מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק 38

19/11/2023 192 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק 37



הינשודוב מסתער בזעם על הפולשת לשטח שלו.
הפולשת, במקרה הזה, זאת אני.
אינני כועסת עליו, הייתי עושה את אותו דבר במקומו.
אני מנסה להתחמק, אך רגליי כושלות ואני נופלת על הצד כשחרבי כלפי מעלה באגביות.
להפתעת כל הנוכחים בסיטואציה- זה מה שמציל אותי!
החרב המונפת נתקעת בחזה של הינשודוב.
תודה לך, קווין!
הינשודוב מנסה להתעשת, אבל אני קמה במהירות מוציאה את חרבי מחזהו וחוזרת על הפעולה שהצילה אותי.
תודה לאלים שזה כל-כך פשוט!
אני מביטה בגופת הינשודוב שמתחילה להסריח ונאנחת.
חבל לי עליו.
אני הייתי האויבת כי פלשתי לשטח שלו.
ציפורני הינשודוב החדות קורצות לי.
הן יוכלו לשמש ככלי נשק לא רע וגם הפרווה שלו תחמם את גופי.
מצד שני- לא אחגוג על העוול שעשיתי, ובנוסף, לא כדאי להתעכב, גופות מושכות טורפים.
אני מתקדמת בחרב שלופה, יציבה עד כמה שאפשר, בתוך היער.
מה עוד מצפה לי?

לא עובר זמן רב עד שהלילה "עוטף" את היער.
אור הירח מוסתר מאחורי עצים רבים שמצלילים את הדרך.
לעיתים קרובות אני כושלת ממכשולים, כל קול מבהיל אותי.
וקר…
כל-כך קר!
בגדי הצוענים בכלל לא מתאימים לאזור הזה!
לטבקסי יש פרווה, איכשהו הם הסתדרו.
לי, תודה לאלים, אין פרווה.
ההליכה האיטית והטיפוס בסיוע התומכים שיצרה קרולינה, ללא אפשרות לחמם את עצמי מתישים אותי עד שבשלב מסוים אני עוצרת למנוחה.
בגלל האצבעות הכואבות שלי, אין סיכוי שאצליח להדליק אש שתחמם אותי.
אני מתחילה לבנות מחסה מעלים יבשים שיבודדו אותי מהקרקע, ולאחר מכן אוספת ענפים שנפלו על מנת שיוכלו להגן עליי מהרוחות.
לפחות זאת הצלחה מסחררת.
השיר 'קן לציפור' מתנגן בראשי.
מה שחסר לי עכשיו זה למצוא ביצים של איזה יצור…
אני מתרווחת בקן שבניתי עד כמה שניתן כשעיניי קבועות בשמים וחושבת על מה שעבר עליי לאחרונה.
זה היה יום טוב לשם שינוי.
מצאתי לקרולינה מישהו שיגן עליה, התקדמתי מאוד בדרך לאלריה שם הנסיכה לוסי והותקפתי רק פעם אחת!
ברור שמחשבות מהסוג הזה יגרמו לי לצרות צרורות במהלך הלילה.
מבט בתליון שהמלך קוסטום נותן לי, מראה לי את הכתוב 'נשארו 8 ימים'
אני מוודאת שהחרב אחוזה בידי הלא ממש יציבה שתאפשר תקיפה מיידית ומנסה להירדם.
מחר אחצה את הגבול לאלריה.
עכשיו הגיע זמן לישון…

הפעם אני עומדת על בימה מקושטת בסדינים ופרחים בצבעים שונים, בתוך חדר כס מפואר עם מרפסת.
מה לאזעזל אני לובשת?
זאת…
שמלת כלה!
אני מתחתנת?
רוב האורחים אינם מוכרים לי.
אטרמיס שם עומד רחוק בצד ושותה יין מבקבוק.
האוזן יושב לא רחוק, מתפעל ממראה המקום.
אידיוט.
סרינה מביטה בי במבט מעמיק שגורם לי לבלוע רוק, וליידה יושבת קרולינה שמביטה בי במבט שאני לא מצליחה לפענח.
"תברחי!" אני מנסה לצעוק לעבר קרולינה, אך שום קול לא יוצא מפי.
"היא לא תשמע אותך, איילקס," נשמע קול נשי. "אף אחד אינו שומע".
"מי את? גלי את עצמך!" אני דורשת.
כרגע, לא אכפת לי שיודעים את שמי.
דמות נשית עולה מתוך הבימה.
האישה נמוכה, מלאה, בעלת שיער סגול ורגלי וכנפי ציפור.
אין לי סבלנות "מה את לעזאזל, ומה את רוצה ממני?".
"שמי קופרא, אני הרפיה והשומרת של עמק האונימלים," היא עונה. "ובאשר לשאלתך השנייה, את זאת שהעלית אותי בחלומך, לא אני".
על ההרפיות שמעתי רק באגדות ילדים בסגנון 'אם תתנהגי רע- תבוא הרפיה ו…'.
אף פעם לא ראיתי אחת.
מדוע שאעלה שדה מכונפת במהלך חלום על חתונה?
לא שאני חושבת שלהתחתן זה סיוט, אני פשוט מחכה לזמן הנכון ולאיש הנכון.
אינני יודעת מהו עמק האונימלים, אך הגדרת 'אונימל' כוללת כל יצור חצוי באשר הוא.
דלת החדר נפתחת ופי נפער לרווחה.
אל החדר נכנסים המלך קוסטום כשחיוך מרוח על פניו והוא אוחז בידו דמות בחליפת חתן.
לא…
זה לא יכול להיות!
זה בלתי אפשרי!
החתן זה קווין!
לא אסכים להתחתן עם קווין גם אם ישלמו לי בתמורה את כל ש"ז של טמריה!
"מי זה?" מתעניינת קופרא.
"השטן בעצמו" אני מסננת.
היא זוקפת את גבותיה ומביטה בי בפליאה "ואת רוצה להתחתן איתו?".
"אני רוצה לחנוק אותו!" אני קוראת בכעס.
"שמעתי פעם משפט שאומר 'חלום זה 1 מתןך 60 בנבואה'" מציינת קופרא.
עכשיו אני מבינה למה עלתה שדה במקום מלאכית.
"ואני שמעתי משפט שונה," אני משיבה לה. "'חלומות שווא ידברו'!".
אין שום הגיון שזה יקרה!
ההרפיה מרימה באגביות בכנפיה, כאומרת 'מה שתגידי' ושוקעת בתוך הבמה.
כשקווין עולה ומתקרב אליי הקהל מריע ביללות.

אני מתעוררת בבעתה, כולי מזיעה.
עדיין לילה.
היללות מהחלום חוזרות ונשנות.
מה עכשיו?
אני קמה ויוצאת מהמחסה עם חרב בידי כדי לבדוק את האיום.
שלושה זוגות עיניים נוצצות באדום מתקרבות לאיטם לכיווני.
זאבים.
אני בטוחה בזה!
כשזאבים באים בלהקה קשה להתמודד איתם.
גם אם הייתי בשיא כוחי אינני בטוחה אם הייתי מצליחה להתגבר עליהם.
הזאבים מתקדמים לאט-לאט כדי לגרום לטרף שלהם לפחד.
במקרה שלי, הם מצליחים ביותר.
בבהלה אני שומטת את החרב, חולצת את נעליי ומטפסת על העץ הקרוב ביותר אליי.
הכאבים בגופי שמתחיל לייסר אותי ברגע שאני מטפסת עדיפים על הזאבים האלה.
כששלושת הזאבים מגיעים לעץ שעליו אני יושבת הלב שלי דופק במהירות.
הם בגודל של טיגריס ובעלי שיניים וציפורניים חדות ביותר.
לאיזה זאבים יש שיניים בגודל כזה?
אילו עוד יצורים מזמנים הרי אלריה?
הזאבים מרחרחים סביב אבל מוותרים בסופו של דבר והולכים משם.
לאחר שהות קצרה על העץ לשם ביטחון אני יורדת ואוספת את חרבי.
לא אצליח להירדם בשעות הקרובות אחרי מנת האדרנלין הזאת, אז אני מקפצת במקום כדי להירגע ולהתחמם.
אולי כשהגוף שלי יבין שהסכנה חלפה הוא ייזכר שאני בעצם מותשת לגמרי ויאפשר לעצמו לישון עוד קצת.
לבסוף העייפות מנצחת ואני נכנסת למקום המסתור שוב ונרדמת.

קול קריאת עורבים מעיר אותי ואני פוקחת עיניים.
אור השמש המסתנן מבעד לענפים מאיר את היער ואני יוצאת מהמחסה וסורקת במבטי את סביבתי.
לא פחות מעשרה עורבים חוגגים מעליי וקוראים בקולניות.
מה משך את העורבים?
אני?
אין טעם לתהות וגם אין לי זמן לכך, לכן אני אוספת את חפציי ומתחילה להתקדם.
העורבים יורדים לארץ, מתאספים בעמידה אחד על השני ולאחר מכן מתגבשים יחד.
עוד יצור?
נהדר!
אני סורקת את היצור שהתעצב מולי- ראשו, רגליו וידיו הם של עורב, אך גופו הוא של אדם והוא לבוש בגלימה אדומה בעלת שכמייה ובשריון עור.
אוקיי, עם עורבים כאלה אני פחות יכולה להתמודד.
"שלום" מברך היצור בקול צורם.
"וברכה" אני עונה ולא עוזבת את החרב.
"ראיתי פגר ינשודוב- את הרגת אותו?" שואל היצור במבט מאשים.
שאלה רטורית כנראה.
"כן," אני עונה לאחר היסוס קל, אין טעם לשקר. "הוא תקף אותי!".
"מדוע?" הוא שואל.
"מדוע הוא תקף אותי?" אני מחזירה לו בשאלה.
"כי היית באזור המחייה שלו" משיב היצור בכעס עונה בכעס.
"רק עברתי שם" אני מנסה להצדיק את עצמי.
"ראיתי שם גם זרדים של הבית שלו באיזה מבנה שנועד למחסה, ברור לי שהמבנה נעשה על ידי בני אנוש" הוא מוסיף.
"אז מה? אסור לי לישון בבטחה?" אני שואלת.
"את עצורה! באתי ללוות אותך למשפט," מכריז היצור. " ורק שתדעי- אני השוטר הטוב".
"משפט?" אני מבולבלת. "בגין מה? הגנה עצמית?".
"פלישה לשטח פרטי ורצח" אומר היצור בפשטות.
"אדוני השוטר, קרתה כאן טעות בתום לב," אני מביעה מבט תמים ומנסה להישמע רשמית ומבינת עניין. מניסיון- אלה דברים חשובים במהלך ניסיון להתנקות מאשמה. "אם תרשה לי, אנסה לשטוח בפניך את טענותיי".
"אני מקשיב" היצור משלב את מה שכנראה נחשבות לידיו.
"ובכן," אני שואפת אוויר. "ראשית, אני לא מהאזור. כמובן שהדבר לא פוטר אותי מהיענות לחוקי המקום, אך זהו בסיס לטענת תום הלב" אני עוצרת כדי לבחון את תגובתו.
הוא רק מביט בי במבט שגורם לי לצמרמורת "שנית, אבסס את הנסיבות: אני בת-אנוש צעירה המסתובבת לבדה באזורים מסוכנים. לצערי, כבר נפגעתי בשל העובדה הזאת," אני מציגה לו את האצבעות שלי. "בשל כך, אציין כי בזמן ש'פלשתי', לטענתך, לשטחו של הינשודוב, הייתי ברמת כוננות גבוהה" אני בודקת את תגובתו.
השוטר עדיין לא מגיב "שלישית, וכאן תיאלץ לסמוך על המילה שלי, לא הייתי מעוניינת כלל להיכנס לעימות. ניסיתי להסתתר ממנו, אך הוא ארב לי כשיצאתי מהמחבוא. בנוסף, הוא זה שתקף ראשון".
זה שהוא רק מביט כבר מתחיל לעצבן "לבסוף, כפי שראית אדוני השוטר, שרידיו של הינשודוב מעידים על כך שלא מדובר בפשע שנאה. הותרתי את הפגר כפי שהוא ולא חיללתי אותו. לצערי, לא יכולתי לקבור אותו בשל גודלו ובשל מצבי הבריאותי, אך בוודאי לא נעשה כאן חילול המת בכוונת זדון".
"סיימת?" הוא שואל.
"לא, אדוני," אני שואפת אוויר קר. "לסיכום, אדוני השוטר, אבקש להתחשב בנסיבות שהובילו אותי לביצוע המעשה- בורות ודריכות בשל פגיעה מתמשכת. בנוסף, אבקש לציין כי נמנעתי מתקיפה, וגם כשנאלצתי לתקוף- לא השתמשתי ואין עדות לשימוש בכוח מעבר לנדרש".
אני מסיימת את נאומי ומופתעת מהרהיטות שלו.
אולי אחרי שאחזור, אם אחזור, אלך ללמוד תורת הנאום…
כל האדרנלין הזה חימם אותי ואני מחכה לפסק השוטר 'הטוב'.
"אומר לך מה," אומר היצור-עורב. "אקח אותך לנצחיים ואעיד בעדך".
הנצחיים?
נשמעים חכמים.
נראה שמערכת המשפט כאן לא רופפת במיוחד.
אני מהנהנת "אם זה מה שנדרש כדי להוכיח את חפותי- אתלווה אליך," ואז אני מוסיפה "אשמח אם גם תוכל לציין את העובדה שלא התנגדתי".
"כמובן" עונה היצור-עורב.
"התכונני לתעופה" הוא אומר, מתפרק לעשרות עורבים שמקיפים אותי בתעופה.
אין לי מושג איך להתכונן לתעופה, אז אני חוגרת את חרבי, מצליבה את ידיי על חזי ומנסה להתעלם מהדחף לצרוח למראה העורבים המתקהלים סביבי.
קשה לראות עם כל העורבים מסביב, אבל אני מרגישה שאני מתנתקת מעל האדמה ובאמת עפה!
כשאחזור לקרולינה, אם אחזור, תהיה לי חוויה מהנה לספר עליה.
בעיה חדשה צצה- במהלך התעופה אני מאבדת חוש כיוון.
אינני יודעת אם אני מתקרבת לאלריה או מתרחקת ממנה.
מה עם הנסיכה לוסי?

—————————————-

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 39

מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק 39


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך