אזהרת טריגר (!!!) פרק עם שבי וחקירות שבויים [לא קצר]. ניתן לדלג!!! (פיסקה המתחילה מהמילה 'מבפנים נראה' עד 'לנסות לברוח'). מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שביעי: שטח האויב – פרק 43

07/12/2023 180 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שביעי: שטח האויב – פרק 42



הלילה יורד בשעה שאני מגיעה לראש הרכס.
ראשי סחרחר ואני קורסת על ברכיי, אך גם אם ארצה לא אוכל לישון.
כל-כך קר!
המחנה שדוויל אמר שאמצא מתגלה לנגד עיניי, לא ממרחק רב רב מתחתיי.
גודל המחנה מרשים מאוד!
הוא גדול בהרבה מהמחנה של חאן מבחינת כמות החיילים והחיילות ומבחינת כמות הציוד שנמצאים בערבוביה, ונראה שהחיילים שונים בכישרונותיהם באגפים השונים מבחינת האיכות.
עלול להיות קשה להצליח להסתתר בתוך כמות כזאת של חיילים.
מנגד, הגודל מייצר אנונימיות!
אם אמצא דרך להיטמע במחנה הזה, איש לא ידע מי אני והדבר ישחק לטובתי- אוכל להסתובב במחנה כמו חיילת ממוצעת, ואולי אף אקבל שירותים על חשבון המלך רייג'!
מחשבה זאת גורמת לי להתפרצות צחקוקים מפי.
כן…
בטח…
בבחינה מעמיקה של הדרך מטה מההר אל המחנה, נראה שלגשת ולמסור את עצמי לא תהא בעיה.
אדם המחזיק במגילה בידיו עומד בכניסה למחנה, ולידו שלושה חיילים חמושים בכל גופם.
רק לגשת לחיילים בהרמת ידיים- והופ! אני במאסר.
אך לא איכנע בקלות!
קיים גם סיכוי קלוש מאוד שאצליח לטפס על הגדר של המחנה בלי שיראו אותי.
בצעדים שקטים אני מתחילה לצעוד לכיוון הגדר ומתחילה לחפש בה פרצה.
רק שלרוע מזלי, לאחר דקות ספורות האף שלי מחליט שזה הזמן להתבטא- ואני מתעטשת בקול רם ארבע פעמים!
"עצרו אותה! פולשת!" נשמע קול נשי מעליי.
לעזאזל!
מגדל שמירה נסתר!
איך לא חשבתי על זה?
שבעה חיילים חמושים מרגל עד ראש רצים לקראתי, אבל משום-מה זה לא מבהיל אותי "היכנעי!".
אני שוקלת אם לנסות להילחם בהם, אבל נזכרת שהחרב אינה איתי.
בנוסף, אני לא בכושר מדהים.
נראה שאמשיך עם התוכנית של דוויל.
אני מרימה את ידיי "אני נכנעת!".
חשוב להבהיר זאת.
"על הברכיים! ידיים מאחורי הגב!" קורא אחד מהם.
אני עושה כפי שהחייל מורה וקוראת "אני נכנעת! אני לא פולשת- הגעתי לכאן כדי להסגיר את עצמי".
הם מקיפים אותי בזמן שאחד החיילים אוזק את ידיי, ולאחר שמעמידים אותי כשידיי אזוקות מאחורי גבי מתקרב חייל עם סיכות על מדיו המסמנות כתפקיד פיקודי "מי את?".
אני נאנקת בגלל האזיק הנוגע בפצע בזרועי ומסננת "מכנים אותי בשם 'וייפר'".
"מה שמך האמיתי, ומדוע ניסית להסתנן לכאן?" שואל המפקד.
"זה השם שבו צבא אלריה מחפש אותי וזה השם שבו אסגיר את עצמי," אני עונה לו וקוראת שוב בכאב בגלל האזיק הנוגע בפצע. "וכבר אמרתי לך- לא ניסיתי להסתנן לכאן, אני פה כדי להסגיר את עצמי. זה ששמתם לב כל כך מאוחר- זאת כבר בעיה שלכם!".
המפקד מתעלם מקריאות הכאב שלי "מהי הסיבה שאת מסגירה את עצמך?".
"המלך רייג' עצמו מחפש אותי" אני מקווה שתשובה זאת תספק אותו, כי אין לי תשובה אחרת.
מה בכלל המלך רייג' חושב שעשיתי?
המפקד פורש את ידיו לצדדים ומחייך "אם כך – אולי נשלח לו מתנה לחזרתו, מה את אומרת?".
אני מכווצת את הגבות בבלבול ולא עונה לו.
"הכניסו אותה לכרכרה, נצא עם שחר למבצר" הוא מצווה ומייד שלושה חיילים לוקחים את שרשרת האזיקים וגוררים אותי לכיוון כרכרה גדולה ומסורגת מברזל, שכנראה מיועדת לאסירים.
"היי, רגע אחד!" אני קוראת לעבר המפקד ומנסה להיראות ולהישמע חולה. "אני מרגישה מחויבות לציין שאינני בטוחה שאשרוד עד הבוקר. אני שבר כלי רצוץ, רעב, צמא ועייפות".
אני אפילו לא מנסה לרמוז.
"נדאג לך- לשאריות של הסוסים," צוחק המפקד ואחריו צוחקים חייליו. "ולישון את יכולה בפנים הכרכרה".
שילכו לעזאזל!
אני לרגע מתענגת בחשבה על כל מיני כינויים שאני יכולה להדביק למפקד הזה.
רובם חריפים ביתר!
"אפשר לפחות להחליף לי תחבושת?" אני מבקשת בקול הכי מתחנן שאני יכולה להביע. "הדבר האחרון שאתה רוצה הוא שאפתח זיהום ואמות לפני שנגיע אל המלך".
המפקד לוחש לחייל, הוא קורע מעט מחולצתו הפנימית והמסריחה מזיעה וחובש את הפצע, משתדל לא להיזהר.
"איזה מן יחס זה לשבויים שלכם?!" אני מוכיחה אותם בזמן החבישה. "ללא טיפול רפואי מתאים, ללא אוכל או מים ראויים?! לפי מה שזכור לי- יחס כזה הוא לא חוקי על פי החוק הצבאי. לכל שבוי יש זכויות בסיסיות- ואני תובעת את שלי!".
"הזכות שלך היא לשמור על שתיקה או ש…" מסנן המפקד.
הוא לא מספיק לסיים את המשפט, עד שאני בועטת בראש החייל שחבש אותי, ומתחילה לרוץ לכיוון היציאה מהמחנה, עליה שומרים חמישה חיילים.
חיוך המביע טירוף מרוח על פניי.
ידוע לי שגם בגלל שיש לי הזיות, גם בגלל שידיי אזוקות מאחורי גבי וגם בגלל שאני נמצאת בתוך מחנה של צבא שלם – סיכוי הבריחה הוא קטן מאוד ואשלם על זה.
זה לא אכפת לי.
אני פשוט חייבת להוכיח לעצמי שנשארו בי כוחות!
כמו שציפיתי- לא עוברות יותר מעשר שניות עד שאני מוצאת את עצמי שרועה על בטני על האדמה.
אני מתנשפת בכאב.
טוב…
אי אפשר להאשים אותי שניסיתי.
המפקד מגיע, שולף חרב ודוקר את גבי דקירה מכאיבה "נראה לי שנדלג על הארוחה. קחו אותה מכאן!".
החיילים מרימים אותי, הפעם בגסות.
"רק… תן לי לראות רופא לפני-כן," אני כמעט מתחננת. "הוא יוודא שהיד שלי לא תזדהם, וימנע מהפציעות החדשות שגרמתם לי מלהרוג אותי במוקדם או במאוחר".
אמנם הסגרתי את עצמי, אבל אינני מתכוונת לעבור על החוויה הזאת בשתיקה.
המפקד מהנהן והחיילים גוררים אותי משם לכיוון פינה עם חביות.
כרגע, למרות שבמהלך הגרירה מדברים אליי החיילים בגסויות, אני נשמעת להוראת המפקד ושומרת על שתיקה.
אבל רק כרגע, כדי "לזכות" ברופא צבאי.
הם מושיבים אותי על חבית ואנו מחכים מספר דקות, בהן אני משמשת גורם לבדיחות, עד שאיש קירח בעל משקפיים, לבוש בחליפת עור הדורה ומכופתרת מעור בצבע חום ומכנס שחור מגיע ומצביע עליי "מי העלמה הזאת? מה הבעיה שלה?".
מכעיס אותי שהוא מתייחס אליי בגוף שלישי- אבל אני שותקת כדי לא להרגיזו.
לפי השרוולים של האיש הזה, סביר יותר שהוא יגרום לזיהום דווקא להתפתח.
"היא טוענת שיש לה זיהום ביד, אדוני הרופא" אומר אחד החיילים.
הרופא אוחז בזרועי בחוזקה מפתיעה ואני פולטת צעקת כאב.
בהתעלמות מופגנת, שולח הרופא יד מתחת לחליפתו ומוציא מבחנה עם נוזל סמיך בצבע סגול כהה בתוכה "יש לי משקה שירפא את זה".
"מה זה?" אני בוחנת את הנוזל.
"שמרי על שקט, אסירה!" מצווה אחד החיילים וטופח בי במקום הדקירה בגבי.
ציוץ יוצא מפי.
הרופא לא עונה, פותח את המבחנה ומקרב לפי.
אני מסיטה את ראשי.
כבר שתיתי במהלך המסע ממבחנות שהיו אמורות לרפא אותי – וזה לא הסתיים בטוב.
אין סיכוי שאני בולעת שוב מרצוני משהו כל-כך מפוקפק!
הרופא סוגר את המבחנה "אם החולה לא רוצה תרופה, אלך לדרכי".
"תגיד לי מה זה, ואשקול את העניין" אני מתעלמת מההוראה של החייל.
חייל אחר סוטר לי "שקט אסירה!".
"זאת תרופה שפיתחתי," אומר הרופא כשגבו אליי. "לא ניסיתי אותה עדיין".
אני נועצת מבט זועם בחייל שסטר לי וקוראת בכעס בקול מצווה אך רועד "קחו אותי מכאן!".
הסכמתי להיות אסירה- אבל לא הסכמתי להיות שפן ניסיון!
הסטירה הזאת עוררה בי מחדש את ניצוץ הלחימה, לכן בזמן שאני נגררת לכרכרה אני מנסה להתמרד ככל יכולתי, למרות הידיעה שאין לי סיכוי.
המאבק סוחט אותי לגמרי, וכשאני מוכנסת לכרכרה מסורגת אני פשוט נשכבת על הרצפה.
אין לי כוח לזוז גם אם ארצה, יחד עם זאת- אני לא מצליחה להירדם או אפילו להתעלף.
רק העולם מסתחרר יותר ויותר ללא הפסקה.
אולי הייתי צריכה לנסות את הנוזל?

אני מאבדת תחושת זמן, אין לי מושג אם עכשיו יום או לילה ולפני כמה זמן הוכנסתי לכאן.
בשלב מסוים הכרכרה מתחילה לנסוע ואני נחבטת בתוכה.
ראשי כואב כאילו אני אחרי ההנגאובר וידי צורבת.
מהחלון של תא הנסיעה המסורג ניתן להבחין ביער ברושים וממרחק מכאן נראית טירה ענקית חצובה בסלעי קרח.
כדי להפסיק להיחבט אני מתיישבת בתא ומביטה סביב.
אני לבדי בתא, אין כאן כלום למעט דרגש ישיבה.
"שלום בתי היקרה, לא אפריע לך- אם לא תרצי" אני שומעת קול נשי מוכר שגורם לי למחנק.
סרינה!
דווקא עכשיו?!
אני נרתעת בבהלה אבל שותקת.
זה חיזיון!
רק חיזיון!
הירגעי איילקס!
היא לא כאן ולא תפגע בך…
ניסיונות ההרגעה לא צולחים כל-כך.
"רוצה עזרה?" אומרת סרינה. "אעזור לך במשימתך- תמורת משהו שאבקש".
כמובן שכך.
ממה שזכור לי, היא רצתה את הנסיכה לוסי לעצמה.
"מה את רוצה, סרינה?" אני שואלת אותה בכעס.
"אינך רוצה לתת לי את הנסיכה, כרצונך," אומרת סרינה באנחה. "אעזור לך להציל אותה- בתנאי שתתני לי את הנכדה שלי".
הנכדה?
קרולינה!
קרולינה התגשמה רק אחרי שנפרדתי מסרינה.
אז היא יודעת עליה?
אני מריצה בזיכרוני את המאורעות מאז פגישתי הראשונה עם קרולינה, מתי היא יכלה לדבר איתה?
אחרי מספר שניות אני מבינה, אבל בגלל ידיי האזוקות מאחורי גבי אינני טופחת באוטומטיות על מצחי.
הדוב שקטלה קרולינה כדי להציל אותי- זה מעשה ידי סרינה!
בגלל זה קרולינה הייתה בשקט כששאלתי אותה על זה ומלמלה מתוך שינה!
"מה את רוצה ממנה?" אני ממשיכה לחקור בקול מרוגז.
"מכיוון שנפרדת ממשפחתי- זה לא עניינך," היא מושכת בכתפה. "אם את רוצה לחיות איתי בתוך אמא של קרולינה, אספר לך כשתגיעו אליי".
"זה ועוד איך ענייני!" אני מצהירה. "הילדה היא בת חסותי מאז הגעתה לעולם".
"ובגלל הסיבה הזאת אני מבקשת ממך ולא מכריחה אותך" אומרת סרינה.
על פניה נראה שנדרש ממנה מאמץ לא קל לבטא זאת.
האם הילדה שווה לנסיכה?
בהצלת הנסיכה לוסי – אאבד את קרולינה, בלי יכולת בחירה של קרולינה אצל מי היא תרצה להמשיך את חייה.
נטשתי אותה פעם אחת- לא אעשה זאת שוב.
במיוחד כשמדובר בסרינה.
אני מנידה בראשי לשלילה "קרולינה צריכה לבחור בעצמה. אני לא אגיש לך אותה כמו כבש לשחיטה!".
"שחיטה? לחיות איתי הינו המקום המתאים והראוי לה!" היא מנדנדת באצבעה. "ראית את יכולותיה- היא הרגה את הדוב ויצרה את המזחילה, אני רק לימדתי אותה".
"בנית לעצמך פנטזיה, סרינה," אני אומרת לה. "פנטזיה שמתאימה לאמונות שלך- אבל לא למציאות הקיימת. יכול מאוד להיות שהחיים איתך יתנו לי ולה כוח, אבל אני לא רוצה אותו בכלל! לא לי ולא לילדה שלי!" ואז אני מוסיפה "תפסיקי לנסות לכפוף את עולם לרצונות שלך, בלי לחשוב אפילו פעם אחת שאולי זו לא הדרך היחידה או הרצויה!".
פניה של סרינה מאדימות מזעם ואז היא מסננת "תיהני מגזר הדין שלך, בתי היקרה!" ונעלמת.

אני נושפת באיטיות, מופתעת מכך שהחיילים עוד לא העירו לי במהלך השיחה.
דבריה של סרינה לא מפחידים אותי, כבר השלמתי עם העובדה שהמשימה הזאת תסתיים כנראה במותי.
צל הטירה מכסה את הכרכרה בפתאומיות ואני הולכת על ברכיי ומביטה דרך החלון המסורג.
הטירה נראית כמו מבצר, אבל יער הברושים יכול להיות מקום טוב למחבוא זמני אם רק אצליח לצאת מהארמון.
למרות שאני לא מצפה לסוף טוב למשימה הזאת- אני עדין מתכננת להילחם לאורך כל הדרך!
עם תקווה חדשה זאת, אני מנסה להתנתק מאזיקים אך לא מצליחה ונופלת על הצד.
אני בועטת בכירה בתסכול.
החיילים האלריינים חכמים- אם ידיי היו אזוקות לפנים היה לי הרבה יותר קל!
אור זוהר על הרצפה לפניי, מה שגורם לי להבין שהתליון יצא מחולצתי.
מספר 6 אדום נראה.
על מנת שהחיילים לא יבחינו בתליון וישאלו אותי שאלות עליהן איני רוצה לענות, בזחילה איטית אני תופסת את התליון בשיניי ומפילה לתוך חולצתי.
תוך מספר דקות הכרכרה עוברת בשער ענק מברזל השמור על ידי תשעה חיילים, ובנוסף להם חמישה מגדלי שמירה המאוישים בקשתים.
בפנים אזור הטירה עשרות חיילים הולכים מכאן לשם ועושים דברים שונים, אך אני שמה לב שהם תמיד דרוכים- ידם קרובה לנשקם.
בשלב מסוים הכרכרה עוצרת והדלת נפתחת.
שישה חיילים, אחד מהם במדים מכובדים בעלי סיכות, עומדים מחוץ לה וסורקים את מצבי במבטם.
אני יורקת בפניהם.
האיש בעל הסיכות מגיע ואומר "קחו אותה לחדר האימונים".
חדר האימונים הוא מקום מאוד מוזר לכלוא אותי בו, ואני לא מרוצה מהרעיון.
למה לא לבית הסוהר?
החיילים מהנהנים, מצדיעים, אוחזים בשרשרת האזיקים ומוציאים אותי מהכרכרה.
ברגע שרגליי נוגעות בקרקע אני מתחילה להתפרע ולברוח מהחיילים שוב.
הסיכוי שלי להימלט מאזור הטירה הוא אפסי, אבל לפחות אולי לא אהיה אסירה!
אחד מהחיילים תופס בשרשרת האזיקים ומושך בה- ואני נופלת על גבי הכואב בחבטה.
אני קמה, נעמדת ומרימה את ידיי בתבוסה "בסדר! בסדר! נכנעתי!".
אין בי הכוח ללכת, אז ששת החיילים גוררים אותי לכיוון בניין רחב חד קומתי עשוי אבן הצדדי לטירה, ממנו נכנסים ויוצאים חיילים.
"מה יקרה לי?" אני מנסה לשאול באומץ.
"זה רק משחק אימונים, אחר כך ישלחו אותך אותך לבית הסוהר, ואם יישאר ממך משהו עד שהמלך יבוא מחר- הוא ישפוט אותך" אומר אחד.
נראה שהוא מאומן במשפט בסגנון הזה, מכיוון שהוא אומר זאת בפשטות כאילו זה דבר רגיל כאן.
הלב שלי מתכווץ בפחד.
איזה סוג של 'אימונים' אלה?
הרי לא ירצו להרוג אותי לפני שלמלך רייג' תהיה הזדמנות לחקור אותי.
נכון?
מה שזה לא יהיה, סביר להניח שבקרוב הביטחון העצמי שלי ייגמר ואתחיל להתנהג כמו בחורה מבוהלת.

מבפנים נראה הבית המכונה 'חדר האימונים' גדול יותר מאשר מה שהוא נראה מבחוץ.
הדלת נסגרת מאחוריי, אי אפשר לברוח.
בסריקה מהירה של החדר במבטי, אני מבחינה בזירת היאבקות, אזור התאמנות בסייף, קיר טיפוס והכי מוזר- שלושה גלגלי קליעה למטרה מכאניים שאל שניים מהם אזוקים בני אדם.
כפי שחשבתי, לצערי אותי מובילים אותי לגלגל השלישי.
גלגלי הקליעה הם קלאסיים לשבירת רוחו של אדם.
חוסר האונים, חוסר הידיעה, הפחד מפגיעה קטלנית… שילוב של הדברים האלה יכול לגרום לאדם להתחנן במהירות על חייו.
אינני הולכת בשקט אלא מקללת את כל הקללות שאני מכירה, אותן שמרתי בבטן בזמן שצחקו עליי.
יחד עם זאת, הפעם אני לא מתנגדת באופן פעיל- ניסיון בריחה הוא חסר סיכוי במקום כזה.
לאחר שהם קושרים אותי לגלגל והמכונה מופעלת, הסחרחורת שלי גוברת כי גופי מסתובב מלמעלה למטה כגלגל.
החיילים נעמדים בשורה אחד מאחורי השני, כשכל אחד לוקח סכין הטלה.
בעבר, כשכייסתי חיילים טמריים בטמריה הבירה ראיתי תהליך זהה, בו עשו זאת לחייל שסרח וגנב ש"ז רבים מאוצר המחלקה שלו.
על החיילים שלא לפגוע באסיר- אלא לפגוע כמה שיותר קרוב אליו, רצוי קרוב לראש.
כמובן שלפעמים החיילים מפספסים את המטרה, ובגלל סיכון זה מגלים האסירים את סודותיהם כדי שהזריקות ייפסקו.
אני מבטיחה לעצמי שבמקרה שלי, הם יאלצו לעבוד קשה כדי לגרום לי לעשות מה שהם רוצים!
"מוכנה?" שואל הראשון בתור.
אני לא עונה ומסתכלת לו בעיניים אז ככה אתם מתאמנים? בסיכון חייהם של אנשים שיכולים להיות חפים מפשע? עוד לא הורשעתי בכלום, אבל אתם בכל זאת מוכנים לגזור עלי מוות. מאוד אצילי!" אני לועגת.
הוא צוחק ואז זורק את הסכין- ופוגע ממש קרוב ליד החבושה.
הם לא מוציאים את הסכין אלא מעבירים כסף זה לזה בזמן שהחייל הבא בתור מגיע ומכין את עצמו.
אני נוהמת "שכחתי, רק גברים הם אצילים. אדם שמכאיב לאישה אפילו לא יכול להיקרא גבר!".
הסכין השני פוגע ברצפה.
החיילים האחרים שורקים בבוז והזורק הולך בבושה.
"צדקתי, אתה לא גבר!" אני קוראת אחרי היורה השני כשמילותיי נמהלות בקולות הבוז של חבריו.
בזמן שהאיש הבא מכין את עצמו אני שוקלת את הצעד הבא.
יש עוד ארבעה חיילים, אם לא יצטרפו בהמשך, ולא נראה לי שאוכל יותר לקחת את הסיכון שאפגע פגיעה חמורה בגלל החטאה.
הנסיכה לוסי כאן היכנשהו, אני צריכה לשרוד.
העניין הוא שטיפסתי גבוה מידי על העץ ואני לא יכולה לרדת ממנו עכשיו.
כשיגיע הזורק הבא אתחיל לשנות כיוון.
"ומה יש לך להציע?" אני ושואלת את הבא בתור בחיוך לעגני.
"את הסכין הזה" הוא עונה בלעג, מטיל את הסכין- מפספס ופוגע בבטני!
החיילים שורקים לו בבוז.
אני מרשה לעצמי לפלוט זעקה מיוסרת ולהתקפל עד כמה שהכבלים יאפשרו לי, ונהיית נחקרת למופת.
דמעות, יפחות ואנקות פורצות ממני ואני מתנשפת ומתכווצת "רגע! חכו! בבקשה לא שוב… ".
כל ארשת הביטחון שבניתי מול החיילים עד עכשיו נסדקת, ומתחתיה מגיחה איילקס הצעירה, שפשוט חוששת לחייה.
בשביל זה, איילקס הזאת מוכנה להתחנן על חייה ולהמעיט מכבודה.
אני מאוד מקווה שהחיילים יראו את השינוי הפתאומי בהתנהגות השבירה שלי ובגילוי חוסר הביטחון שטבוע בי.
"חיילים טובים חייבים לדעת מתי לעצור," אני ממשיכה לשכנע. "אעשה מה שתגידו לי!".

"בין כה וכה השתעממתי," אומר הזורק האחרון "קראו למפקד".
המפקד מגיע ומחייך "ובכן, הבנתי שאת רוצה לדבר. עני לי על השאלות הבאות וייפסקו האימונים, בסדר?".
מי את ומדוע ניסית לפלוש למחנה הצבאי?
אני מהנהנת בחיוב ובמהירות קצת מתנשפת בהקלה, אבל מתחרטת על זה כי החתך בבטן מורגש כשאני זזה.
לכן, אני שומטת את גופי ומתכדררת כדי שהכאב יפחת.
"מי את ומאין את?" הוא חוקר.
"שמי איילקס, אני מטמריה הבירה" אני מתמצתת.
"מה מעשייך באלרייה, איילקס? או יותר נכון- מדוע ניסית לפלוש למחנה הצבאי?".
אני לא עומדת בזה יותר, אין טעם להתנגד "אני מנסה לחלץ את הנסיכה לוסי, ניסיתי להתחפש לחיילת או לקחת נשק".
לא אומר להם שאביה שלח אותי.
"אזרחית לתפארת!" הוא צוחק וטופח על השכם שלי.
אני יורקת דם.
ראשי מסוחרר וכל אחד מהם נראה כפול.
אני מביטה על האדמה "בבקשה, גיליתי לכם את הכול! אני רק רוצה לצאת מכאן".
"קחו אותה מכאן" פוקד המפקד.
החיילים מוציאים אותי מהגלגל ולוקחים אותי הלאה, לא נזהרים במקרה ואברח.
הם יודעים שכבר למדתי.
אין טעם לנסות לברוח.

עכשיו ההזיות שלי גוברות, אבל אני מרגישה ורואה במעורפל שאני נגררת מתוך ביתן האימונים, החוצה לתוך ביתן שמור בידי ארבעה חיילים.
לא שאני מנסה לברוח.
אני מורדת במדרגות אבן ונגררת לאורך מסדרון מואר בלפידים בו תאי מאסר.
קולות נשמעים, אבל עבורי הכול זה קולות רקע לא מובנים.
כנראה אצטרף לקהילת האסירים, אך למרות כל זאת- להפתעתי הדבר היחיד שבאמת ובתמים מדאיג אותי הינו הנזקים מנשיכת האונימל ומפגיעת הסכין.
הדבר היחיד שנמצא בתא אליו אני מושלכת היא אסלה מסריחה.
אפילו לא מים, דרגש או בגדי אסירים נקיים.
זה בית הסוהר הגרוע ביותר בו הייתי אי פעם!
החיילים נועלים את התא מבחוץ ומנופפים לשלום ואני בודקת את מצב גופי.
גרוע ביותר.
לפחות התליון עדיין לא התגלה.
כשאני מצליחה, רק לאחר כמה דקות, לגייס את כוח הרצון כדי לקום מהרצפה, אני שמה לב בדמות מוכרת מבעד לסורגים המביטה בי בשילוב ידיים ובחיוך.
"לא קשור לשאול 'מה שלומך' נכון?" שואל דוויל.
"לך מפה!" אני אומרת בכעס מופרז. "אני לא צריכה שתעמוד פה ותצחק עליי".
"באתי לעזור להשקעה שלי," אומר דוויל בתמימות. "לא תרצי שארפא את הפצעים שלך?".
למרות שזה ממש קורץ לי, אני מסננת מבין שיניים חשוקות "בתמורה למה? שיעבוד מלא כבר עכשיו? לא תודה!".
"אני רק רוצה שהתמורה שאקבל מהמלך קוסטום תישאר במצב טוב" טוען דוויל.
"אתה שד אופטימי," אני משיבה בציניות. "אני לא מאמינה לך שריפוי יבוא בלי שום תמורה בשישה ימים הקרובים- מה המחיר?".
"זה פשוט מאוד!" דוויל מרים את ידיו לצדדים. "הישארי בחיים, כדי שכשאבוא לקחת את הפרס- יישאר ממנו משהו".
"וזהו?" אני מנסה לוודא.
הוא מהנהן בחיוך מרושע.
אני נאבקת בכאב, זוחלת אל הסורגים ואומרת בכנות "אני רוצה שתרפא אותי!".
למה נראה לי שעשיתי עסק עם השטן?
דוויל נוגע במצח שלי בדיוק כמו שסרינה עשתה.
אני מרגישה כאילו אש נדלקת בתוכי, גופי מזיע כשהטיפות מטפטפות על רצפת התא כמו גשם ופתאום החתכים מגלידים והפצעים מתרפאים!
דעתי שוב צלולה!
דוויל לא שיקר בנוגע לחלק שלו.
לפחות כך אני מקווה…
אני כל כך שונאת אותו כרגע, בעיקר בגלל שאני אסירת תודה.
לפני שאני מספיקה להודות לו, הוא אומר "להתראות, איילקס!" ונעלם כשחיוך על פניו.
אני מפשילה את התחבושות מהיד ונוגעת בעור החלק.
אשאיר את התחבושות עליי ואעמיד פנים שאני עדין פצועה כשהחיילים יבואו לקחת אותי אל המלך רייג'.

אני בוחנת את התא בשנית, הפעם כמו שצריך.
הוא מהתאים הכי מלוכלכים שהייתי בהם וגם האסירים השכנים נראים גרוע- מלוכלכים, פרועי שיער, פצועים, לבושים בבגדים ישנים אישיים וקרועים והכי גרוע- מייללים, מייבבים וצורחים.
האם בשלב מסוים איראה כמותם?
אני מעווה את פניי- מים מהאסלה הם לא אופציה, בעיקר לא אחרי שדוויל ריפא אותי.
אני לא מעוניינת בסבב תחלואה נוסף.
אני מביטה מחוץ לתא ומבחינה בשלט קבוע לקיר, עליו דף עם רשימה בה רשימת שמות.
כשאני בוחנת את הרשימה אני מבחינה רואה רשימת שמות.
לייד כל שם כתוב מספרים שונים שמתחילים מהמספר חמש מאות.
השם שלי – 'וייפר' מופיע שם ולידו המספר 2,300,000.
אני עוברת על רשימת השמות ומזהה את שמה של סרינה במספר 10,000,000. המלך קוסטום במספר זהה לה. אתניקס במספר 5,000,000 והנסיכה לוסי במספר 10,000.
את שמות האחרים ברשימה אינני מזהה.
אני מוחמאת כמובן מהמספר הגבוה המופיע ליד שמי, אבל לא מבינה מה הוא מייצג.
ש"ז?
שיטת דירוג כלשהי?
ואיך בכלל משיגים את המספרים האלה?
דעתי הסופית הינה שהמספרים הם תמורה מסוג כלשהו על עבודה, שאותה אני מסרבת לנחש.
אבל המסקנה הזאת מעלה עוד שאלות.
הרשימה מעודכנת מאוד- השם שלי מופיע בה ועד כמה שידוע לי, לא קניתי אויבים מושבעים עד המסע הזה.
למה שרשימה כזאת תופיע במסדרון האסירים?
זה לא שהם יפרצו מהכלא ויחליטו לעשות משהו עם הרשימה הזאת.
חוץ מזה, הרשימה הזאת גורמת לי להחליט להיזהר אפילו יותר.
הנסיכה לוסי נמצאת כמעט בראש הרשימה ואני ממוקמת לקראת סופה- הרשימה הזאת הופכת אותי למטרה ולסכנה עבור הנסיכה.
אני בוחנת שוב את סוף הרשימה, הבינוניים פחות מעניינים אותי.
המלך קוסטום מופיע עם מספר גבוה מאוד לידו, אבל מיהם האנשים האחרים? ומדוע סרינה ברשימה?
כשהעיניים שלי מתחילות לצרוב מבהייה בדף ואני לא מצליחה לגרום לו לספר לי משהו נוסף, אני שומעת מחוץ לתא צעדים וקול של משהו נגרר.
קולו של אחד החיילים שהביאו אותי שואל "איך היה היום?".
קול נשי ילדותי שאני מנסה להיזכר מהיכן אני מזהה אותו עונה "לך לעזאזל!".
"ככה מדברים?" קול החייל מגחך ואני שומעת פתיחת רצף של קולות- תא כלא רחוק נפתח, משהו נופל, יבבה, סגירת תא וקול והליכה מתקרבת לכיווני.
אני נשכבת בצורה עוברית במהירות על הרצפה ומנסה להיראות אומללה עד כמה שניתן כדי שהחיילים לא יחשדו בי.
במקביל, אני מנסה להתאים את הקול הנשי לפנים.
מאיפה אני מכירה אותו?
שני חיילים מגיעים קרוב לתא שלי וסורקים את מצבי.
"בבקשה…" אני קוראת בקול הכי מתחנן שאני יכולה. "אני צריכה רופא".
למזלי הם לא בודקים את פציעתי וממשיכים הלאה.
"הילדה הזאת חצופה, נכון?" שואל אחד את האחר כשמממשיכים בדרכם.
"עזוב…" אומר השני. "תן לה עוד שבוע והיא תהיה כמו בובת סמרטוטים!".
ילדה?
הנסיכה לוסי!
אם לא הייתי יושבת, כנראה שהייתי נופלת מרוב הפתעה.
זהו זה?
ממש כך?
נראה שהיא עוד לא נשבעה אמונים למלך רייג', כי לפי מה ששמעתי ממנה עכשיו- זה נשמע שהיא מתנגדת.
טוב שהגענו לאותו המקום, אבל זה לא נגמר כאן, יש כל כך הרבה דברים שעוד צריכים לקרות.
אנחנו צריכות להיחלץ מכאן ולהגיע בשלום לבית אביה, המלך קוסטום בטמריה הבירה בזמן שהוקצב לי.
שישה ימים זה לא הרבה זמן.
בנוסף, דוויל ריפא אותי, והוא כנראה לא היה עוזר לי אם היה כל-כך קל להיחלץ מכאן.
"הנסיכה לוסי?" אני לוחשת ומנסה לתפוס את תשומת ליבה.
לאחר מספר שניות מופיע ראש של ילדה קטנה המביטה לכיווני.
שיערה הזהוב פרוע, היא מלוכלכת, פגועה והיא נראית חלושה מאוד.
סביר שהיא סבלה מאוד בזמן שהייתה כאן.
לאחר מספר שניות היא מצליחה לזהות אותי "איילקס? הם לכדו גם אותך?".
אני מתעלמת מהשאלה שלה, זה לא משנה כרגע.
במקום לענות אני שואלת אותה בזעם מעורב בזעזוע "מה הם עשו לך?".
"מנסים לשכנע אותי להיכנע למלך רייג'" היא אומרת ואז פולטת אנקת כאב. "מה לעזאזל את עושה כאן בצפון?".
היא לא אמורה לדעת שאני באה לחלץ אותה, אז שוב במקום לענות אני אומרת כשחיוך על פניי "אל תוותרי, אנחנו נצא מכאן! אנחנו נמצא דרך!".
היא חושבת ואומרת "אני אתן לו תנאי- איכנע כדי שירחם עלייך. נסיכה אחראית דואגת לנתינים שלה".
"לא!" אני קוראת בבהלה. "לוסי, אל תעשי את זה! אני כאן כדי לדאוג לך. נתינים טובים מוכנים להקריב את עצמם לטובת בני המלוכה שלהם!".
"שקט, אסירים!" גוער אחד החיילים.
"נסיכה," אני לוחשת ומדגישה את מעמדה של לוסי. "אל תתני להם לשבור אותך!".
היא מהנהנת אך אני רואה שהיא כבר שבורה, לכן אני נעמדת בגאון ומנסה להיראות חזקה בשבילה.
לא אתן לנסיכה לוסי לאבד תקווה.
לא כשאני כל-כך קרובה!

המשך בפרק 44

ספר שביעי: שטח האויב – פרק 44


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
37 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך