות ולהשתחרר קצת מכול הלחץ, ומי יודע אולי אני באמת אכיר איזה בחור נחמד, חכם וחתיך כזה שיקח אותי לסרט, למסעדה, ומי יודע אולי יהיה גם הדייט שלי לנשף סיום.
הזמן עבר, ועבר ואני פשוט לא ידעתי מה ללבוש להיום בערב. חיפשתי בכול הארון שלי כבר פעם החמישית. הייתי כול כך נואשת. אני הלכתי לארון של אמא שלי בחדר הישן של ההורים שלי. למרות שעברו יותר משישה שנים מאז התאונה. עדיין קשה לי לראות את המציאות בלעדיהם. כול יום ויום אני מתגעגעת אליהם גם אם אני לא מראה את זה. אם עובר עליי יום רע אני עוצמת את עייני ורואה אותם באים לעברי, מחבקים אותי ואומרים לי שהכול יהיה בסדר. אבל אז אני פותחת את עייני ורואה שזה לא אמיתי. כול פעם שאני רואה אותם בתמונות ,בסרטונים משפחתיים, או אפילו נכנסת לחדר שלהם אני נזכרת בהם. מיד אחרי התאונה הייתי שבורה, עצובה, קודרת. לא הגעתי לבית הספר למשך חודשיים. המורים חשבו שזה קצת מוגזם. אבל אח שלי ג’יימס חשב שזה מוגזם שלא נשארתי יותר זמן בבית. הוא נתן לי את הזמן שלי. כי הוא ידע שהוא מרגיש את אותו הכאב כמוני. ופתאום לא לשמוע את הצחוקים שלהם מטבח. או את הנחירות שלהם מול הסרט שהם מנסים לראות שוב ושוב מבלי להירדם. הם מתו בתאונת דרכים. ואני הייתי שמה וראיתי הכול ובסה”כ הייתי בת 10. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול .הם בדיוק הסיעו אותי חזרה מהבית של מאיה. זה היה לילה סוער מידי בשביל ללכת ברגל, היו רוחות חזקות, ברקים, רעמים. נסעו חזרה הביתה, הגשם התחזק יותר, היינו באמצע הנסיעה אבל אז אחד הברקים כמעט פגע במכונית. הברק פגע מאחורי המכונית שלנו, אבא שלי נבהל ומבלי ששם לב עמדנו להתנגש עם המכונית בעץ,אבא שלי לא הספיק ללחוץ על הברקס, המכונית התנגשה בתוך העץ נמחצה על ידיו ,התנפצה לרסיסים והתחילה לצפצף, כול החלונות היו מנופצים לרסיסים שפגענו בי ובהוריי. איבדתי הכרה, לא הייתי מודעת לסביבה, הזמן עבר ואני התעוררתי, ראיתי מעורפל, לא הבנתי מה קרה, הרגשתי שלא יכולתי לנשום, אחת הדלתות מחצה את גופי, נפצעתי בראשי. ניסתי בכול כוחיי להסתובב, לראות אם הוריי בסדר, וכשהצלחתי, אני לא הצלחתי להאמין למראה עייני, קראתי להם, צעקתי להם שיתעוררו, שיעשו משהו. שאני אוכל לראות שהם עדיין חיים. התחלתי לבכות, הכאב היה חד, ואז אבי אמר לי בכוחתיו האחרונים:
”קריסטי, לא משנה מה יקרה, אני רוצה שתדעי שזה לא אשמתך, אוקיי?”
”אבא לא, בבקשה לא, אל תגיד את זה!” אמרתי לו בבכי
”קריסטי, תזכרי אנחנו תמיד אהבנו אותך ואת ג’יימס, אנחנו תמיד ניהיה כאן איתך”
”אבא בבקשה אל תעזבו אותי!” התחננתי אליו,
”אני תמיד אוהב אותך קריסטי”
”אבא לא!” צעקתי עליו עודי מורידה דמעות כנהר
הוא לא הגיב לי. ניסתי מהר להושיט את ידי לכיסי ולהוציא משם את הטלפון, ולהתקשר 911. למרות כול הכאב לא יכולתי לשאת במחשבה שהוריי לא יחיו, הצלחתי להושיט את ידי לטלפון, הרמתי אותו אליי,
” תשעה אחד אחד מה מקרה החירום שלך?”
”הייתה פה תאונה, ההורים שלי פצועים קשה, בקשה בבקשה תבואו מהר, אני לא רוצה לאבד אותם!” התחננתי לאישה שדיברה איתי דרך הטלפון
”אוקיי אנחנו בדרך, איפה התאונה קרתה?”
”אני לא יודעת, הדלת של המכונית עליי ואני לא מצליחה לקום. בבקשה ממכם תבואו, בקשה,בבקשה,בבקשה!” המשכתי להתחנן אליה בקולי הכאוב ובכול כוחתיי, לרגע קט הרגשתי שכבר למרות כול מאמציי לא הצלחתי לנשום יותר, הטלפון נפל מידי, ואיבדתי הכרה. וכול ביכולתי לשמוע היה צפצוף אחיד באוזניי.
אני לא יודעת מה קרה ברגעים אלו אבל אני משערת שאותה אישה איתרה את המיקום ממנה באה השיחה. כי כול מה שאני זוכרת שקרה אחר כך שאני כבר לא נמחצת על ידי דלת המכונית. הייתי מחוברת למכונת הנשמה והעלו אותי לתוך האמבולנס, הרגשתי מסוחררת, כאב לי, עד עמקי נשמתי. קלטתי שההורים שלי כבר לא היו לידי, התחלתי להיכנס ללחץ ושאלתי בבכי את הפרמדיקים:
”איפה ההורים שלי? הם בסדר? איפה הם?”
”הם כבר בבית החולים מקבלים טיפול, הם יהיו בסדר, עכשיו צריך לטפל בך אוקיי? תישאירי איתנו, אל תעצמי עיינים”
”לא אל תטפלו בי, תטפלו בהם! תצילו אותם! לא אותי! אותם!” ידעתי שאני לא רוצה לחיות בעולם שהם לא נמצאים בו, ידעתי שלא אכפת לי לאבד את החיים שלי כול עוד הם יחיו.
”היי! היי! הם יהיו בסדר אוקיי? כבר מטפלים בהם! תנסי להירגע!”
לא יכולתי להתרכז בכאב שלי אלא רק בדאגה להוריי. הגענו לבית החולים אני הייתי מחוברת למכשיר הנשמה והפרמדיק אמר למנתח איפה נפצעתי והמנתח איפה צריך לטפל בדחיפות:
”היא שברה את היד, נפצעה קשה ברגל השמאלית, נמחץ לה קנה הנשימה עם נזק חמור, ופתחה את הראש קרוב למצח מצד שמאל.”
”תכניסו אותה לחדר ניתוח 617, אני תכף אבוא בנתיים תכניסו עוד מנתח שיטפל בקנה הנשימה, והאחיות יטפלו בראש וברגל, ליד עוד מעט נעשה קיבוע, קודם תטפלו בפצעים החשובים, אנחנו לא נאבד אותה.”
המנתח הלך בעקבות הפרמדיקים שהכניסו אותי לחדר ניתוח, נתנו לי חומר הרדמה חלש, כדי שהסיכויים שאני אאבד הכרה אמצע הניתוח יהיו קלושים, החומר הרדמה היה חזק מספיק כדי שאני לא ארגיש שום כאב במהלך הניתוח אך לא חזק מספיק לשמור שאני ארדם. הם התחילו לטפל לי בקנה הנשימה במהרה וביסודיות. בו זמנית האחיות טיפלו בראשי וברגלי השמאלית ותפרו את הפצעים.
התעוררתי אחרי הניתוח בחדר טיפולים שפצעי תפורים, יכולת לנשום, וידי בגבס. , היה לי קשה לעכל את כול הסיטואציה הזאתי, בכל זאת, הייתי ילדה תמימה שחשבה שחדי קרן קיימים. ההסתכלתי סביבי וראיתי כול מיני מכונות וצינרות מחוברים לגופי ואת אחי הגדול ג’יימס שהיה אז רק בן 19, ובישר לו את הבשורה שההורים שלנו לא שרדו, במהלך הניתוח אמא שלי לא שרדה, אבא שלי עבר בהצלחה את הניתוח, אבל הוא נכנע לפצעיו, הם חשבו שאני עדיין ישנה,אבל אני, אני שמעתי הכול, ג’יימס הוריד כמה דמעות ועצר את נשימתו ואת בכי למרות שלפי הפנים שלו ראיתי שהדבר היחיד שרצה זה לצרוח מכאב שבא מבפנים. אבל ג’יימס היה חזק, הוא תמיד חזק, הוא קודם חשב מה צריכים לעשות עכשיו ושאל את הרופא מה עושים:
”אתם יכולים לפנות לדודים שלכם כי במקרה הזה הם נקבעו כההורים הסנדקים שלך ושל קריסטי.”
”רגע ד”ר אבל הם גרים בניו יורק, אני לא יכול בנוסף לכול זה לעבור ארץ עם אחותי הקטנה, היא תיהיה שבורה יותר ממה שהיא תיהיה כאני אבשר לה שההורים שלנו נפטרו.”
”אתה עברת את גיל 18 ואתה אחיה הגדול של קריסטי, אז לפי החוק אתה יכול להפוך לההורה הסנדק שלה אבל אתה צריך אישור ”מהמועצה לשלום הילד” ולטפל בה. ולספק לה את הצרכים הבסיסים שהיא תצטרך, אתה בטוח שאתה מוכן למחוייבות כזאתי? אתה עוד צעיר”
אני שמעתי את כול השיחה הזאתי מהחדר ניתוח, אני זוכרת הכול, מילה במילה, אני זוכרת שאני המשכתי להקשיב לשיחה של ג’יימס עם הרופא:
”כן, אני מוכן למחוייבות כזאתי, היא אחותי הקטנה, ואני לא אתן יד לכך שהיא תרגיש יותר רע מבפנים, כמה זמן לוקח לקבל אישור ”מהמועצה לשלום הילד”?”
”אני לא יודע בפרטים אבל הנה מספר של אחד מהנציגות של ”המועצה לשלום הילד”, אתה עוד צעיר, אני מציע שתחשוב שוב זה החיים שלך גם, זה ההחלטה שלך מה תעשה עם קריסטי, אני מצטער על ההורים שלכם, ושיהיה לכם בהצלחה”
”אוקיי תודה ד”ר”
ג’יימס נפרד לשלום מהרופא ואז הוא נכנס לחדר שבו אני הייתי, הוא ראה שאני בוכה
”שמעת את השיחה נכון?”
הנהנתי לו חיוב .ששמעתי הכול. כולל שההורים שלנו נפטרו. במקום לבכות עכשיו מולי, הוא באה וחיבק אותי, ניחם אותי, חיבק אותי כול כך חזק ולחש באוזני
”אני יודע שזה נראה חסר תקווה עכשיו. ונכון שזה לא נראה עכשיו שזה עומד להיות טוב יותר אבל זה ישתפר בהמשך. אני לא אעזוב אותך. נעבור את זה ביחד. אוקיי?” הוא היה שם בישבילי עד שנרגעתי, בכיתי על כתפו ,שמעתי שהוא סבל, בכה, אבל ניסה להתאפק כדי להרגיע אותי. הרגשתי שירדו מעניו כמה דמעות ונפלו לחולצה שלי. הוא תמיד היה שם בישבלי מאז התאונה.
עבר כבר שבוע מאז התאונה והרופאים אמרו שאני יכולה להשתחרר הביתה אבל לנוח עוד כמה ימים. באחד הימים ראיתי את הניצגה מ”המועצה לשלום הילד” וג’יימס חתם על חוזה מסוים, עותק אחד היה אצלו, ואחד אצלה.
”ג’יימס, אתה עכשיו אחראי על קריסטי,זה אחריות די גדולה לילד בן 19. במהלך השנה הראשונה אני אבוא לבקר לראות אם אתם מתפרנסים מספיק בישביל לספק את צריכה הבסיסים של קריסטי. שהיא לא עוברת טראומות או מכות. אם נראה חשד לאחד המקרים האלו או שאר המקרים המצוינים בחוזה הזה לקריסטי יהיו רק שני אפשרויות: קריסטי תישלח לבית יתומים פה בליטלטאון ותוכל לבוא לבקר אותה. או שהיא תעבור לסנדקים החוקים על ידי הבחירה של הוריך מאז שהיא נולדה, אצל דודים שלכם בניו יורק”
אני זוכרת שאני בת העשר עדיין בהתאוששות מהתאונה ישבה עם ידיה השבורה על המדרגות, מאזינה בסתר לכול השיחה.
”אני מבטיח לך זה לא יקרה, אני אדאג לה לכול מה שהיא תצטרך או תרצה, לא יחסר לה דבר”
בהתחלה מאז שג’יימס סוג של הפך לכמו אבא בישבילי, החשבונות הרגו אותו. וכול יום הוא התגעגע להורים שלנו בדיוק כמוני ואפילו יותר. ולא בגלל החשבונות, בגלל הגעגוע וזה שהם לא היו כאן לייעץ לו איך להתמודד או מה לעשות. אני וג’יימס תמיד פנינו להורינו בכול בעיה. ולאבד אותם היה הדבר הכי קשה שעברנו בחיינו. ולפני הביקור הראשון של הנציגה מהמועצה הוא הצליח למצוא עבודה כמנהל משרד פרסום ומכירות למרות שלא היה לו מושג בנושא. אבל חבר שלו טובי עזר לו עם הכול.אפילו עם החשבונות. הוא גם בא לבקר אותי לפעמים ושמר עליי כשג’יימס נתקע בעבודה עד מאוחר, הוא עד היום בא לבקר, ולאט לאט אני זוכרת שהמצב שלי ושל ג’יימס התייצב מבחינה כלכלית, מבחינה ריגשית, ומבחינה של צרכים בסיסיים,כמו שהנציגה אמרה.
אני זוכרת את ביקורה הראשון של הנציגה מהמועצה, אני ישבתי בסלון ובניתי פאזל, ולפני שהיא הלכה היא דיברה אם ג’יימס.
”אובכן ג’יימס, אני רואה שאתה מטפל יפה בקריסטי והתשלומים שולמו ומצבכם טוב, אני אבוא שוב לבקר ולראות מה מצבכם בשבוע הבא.”
ומיד לפני שהיא הלכה אני בת ה-10 רצה לכיוונה ואומרת לה:
”ג’יימס מטפל בי מצוין! ולא משנה מה הוא יותר טוב מכול בית יתומים אחר! אז אל תחשבי אפילו לשלוח אותי לאיזה בית יותמים או לדודים המעצבנים שלי בניו יורק!” ג’יימס היה די מופתע ממני. בכל זאת הייתי בת עשר אז.
”אני שמחה לשמוע קריסטי.” היא אמרה לי בקול של נחת ורוגע.
היא יצאה מהדלת וג’יימס נתן לי כיף, רקדנו ריקוד ניצחון! הצלחנו להשאיר אותי בבית. לאיפה שאני מרגישה שאני שייכת.
עד היום ג’יימס מטפל בי ודואג לי.הוא לא יצאה עם אף בחורה מאז התאונה. כאילו הוא פוחד שזה יגנוב ממני את תשומת הלב והטיפול שאני צריכה ממנו, הוא כבר בן 26 ואני בת 17 עומדת לסיים תיכון,עכשיו בחזרה להווה. הגעתי לארון של אמא שלי וחיטטתי לה בבגדים בשמלות שהיו תלויום בקולבים בארון.לכול בגד היה עדיין את הריח שלה.
”קריסטי, מה את עושה בארון בגדים של אמא?” ג’יימס שאל אותי בחשדנות.
”כלום, אני הולכת למסיבה עם מאיה והחבר החדש שלה ג’וני. אני לא מוצאת את השמלה הורודה שלי בארון. אז אני הלכתי לחפש בארון של אמא אולי אני אמצא בגד אחר.”
”היא בניקוי יבש, רוצה שאני אסע להביא לך אותה?”
”כן, תודה ג’יימס זה ממש יעזור לי.”
”בכיף, אבל עד שאני חוזר אני רוצה לראות את הבגדים של אמא מסודרים חזרה בארון, ואותך אוכלת ארוחת צוהריים שמחכה לך במקרר. רק תחממי אותה.”
”מה יש לאכול?” שאלתי אותו
”אוכל סיני שנשאר ממה שהזמנו אתמול.אה וכשאת חוזרת מהמסיבה את חוזרת ומגיעה הביתה עד 23:00 מובן?”
”מובן, נו לך תביא לי את השמלה לפני שיסגרו את המכבסה.”
”אל תדאגי, אני אולך להביא לך את השמלה, גברת לחץ.”
צחקתי עליו והוא יצא מהדלת.
כאשר סיימתי להכניס את כול הבגדים של אמא חזרה לארון הבחנתי בקופסא גדולה, צהובה שלא ראיתי בעבר.
ראיתי שעל הקופסא היה מצורף פתק קטן ובו היה כתוב:
”לקריסטי היקרה, זה מתנה לסיום תיכון שאני בטוח שכול המשפחה הייתה רוצה שתקבלי, ממני ג’יימס 3> ”
כול כך רציתי לפתוח, אבל ידעתי שזה רק יהרוס לי את ההפתעה, אז החזרתי את הקופסא למקום שלה, אבל מה שלא הבנתי זה למה הוא החביא אותה בחדר הישן של אמא ואבא, אבל זה לא עניין אותי באותו הזמן כי שמעתי את ג’יימס נכנס הביתה
”קריסטי, הבאתי לך את השמלה.”
אני מיד רצתי במדרגות ולקחתי מהידיים שלו את השמלה שלי, באתי לאעלות מהר במדרגות, ואז ג’יימס עצר אותי ושאל:
”בלי ”תודה ג’יימס”, הצלת אותי ג’יימס” או ”אתה האח הכי טוב בעולם ג’יימס שעזבתה הכול והלכת להביא לי את השמלה שלי מהניקוי היבש להיום בערב?”
רצתי מהר אליו ונתתי לו חיבוק.
”תודה ג’יימס, אתה האח הכי טוב שיכולתי לבקש.”
”גם זה טוב.” הוא אמר ושנינו צחקנו.
עליתי מהר בחזרה להתארגן לקראת המועדון הריקודים. לבשתי את השמלה הורודה שלי. סידרתי את השיער, התאפרתי והייתי מוכנה בדיוק בזמן לצאת.
ג’יימס הסיע אותי למועדון כי הוא לא רצה שאני אלך ברגל הרבה זמן, בחושך, לבד.
לפני שיצאתי מהמכונית ג’יימס התחיל לעשות לי שוב את הנאום לפני כול מסיבה או חגיגה כלשהי.
”תזכרי, ל_” לא נתתי לו לסיים את המשפט כי הוא אמר אותו כול כך הרבה פעמים בכול כך הרבה מסיבות.
”כן כן אני זוכרת. לחזור עד השעה 23:00 ואם אני רוצה ללכת ברגל רק עם חברים שאני מכירה יותר מיום ושהם לא שיכורים ואם אני צריכה אני תמיד יכולה להתקשר אליך בכול שעה ואתה תבוא לקחת אותי.”
נתתי לו נישקה על הלחי אמרתי תודה, סגרתי את דלת המכונית, רצתי מהר לכניסת המועדון. ראיתי שמאיה וג’וני מחכים לי בחוץ, נופפתי להם לשלום. לא הלכתי למועדון ריקודים מאז תחילת כיתה י”א. ראיתי שמאיה התרגשה להיכנס וגם אני הייתי נרגשת. גו’ני הוביל אותנו לרחבת הירקודים, אנחנו התחלנו לרקוד כאילו אין מחר. כמובן שלא היה שתייה עם אלכוהול במסיבה. אבל עדיין היה כיף! בדיוק התנגן השיר האהוב עליי ועל מאיה .מיד אחרי שירי הרוק.
אני ומאיה התחלנו לרקוד את הריקוד שהמצאנו לזה כשהיינו בנות 15. ופתאום כמה אנשים התחילו להתסכל עלינו ולמחוא כפיים. אני ומאיה צחקנו, המשכנו לרקוד את הריקוד שלנו. אני חייבת להגיד שאני ומאיה היינו משוגעות מאז ומתמיד גם כשהיינו לא חברות הכי טובות, אבל מאז שהכרנו אחת את השנייה היינו משוגעות אפילו יותר, מאיה ואני קרענו את הרחבה, עם כול התנועות שהבאנו, אנחנו תמיד חשבנו שזה ריקוד מצחיק ומטומטם שהמצאנו, מסתבר שהאנשים במועדון אהבו את זה. צחקנו, אז ג’וני החליט לעזוב את הבירה שלו והצטרף אלינו ואז באמצע הריקוד ברגע השיא הכי גדול של השיר כול האנשים במועדון התחילו לרקוד ולהשתולל. כאשר השיר הסתיים, חלק מהאנשים עדיין המשיכו לרקוד לצלילי המוזיקה. וכשאני אומרת אנשים אני מתכוונת מאיה וג’וני. יכולתי לראות שהם באמת נהנים יחד, שהם עושים טוב אחד לשנייה. שמחתי בישביל מאיה, אחד השירים של הזמרת האהובה עלינו התחיל להישמע ברקע. לא זכרתי איזה שיר, אבל הוא היה טוב, כיפי והכי חשוב, קצבי! אני ישבתי באחד השולחנות ראיתי את כולם רוקדים,לצלילי השיר, אחד המלצרים פנה אליי והביא לי בירה.
”היי! סליחה, אני לא הזמנתי את זה”
”את לא הזמנת את זה, הוא הזמין את זה בישבילך.” והצביע על הבחור שיושב בפינה השניה של המועדון, הוא היה נראה בגילי, אפילו קצת יותר. בן 18 כזה,
הרגשתי מוחמאת, אפילו נראה לי קצת הסמקתי אבל לא שמתי לב. הוא התסכל עליי, אני עליו. הוא היה נראה טוב, הוא בא לעברי, לקח לו קצת זמן לעבור את כול האנשים שרוקדים, אבל לבסוף הוא הצליח להגיע אליי. הוא היה לבוש בז’קט עור שחור, חולצה לבנה מכופתרת, עם כפתור אחד או שניים פתוח בישביל ההופעה, לבש ג’ינס שחור ולפי הלבוש שלו, ידעתי שיש לו סטייל. ומקרוב הוא אפילו נראה יותר טוב. אבל הוא קצת הגזים עם הג’ל לשיער.
”את וחברה שלך נתתן פה חתיכת הופעה.”
”כן, זה קצת טיפשי אבל המצאנו את זה בגיל 15.”
”אני חושב שזה היה מגניב.”
שנינו דיברנו קצת בקול רם, בגלל המוזיקה הגבוהה שהתנגנה במועדון.
”אני ג’ונתן” הוא הציג את עצמו. ”קריסטי.” עניתי לו.
”קריסטי זה שם יפה, תגידי, יש לי שאלה, אני פה כול ערב, איך זה שאני רואה אותך פה רק הערב?”
”חבר של חברה שלי הזמין אותי להצטרף איתם”
”זאתי שרקדת איתה?”
”כן, היא רצתה שאני אכיר אותו, וכולנו נלך לאיזה מועדון, פה במרכז העיר, אני אמרתי שאני אצטרף והנה אני פה.”
”אובכן אני שמח שבאת, ואולי תחזרי לפה מתישהו?” הוסמקתי והרגשתי פרפרים בבטן.הפנתי את ראשי לכיוון כתפיי, וחזרתי להסתכל עליו.
”למה אתה כאן כול ערב?” הייתי מסוקרנת
”המועדון הזה, הוא שייך לאבא שלי, אני מנהל אותו.”
”יחיסית לנער שמנהל מועדון ריקודים כול ערב, אתה לא נראה כזה מתגאה.”
”לא כול כך.”
התחיל להתנגן שיר סלואו, ולרגע קט היה בינינו שקט ורק המוזיקה נשמעה. עד שמאיה הגיעה.
”אתה הולך להזמין את החתיכה הזאתי לרקוד איתך או מה?!”
אני הובכתי טיפה, אבל יכולתי להאמין שהיא תעיר הערה מסוימת. ג’ונתן הושיט לי את ידו והזמין אותי לרקוד איתו ברחבת הריקודים, אני החזקתי את ידו והוא ואני רקדנו לצלילי השיר. הוא ידע לרקוד מושלם, צחקנו תוך כדי הריקוד ומאז שהוא פנה אליי, בילינו יחד כול הערב. לא חשבתי שאני אכיר בחור במועדון הזה, ועוד אחד שנראה טוב. אני נהנתי כול הזמן הזה שהייתי איתו, אחרי השיר המשכנו לרקוד ולדבר. הגיע הזמן ללכת יחד עם מאיה וג’וני כדי שאני לא אעבור את השעת עוצר שג’יימס קבע לי. נפרדתי מג’ונתן לשלום.
אבל לפני שהלכתי, הרגשתי שהייתי חייבת לומר לו משהו אחרון:
”אני נהנתי הערב.”
”זה כולל את שנינו, זה היה נעים להכיר אותך קריסטי” התקרב אליי ונשק לי על הלחי בעדינות.
כול הדרך חזרה מאיה חפרה לי שאני צריכה להיפגש איתו מתישהו, אבל לא הקשבתי יותר מזה כי הייתי בעננים. הוא היה כזה חמוד, נראה טוב, מצחיק, רקדן מושלם, כמו בחור מהחלומות שכול נערה חלמה להשיג אחד.
מאיה וג’וני ליוו אותי עד שהגעתי הביתה, נפרדו ממני לשלום, אני הגעתי לביתי בשעה 22:50
”היי קיריסטי, איך היה?” ג’יימס שאל אותי
”היה כיף, הרבה זמן לא הלכתי למסיבה ואני שמחה שהלכתי היום. הייתי צריכה את הרגע הזה של החופש מכול הבלאגן שקורה עם הלימודים בזמן האחרון”
”אני שמח שנהנת,אכלת משהו? נשאר פיצה אם בא לך”
”אתה יודע מה? לא נראה לי אכלתי מספיק, אפשר משולש?”
”תתכבדי” ג’יימס אמר לי ושנינו צחקנו מהסיטואציה.
סיימתי לאכול את המשולש פיצה, עליתי למקלחת, התלבשתי, ועליתי למיטתי, הרגשתי שהיה לי את אחד הימים האלו, שאף אחד לא רוצה שיסתיים, אבל לצערי הוא כן, עצמתי את עייני, ונרדמתי, ולא יכולתי לחכות ליום למחרת.
~הסיפור הוא כן מפחיד, אומנם לא נראה ככה, אבל לאט לאט העלילה והסיפור יתפחו יותר ויותר, מקווה עד כו שנהנתם! אשמח לדעת מה חשבתם עד כה על הסיפור ואיזה חלק הכי אהבתם או הכי ריגש אותכם. אשמח אם תדרגו עד כמה אהבתם את הסיפור! יום נעים לכולם!~

מסיוט למציאות: כיתה י’’ב חוויה אחרונה – פרקים 1+2
דרוג הסיפור 4.3 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך