מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שביעי: שטח האויב – פרק 42

05/12/2023 187 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שביעי: שטח האויב – פרק 41



הדבר היחיד שיוצא לי מהפה, היא צווחת בהלה עקב השינוי הפתאומי במרחק שלי מהאדמה.
אף פעם לא תהיה לי מנוחה אמיתית.
אני קופאת במקומי כדי לא ליפול, מביטה לכיוון החרב- שעדיין חבויה על האדמה מתחת לבגדיי המחממים.
מלמעלה נראה כל העמק, יצורים משונים רבים נמצאים בכל מיני נקודות בו.
הרוח מצליפה בי, ובגלל שאני עדיין מעט רטובה- יותר קר לי מאשר קודם.
אני בקושי מסדירה את נשימתי ואז מביטה למעלה בניסיון לזהות ולהבין מי תייג אותי כמנה בסעודתו.
מי שזה לא יהיה- העובדה שהוא אחראי אם אתרסק לא מוצאת חן בעיניי בכלל!
היצור שצד אותי הינו בז חצי אנושי, שגודלו וגובהו כפולים ממני; ראשו ורגליו הן של בז, כנפיו וגופו האנושי מעוטרים בנוצות אדומות, וידיו האנושיות והשריריות שיכולות למחוץ את ראשי מאיימות מאוד.
רגליו מכוסות בטוגה, אותה קושרת חגורה מוזהבת שאליה קשורות כתפיות עשויות עור, ובידו השמאלית מחזיק היצור מטה הליכה שקצהו משונן.
היצור מכוון לעברי את המטה באיום ומביט בי ברעב.
כאילו אני לא מספיק בפאניקה בלי המטה…
"אני יכולה להבטיח לך שאני ארוחת צוהריים גרועה ביותר!" אני צועקת לעברו.
זה שקר.
אף פעם לא הייתי אוכל של מישהו, וטוב שכך.
מה שכן- הייתי קורבן איום ביותר.
זה דיי קרוב, לא?
"לא הגיע לביתי אוכל אנושי כבר ממזמן" אומר היצור.
"אין הרבה בשר מתחת לבגדים האלה," אני מנסה לשכנע את היצור ומצביעה על עצמי. "אני כבר שבועות בדרכים ובקושי אוכלת!"
היצור מביט בי במבט מעמיק דבר שגורם לי לצמרמורת.
לאחר מכן, נותן היצור מכות חלשות על בטני בעזרת החלק הכהה של המטה, כדי לראות אם אני דוברת אמת.
לבסוף, נאנח היצור באכזבה ושומט אותי באוויר.
אני צורחת בבהלה ומנפנפת בידיי כאילו הם כנפיים בזמן שאני נופלת מגובה רב. קולי נפסק רק שאני פוגעת במים, בחלק הזרם החזק.
אינני מצליחה להיאבק בו, ולכן אני שוקעת עמוק במים.
כשנגמר לי האוויר, לפני שאני מתעלפת אני מבינה שהמסע שלי נגמר.

אני מרחפת בשמים, כל טמריה מתחתיי.
"לא התראינו הרבה זמן, קוסם" אני קוראת.
אתניקס מתגלה "ובכן, הצלחת להגיע לאלריה".
"לא ממש בזכותך, יש לציין" אני מסננת.
"אמרתי לך כבר, אני שומר עלייך מ… סכנות אחרות" אומר אתניקס.
אני נאנחת "שמעתי- האפלה שמתפשטת על טמריה מאז תחילת מסעי, יכול קצת לדייק?".
הוא מביט בי במבט רציני שגורם לי לבלוע רוק "האפלה כאן, ממש קרובה לאיפה שאת נמצאת".
אני פותחת את פי כדי לדבר אבל אז ראשי מתחיל לכאוב.

כשעיניי נפקחות אני מבינה שאני שוכבת על אדמה סלעית בתוך מערה, מחוץ למים.
פתח המערה לא רחוק ממני, מי מפל נראים זורמים מעליו.
כנראה אני במערה המוסתרת על ידי אחד מהמפלים בעמק בו הייתי.
יצור דמוי נמר חברבורות בעל גוף אנושי, וראש כפות ורגלי נמר, הלבוש במכנסי עור וגלימה אדומה ולגבו חגורה חרב, מביט בי במבט שאינני מצליחה לפענח.
בין אם היצור הזה הציל אותי מטביעה ובין אם הוא מצא אותי שרועה על האדמה- מבחינתו, כרגע אני שבויה שלו.
אני מקווה שפניו לשלום, אין לי סבלנות להיאבק שוב על חיי.
"מה מעשייך כאן, בעמק האונימלים?" שואל היצור בשאגה.
אז זה העמק עליו דיברה קופרא, ההרפיה מהחלום שלי.
מקום יפה, אך חלק מהתושבים לא ממש נחמדים.
"בז ענקי הפיל אותי לכאן מהשמיים," אני עונה בכנות. "אני רק מנסה לצאת מכאן".
"ארקורקה, לא בז," הוא מתקן אותי. "למה ציפית? שיוותר על ארוחה זמינה?".
אין לי מושג מה לענות לו.
היצור מזנק לעברי, נוחת קרוב אליי, חושף שיניים ומרחרח אותי כאילו מעשים אלה יענו על שאלותיו "איך הגעת לעמק האונימלים?".
אני מנסה לא להירתע.
הרי בבית המשפט של הנצחיים לא אמרו כלום על זה שאסור לי להיות כאן. "שמי איילקס, קיבלתי רשות לעבור כאן".
"ממי?" אני מרגישה את הריר היוצא מפיו.
"מבית המשפט של הנצחיים?" אני עונה-שואלת בציוץ וברעד.
נראה שהיצור לא אכל לאחרונה ובוחן את המנה הבאה שלו "איזה בית משפט?".
"ההוא עם האלפית, האנושי והגמד…" אני מתחילה להילחץ. "יצור דמוי עורב הביא אותי אליו, יום או יומיים הליכה מזרחה מכאן".
"איני… מכיר שום בית משפט כזה" הוא מלקק שפתיים. "אולי תרצי לאכול משו ולספר לי עליו?".
אני לא בוטחת בו, בכלל לא "בבקשה, רק תיתן לי לצאת מכאן. לא אטריד אותך או אף אונימל אחר אי פעם! נפלתי לכאן מהשמיים ואשמח מאוד להמשיך בדרכי".
"אל תשקרי לי!" שואג היצור וזה גורם לי להתכווץ. "ראיתי אותך יורדת להתרחץ באגם- השגת גבול!".
"נפלתי לאגם, מילולית!" אני קמה בצעקה ורוקעת באדמה. "דרכתי בנקודה לא נכונה ומצאתי את עצמי שנייה לאחר מכן בתוכו. אם ראית את זה, ראית גם את הניסיונות שלי לצאת מהמים".
"ומה הסיבה שנכנסת למנהרה, ממנה נכנסים לעמק?" הוא שואג.
אופס.
"שמעתי מים והייתי זקוקה להם… נואשות," אני מודה. "אבל כשראיתי איך המקום מטופח, הבנתי שהוא לא מיועד לי וניסיתי לצאת".
"אני חושב שכדאי שתישארי… לארוחה" אומר ונוגס בזרועי הימנית והדם יוצא מבין שיניו.
צעקת כאב רמה נפלטת מגרוני, שאולי מהדהדת בכל העמק.
ציפורני כפות היצור נשלפות ונראה שהוא הולך לחתוך אותי לקציצות.
לא אמות כאן!
בסיוע ידי הבריאה, אני משליכה במהירות עפר על עיני היצור ובועטת בחזה שלו.
הוא צורח בכאב ומשתעל, ובמהירות אני מסתערת עליו בקריאת קרב ודוחפת אותו בכל כוחי בכתפי אל מחוץ למערה.
היצור נופל מגובה רב וקולו לא נשמע.
הפעם אינני מסופקת מניצחוני המרשים, מכיוון שידי מדממת ללא הפסק.
מה שחסר לי עכשיו זאת הידבקות במחלה…
אם אמשיך לדמם, לא תהיה לי ברירה אלא להניח חסם עורקים ואני לא רוצה להגיע למצב הזה, אז אני קורעת כמה רצועות מהבגדים שלי ומתחילה לחבוש את הפצע כמה שיותר במהודק.
לצערי, בגלל הבילויים שלי באגם- הקרעים לחים ולא ממש עוזרים.
ראשי מתחיל להסתחרר.
"לא טוב!" אני ממלמלת לעצמי.
אם אמשיך לדמם לא תהיה לי ברירה אלא להניח חסם עורקים ואני לא רוצה להגיע למצב הזה אז אני קורעת כמה רצועות מהבגדים שלי ומתחילה לחבות את הפצע במהודק.
למרות חוסר היעילות שלה, אני משאירה את החבישה כמו שהיא וקורעת רצועה נוספת של בד. קושרת אותה מסביב לזרוע ומעל הפצע.
המראה שלי כרגע לא הכי צנוע שיש, אבל זה לפחות משהו…
בריאות יותר חשובה ממראה, לא?
אני מדדה אל מחוץ למערה ורואה את היצור שוכב בחוסר תזוזה על הקרקע.
כנראה הוא הלכו לחתול הזה 9 הנשמות…
בהצלחה מפתיעה אני שורדת את ירידתי לקרקע ואוספת את בגדיי החמים.
בחוסר רצון משווע, אני מסתתרת מאחורי סלע גבוה, מציגה עליו את שארית בגדיי הקרועים כדי שיתייבשו ומתכסה בבגדים המחממים תוך אחיזה בניצב החרב למקרה שתהא סכנה.
תוך כדי כך אני מתכננת את ההמשך למרות הסחרחורת המתגברת לאט-לאט.
העדיפות הראשונה שלי כרגע היא למצוא מרפא כמה שיותר מהר.
אמנם חסם העורקים עוזר חלקית, אך הוא לא המענה המתאים.
לא כדאי לי להישאר בעמק האונימלים, אינני יודעת איזה עוד סוג יצורים נמצאים כאן ומה טיבם.
לכן, כשבגדיי מתייבשים אני מתלבשת באיטיות וחוזרת לאט-לאט דרך המנהרה שבאתי דרכה, בתקווה להיתקל במישהו שיוכל לסייע לי.

בצידה השני של המנהרה אני מוצאת גופה של אחד מחייליו של חאן שרדף אריי. חלקי הגופה העיקרים לא נמצאים.
בבחילה קלה אני כורעת ליד הגופה ומתחילה לחפש ערכת עזרה ראשונה.
לא ייתכן שחייל לא מסתובב עם אחת כזאת, נכון?
במקביל, לטובת השפיות שלי, אני מחליטה שהטיגריס הרג את החייל ושאין עוד משהו מבעית שמסתובב באזור.
החדשות הטובות- אני מוצאת את הערכה במהירות.
החדשות הרעות- כשאני אוספת אותה, נשמעת יללה מעליי.
קול גרוני אומר "אני… מריח… דם".
אני מביטה למעלה ונחרדת.
יצור שעיר דמוי צבוע אפור חצי אנושי, העומד על שני טלפיים מביט בי ברעב.
הדבר היחיד האנושי בו הוא ידיים אנושיות המחזיקות בשני פגיונות חדים למראה.
שרשרת עשויה מעצמות ענודה על צווארו.
ההישארות כאן הייתה טעות איומה!
אני חוטפת את הערכה ומתחילה לרוץ בכיוון ההפוך לזה של היצור, עד שהוא נעלם מעיניי.
כשאני בטוחה שהתחמקתי ממנו אני שוב כורעת על הקרקע, פותחת במהירות את ערכת העזרה הראשונה ובוחנת את תוכנה.
עד כמה שאני יודעת, יש לי שלושים דקות מהרגע שאני מניחה את חסם העורקים עד ליצירת נזק בלתי הפיך שאותו אני מנסה למנוע.
תחבושות שימושיות נמצאות בפנים אך לא דבר שיפחית את הכאבים.
אני מקללת את האונימלים, לא אכפת לי אם הנצחיים שומעים זאת או לא.
החבישה החדשה עוצר את הדם וחוסמת את העורקים- אבל אז ידי מתחילה להירדם ולשנות צבע.
האם גם שריריי נפגעו?
לעזאזל!
הגיע הזמן להערכת מצב.
יש לי סחרחורת, גופי ובגדיי יתייבשו סופית בקרוב, ידי מושבתת עקב הפציעה המכאיבה ללא הרף, יש לי חרב וכמה תחבושות עודפות שככל הנראה אשתמש בהן בהמשך.
חשוב למצוא מקור מים נטול יצורים, מזון, מקום לנוח בו, מרפא- ואין לי גרוש על הנשמה!
נשמע טוב בסך הכול.
אני נוחרת בציניות ובוחנת את התליון- החץ מורה מערבה.
הנסיכה לוסי בטח נמצאת תחת שמירה כבדה.
סביר שהיכן שיש הרבה חיילים- יש גם מרפא!
אני רק מקווה שהוא יהיה אזרח לא נאמן למלך רייג', ולא מרפא צבאי.
קדימה לאלריה!

תוך כדי טיפוס בכיוון מערב אני תוהה ברצינות אם כבר הספיק להתפתח זיהום שגורם לי להזיות.
יש חוסר ההיגיון בכך שכבר עברו שעות שהשמש לא שקעה, שרמת החום עולה ועולה עם הזמן, ולמרות כל זאת- הסלעים הם סלעי קרח!
אלריה אמורה להיות מקום קר, אך מאז שיצאתי בצד השני של המערה התחלתי להזיע מחום!
אני עורגת למעט קרח שאוכל להמיס על לשוני ועל צווארי, אבל לא מוצאת אפילו פתית שלג!
סביר שזיהום אינו הדבר המשפיע, הרי השינויים במזג האוויר התחילו לפני שהאונימל נשך אותי.
מה קורה כאן?
חץ נתקע בסלע צמוד אליי ואוטומטית אני משטחת על הקרקע ומנסה למצוא מחסה.
חץ שני נורה וכמעט פוגע בגרוני.
אני כמו אווזה במטווח!
החיצים האלה ממש מוזרים- הם עשויים מאש ומתכלים בעשן כשפוגעים במטרה.
אני מתגלגלת, נעמדת ומתחילה לרוץ בזיגזג עד שאני שומעת קול גברי עמוק "החץ הבא יהיה בלב שלך".
הקול אינו מוכר לי, ובגלל שהחיצים היו די מדויקים עד עכשיו אני מאטה להליכה, עוצרת בתבוסה, מסתובבת לכיוון היורה, מניחה באיטיות את ידי על ניצב החרב ומפילה את החרב על הקרקע כמחווה של רצון טוב "אל תירה בי בבקשה, אני נכנעת!".
החרב מתפוגגת!
איש מבוגר שסביבו מתרוצצים שלושה יצורים דמויי צבועים בגודל כלבלבים, צץ משום מקום ומתקרב.
ככל שהוא מקרב החום עולה "אם את מנסה שלא יעקבו אחרייך, את עושה עבודה מאוד גרועה," הוא עושה נו-נו-נו באצבעו. "עקבתי אחרייך מאז המחנה הצבאי ולא שמת לב אליי ואל חיות המחמד שלי".
אני לא יודעת אם אני מסמיקה או לא.
בסקירה מהירה אני רואה שהאיש לבוש בחליפה אפורה, במכנס ובגלימה שחורה ואוחז במטה דומה למטה של אתניקס.
פרצופו של האיש מוסתר מתחת לגלימה, אך אני מבחינה בזקנקן ובשפם שחורים ובעיניים נוצצות בצבע שנהב.
העניין שאיני רואה אפילו אשפת חצים!
קוסם, או מכשף.
אני שונאת קסמים!
"הייתי קצת עסוקה עד עכשיו," אני מתרצת תוך כדי תהייה איך לו מותר לעבור קרוב לעמק האונימלים ולי אסור. "מה אתה רוצה ממני?".
"אני רוצה להבין למה את חייבת, לדעתך, להחזיר את הנסיכה," ואז מוסיף בהדגשה את המילה "איילקס".
טוב, אין מה להסתיר כבר ולכן אני אומרת את המובן מאליו "יש כאן עניין כלכלי לא מבוטל".
"אני מכיר אותך טוב, איילקס," נראה לי שהוא מחייך מתחת לגלימתו. "זה לא זה".
הוא מכיר אותי טוב?
"מי אתה?" אני מחזירה לו בשאלה.
"אם תעני את התשובה האמיתית לשאלתי- אענה תשובה אמיתית לשאלתך" הוא משיב.
אני משתתקת ומהרהרת בשאלה שלו- למה אני חושבת שאני צריכה להחזיר את הנסיכה לביתה?
בהתחלה זה באמת היה נטו עניין כלכלי- המשימה הייתה נראתה אולי אפשרית והתשלום היה נהדר.
אבל, עם הזמן התחלתי לפתח קשר אישי למשימה הזאת.
מלכתחילה לא האמנתי בשימוש באיום על חיי חפים מפשע כדי להשיג מטרה כלשהי, מדובר בשימוש מופרז ולא מידתי בכוח.
עכשיו, כשחוויתי לראשונה שבי של ממש ולא רק כליאה מתוקף החוק, התחלתי גם להתנגד לכליאתה של הנסיכה.
מדובר באישה צעירה שנחטפה ונכלאה על לא עוול בכפה, ומי יודע מה קרה לה בינתיים באלריה.
מטרת המשימה שלי היא כבר מזמן לא רווח כלכלי!
אני מעוניינת לסייע לנסיכה לקבל את החופש שלה בחזרה!
"אני…" אני מנסה לנסח את המחשבות שלי ומקווה שהמילים מתמצתות את מערבולת המחשבות שחולפות במוחי. "אני מאמינה שלנסיכה לוסי לא מגיע להיות כלואה, לא מגיע לה להיות קלף מיקוח ולא מגיע לה להיות חסרת הגנה".
האיש מהנהן "תשובה מעניינת אך לא חותכת- אבל בכל זאת אענה".
"אני שד, יקירתי". הוא פותח ובודק את תגובתי שלא באה ואז ממשיך. "המלך קוסטום ציווה עליי להחזיר את הנסיכה, במקרה שלא תצליחי, ואמר שבתמורה ייתן לי אותך. מאז אני חוקר עלייך".
אני מחייכת בעצב.
המלך קוסטום הגה תכנית גיבוי, על כך אני מעריכה אותו.
האיום של התליון היה רק טריגר למסע שלי, והתליון עצמו שימש כמצפן.
מנגד, המלך זרק אותי לאשפתות במקרה ואכשל- להיות שייכת לשד!
אולי יהיה סיכוי קלוש שאצליח לחלץ את הנסיכה, אבל כמו שציין השד- לא נראה שאני מתקדמת כרגע בכיוון טוב.
רוב הסיכויים שאמות בניסיון- או שהשד ייקח אותי, באופן מילולי.
כנראה ממנו הזהירה אותי האלפית הנצחית, הוא רוצה גם את הנסיכה ונראה שכוחו חזק מאוד.
אני מניחה שגם הוא מייצג את האפלה עליה דיבר אתניקס, למרות שאתניקס טוען שהאפלה התחילה כשיצאתי מטמריה הבירה, ואילו השד הזה טוען שעקב אחריי מאז המחנה של חאן.
בכל אופן, אני צריכה להיזהר ממנו.
"גילית משהו מעניין עליי?" אני סקרנית למרות הסכנה שנשקפת לי מהשד.
מדוע שהוא ייתן לי בכלל להמשיך בניסיונות העלובים שלי בחילוץ הנסיכה, אם הוא יכול להרוויח מכל הכיוונים?
השד מגחך ואומר "כן, יש מישהו שאוהב אותך בכל ליבו ומוכן לעזור לך, אך את דחית אותו מההתחלה".
בטח לא קווין!
אטרמיס?
האוזן?
טוב, זה לא משנה…
כל אחד מהם בגד בי בדרך זו או אחרת.
בהינתן הזמן, אם אשרוד- אולי הייתי מסוגלת לסלוח לחלקם, אבל עוד לא.
אני מושכת בכתפי "אתה יכול להאשים אותי שאני לא בוטחת באף אחד, עקב הוראת המלך על המשימה ובכלל אחרי כל מה שקרה מאז שיצאתי מטמריה הבירה?".
"לא," הוא אומר ומחייך חיוך מעצבן. "אך מצד שני- ראית מה היה יכול להיות לך לו היית בוטחת בהאוזן או באטרמיס".
אני צוחקת צחוק חסר שמחה "באטרמיס הייתי מוכנה לבטוח- אבל הוא איבד את הזכות הזאת. האוזן מעולם לא קיבל אותה, הוא קנה אותי בשוק עבדים!". את שני המילים האחרונות אני אומרת בצעקה ולאחר אתנחתא אני מוסיפה "הוא קנה אותי בשוק עבדים ואז נטש אותי לחסדי אימו הסדיסטית. גם אם הוא מאמין שהוא מאוהב בי- זה לא נכון. הוא רק רוצה להרוויח ממני ולמצות את כל מה שאני יכולה לתת לו".
השד חוכך בזקנו ואז שואל "ומה עם קרולינה? היית מתחתנת עם אחד מהם עבורה?".
"אני לא יודעת," אני עונה בכנות. "זה תלוי בכל-כך הרבה גורמים".
"תחשבי ואז אספר לך עליי ועל תוכניותיי" אומר.
זאת נראית כמו עסקה משתלמת בסך הכול, או שהוא סתם משתעשע בי לפני שהוא ימשיך לחלץ את הנסיכה ויקבל אותי בתמורה.
אני נזכרת באשליה שנוצרה בעזרתו של השאמאן.
האיילקס ההיא הייתה נראתה מרוצה בסך הכול מחייה חוץ מהחשש לקרולינה. היא תמיד הייתה מוכנה לכך שמשהו ישתבש ולא הייתה לה שלוות נפש אמיתית.
למרות זאת, חיים עם האוזן כנראה היו עבורה אופציה לגיטימית- האם חיים אלו רלוונטיים גם עבורי?
אז אולי כן, אבל עכשיו אני לא יכולה להסתכן ולהיתקל בסרינה ויהי מה.
גם אם חתונה עם האוזן תועיל לקרולינה בטווח הקצר, היא עלולה לאבד את ההגנה שנשבעתי להעניק לה.
בנוסף, קרולינה היא לא באמת הבת של האוזן הנוכחי, הוא לא יודע מי היא ומה היא בשבילו. אין לו שום מחויבות כלפיה.
אם כך, חתונה עם האוזן היא לא אופציה.
מה בנוגע לאטרמיס?
אטרמיס הוכיח שהוא מוכן להגן על קרולינה, למעשה, היא אמורה להיות איתו ברגע זה.
יחד עם זאת, אטרמיס הפכפך מידיי ולפעמים נוטה ללכת אחרי ש"ז- דבר שעלול לסכן את את קרולינה.
אך אם הוא רוצה בכך- הנאמנות שלו אמיתית ביותר.
"אני חושבת שאם אצליח לקיים עם אטרמיס קשר מבוסס נאמנות- אוכל לשקול נישואין איתו עבור קרולינה" אני עונה על השאלה המוזרה מאוד של השד.
"מצוין, איילקס. טוב לדעת עוד עלייך" אומר השד.
"עכשיו תורך" אני מזכירה.
"שמי דוויל, יקירתי," הוא קד. "אנחנו הולכים להכיר אחת את השני יותר ויותר בקרוב מאוד. התוכנית שלי היא להודיע מחר לנסיכה לוסי שאביה- המלך קוסטום התייאש ממנה, ואז היא תישבע אמונים למלך רייג',". הוא עוצר ומחייך כשרואה את פי הפעור. "כשזה יקרה, הסיכוי שלך להציל את הנסיכה יפחת. מצד שני, כדי שלא תגידי שזה לא פייר- יש מחנה צבאי נוסף מעבר לרכס הזה. את יכולה למסור את עצמך לחיילים וכך להגיע אל הנסיכה במהירות".
אני נדהמת מדברי דוויל, אבל לפני שאני אומרת משהו הוא אומר "להתראות" ונעלם.
מייד לאחר מכן מזג האוויר נעשה נורמאלי- קור מקפיא!
הזיעה שנשארה מהחום גם מקררת אותי ואני רועדת- אבל לא מקור אלא מבעתה.
למרות שאני מוחמאת מכך ששד כלשהו כל-כך מעוניין בי.
האם הנסיכה לוסי תבין שהשד משקר, או לפחות תחשוד בו?
הרי עבר רק קצת יותר משבוע מאז דרישת הכופר וזה לא ממש הרבה זמן!
נכון?
אני בוחנת את הצעתו של דוויל להסגיר את עצמי, מכיוון שגם אני בעצמי חשבתי על אפשרות זאת בעבר, אבל יש הרבה יותר מידי סיכונים בתוכניות כזאת:
לא בטוח שאגיע לאותו מקום שבו הנסיכה כלואה, אם לא יוציאו אותי להורג מייד.
גם אם יכלאו אותי באותו מקום בו הנסיכה לוסי נמצאת, אהיה נעולה מאחורי סורג ובריח, חסרת הגנה וחסרת אמצעים לבריחה.
מי יודע אם אצליח לחלץ את עצמי, שלא לדבר על לסייע לנסיכה להימלט.
וגם אם נצליח שתינו איכשהו להימלט, יהיו למלך רייג' רישומים ומידע על הנסיכה ועליי- ולא נוכל להישאר אלמונית עד שנגיע לטמריה הבירה.
תוך כדי התקדמות מואצת באוויר הקר, אני מגיעה להחלטה: אנסה לא להילכד על ידי צבא אלריה, אבל גם אם זה יקרה- אשתדל לא לראות בכך קללה.
עכשיו, יותר מתמיד, הנסיכה לוסי מחכה לי!

המשך בפרק 43

אזהרה (!!!) פרק עם שבי וחקירות שבויים [לא קצר]. ניתן לדלג!!! (פיסקה המתחילה מהמילה 'מבפנים נראה' עד 'לנסות לברוח'). מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שביעי: שטח האויב – פרק 43


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
29 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך