מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק 39

24/11/2023 177 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק 38



קשה לי למנוע את עצמי מלהקיא בזמן שאני באוויר, מחשש שהיצור-עורב המכנה את עצמו 'השוטר הטוב' לא יפלוט אותי בטעות עקב זעזוע וגועל.
טענתי היא שתעופה שייכת לבעלי כנף, לא לי.
עדיף להישאר כמה שיותר עם הרגליים על האדמה.
לכן, במקום לחשוב על התהליך אני תוהה מי אלה 'הנצחיים'.
אני מקווה שלא מדובר ביצורים קוסמיים או במשהו ששייך לדת מסיימת באזור הזה.
מה שחסר לי עכשיו זה עסק עם כת.
מגדל גבוה בצורת עיפרון חד צץ מבעד לעננים ואנחנו עפים לכיוונו.
כשאנחנו מתקרבים אליו האיש-עורב אינו מנמיך עוף.
אנחנו הולכים להתנגש!
עיניי נעצמות ברפלקס, אך במקום להרגיש כאב אני שומעת 'פווווווך' ורוח פרצים מעיפה את שיערי לאחור.
אני פוקחת את עיניי תוך כדי התנשמות במטרה להרגיע את ליבי ומביטה סביב.
חלון ענק מזכוכית עם ציור של שמש עליו נפתח לצידנו השמאלי ואנו מתעופפים דרכו.
אנו מעופפים במסדרון ואני מרגישה שאנו יורדים מטה, וכאשר אנו נכנסים לאולם כלשהו אני מרגישה שרגליי נוגעות ברצפה.
העורבים מסביבי מתפזרים ואיש-העורב מתחבר.
אני מביטה סביבי.
הוכנסתי לתוך היכל גדול בעל עמודים סביב, ממולי ניצבת במה עליה שלושה כיסאות ומאחורי כיסא נוח בתוך תא.
כרפלקס נוסף אני מחפשת את היציאה- החלון ממנו הוכנסתי שכרגע סגור, או דרך חסומה על ידי ארבעה יצורים גבוהים לבושי מדי חיילים בצבע צהוב-שמש החמושים בכידונים.
היצורים דמויי אנוש אך בעלי אוזניים חדות, עיני שקד ואף נשרי.
אלפי יער.
הלך עליי…
אלפים, ובמיוחד אלפי יער, ידועים בגאוותנותם כלפי בני-אנוש ובאהבתם לטבע.
יחד עם זאת, נראה שיש לי בסיס טוב לטעון שאני חפה מפשע, או לפחות לא רוצחת.
בנוסף, השוטר-העורב לטובתי.
כך אני מקווה.
נראה שאין לי ברירה אלא לעמוד למשפט ולשתף פעולה.
"היכנסי לתא הנאשמים, בת אנוש" מבקש השוטר-עורב.
זה לא נשמע טוב…
חשבתי שהוא לטובתי!
אני נכנסת לתא מאחוריי, מתיישבת על הכיסא ומביטה ביושבים על שלושת הכיסאות שעל הבמה.
בכיסא המרכזי- בן אנוש בעל עור שחום, שיער לבן אסוף לצמה ועיניים עמוקות הגורמות לי לצמרמורת הלבוש בכותונת מכובדת מבד בצבע כחול.
בכיסא הימני- גמד נמוך, ממושקף ושמנמן בעל זקנקן הלבוש בסוודר כסוף עם כפתורים ירוקים.
ובכיסא השמאלי- אלפית צעירה יפהפייה בעלת עור סגול ושיער בלונדיני גולש, הלבושה בשמלת משי לבנה מנצנצת.
"ברוך בואך למשכן הנצחיים, איילקס" אומרת האלפית.
למרות שחרה לי ששמי ידוע לה, קולה גורם לי לחייך מסיבה לא מודעת.
אינני מגיבה.
"אנחנו 'הנצחיים'," מכריז האנושי. "שלושת נציגי האלים העילאיים האחראים על החלק העליון של טמריה".
החלק העליון?
קיימים עוד חלקים?
יש פנתאון כה גדול של אלים בטמריה, כל אחד מתיימר להיות עילאי- אבל אני שותקת.
זה לא הזמן לתיאולוגיה.
"תפקידנו לשפוט בין הטובים לבין הרעים," אומר הגמד. "הוזמנת לכאן מכיוון שאיננו יכולים להחליט לאיזו קטגוריה את משתייכת".
אם כך, יש לי סיכוי לצאת מהמצב הזה.
יחד עם זאת, לפני תחילת המסע הייתי גנבת ופורצת.
לא טוב…
בנוסף, פגעתי פיזית ורגשית בחלק מאלה שפגשתי במהלך המסע.
למרות שלדעתי חלק מפגיעות אלה היו נדרשות- זאת רק נקודת המבט שלי.
איני יודעת בעד מי יהיו הנצחיים.
"נתחיל במשפט," מכריז בן האנוש ללא גינונים יתרים. "מה מעשייך באזור זה?".
אם הם יודעים עליי הכול, איך הם לא יודעים על משימתי?
אין לי איך להסתיר כוונתי "אני עוברת כאן על מנת להגיע לאלריה".
"ומה את מחפשת באלריה?" שואל הגמד.
זאת ההזדמנות שלי לצאת מהתסבוכת הזאת.
"הזדמנות להרוויח קצת ש"ז," אני בטוחה שמכל השופטים- הוא זה שיבין אותי, הגמדים ידועים במסחר שלהם. "כפי שאתם רואים, שופטים מכובדים, אני צוענייה בודדה חסרת כל ולכן אני מנסה לקפוץ על כל אפשרות רלוונטית הניכרת בדרכי כדי להתעשר".
אופס.
"אל תשקרי לנו, איילקס, זה נחשב לרעתך" אומר האנושי.
חשבתי שאם הם לא יודעים על המשימה, אולי גם לא ידעו דברים נוספים.
אני מביעה מבט מתחנן "אני מצטערת, אדוני השופט, לא אחזור על כך".
"במצב בריאותי כמו שלך, כיצד תוכלי להרוויח משהו?" שואלת האלפית בקול ערב.
"זו הזדמנות שלא סובלת דיחוי" אני מסבירה ומביטה על הגמד בתקווה שיבין אותי.
"ומה טיבה של אותה הזדמנות?" שואל האנושי.
"עם כל הכבוד, שופטים מכובדים, אני לא הולכת לחלוק עמכם את הדרך שלי להשגת 10,000 ש"ז" אני אומרת בחיוך ממזרי.
"מדובר בגניבה?" חושד האנושי.
"חס וחלילה!" אני מזדעקת ומחזיקה את ראשי בהבעת בעתה. "מדובר בעבודה קשה ובמאמץ עילאי. הצלחתי לאתר פריט אבוד וכאשר אשיב אותו לבעליו אקבל את התשלום".
זה לא בדיוק שקר…
"מה הוא אותו פריט?" שואל הגמד.
אני שוב מחייכת "שוב, לא אגלה לכם, בעיקר לא במצבי הבריאותי הנוכחי".
"איך הגעת למצבך?" שואלת האלפית.
לפי קולה, נשמע שבאמת אכפת לה.
תוך כדי השפלת מבט אני מנסה לדבר אל ליבה "בגלל מישהו שהחליט לנצל את העובדה הפשוטה שהוא יותר חזק ממני".
אינני אוהבת שמתייחסים אלי כאל מסכנה, אבל כנראה בסיטואציה הזאת זה יעזור לי.
"עברנו את החקירה הראשונית, נעבור לעיקר," מכריז האנושי. "סקירה".
סקירה?
על הרצפה המפרידה ביני לבין מושב הנצחיים נראים בהרצה, באופן מעורפל, לא מעט קטעים מהעבר שלי ביניהם אני מזהה.
בילדותי- פריצה לבית בטמריה הבירה וגניבת תכשיטים ממנו. הבאת כריך שגנבתי ממאפייה לידי זקן שישב בצד הדרך.
בנערותי- מנוסה מפני משמר טמריה הבירה אחרי שעלו עליי שגנבתי מהם חופן ש"ז. סיוע לילדה שהסתבכה בקטטה עם קבוצת גברים שיכורים במהלך מסיבה בה ניסיתי 'לשנרר לכיס' קצת ש"ז.
לאחרונה- נטישת צ'יפה הנבדלת. סיוע למאליה הגיצונה.
"אכן מסובך," אומרת האלפית. "את אינך טובה אך גם אינך רעה".
סביר שיש להם הרבה ניסיון עם נאשמים המתעקשים לחפותם.
נשארה לי אפשרות אחת.
"אינני טוענת שאני טובה, גברתי," אני מהמרת על החירות שלי. "אני טוענת שאני ישרה".
"אכן, נראה שכך" היא לוחשת.
"לא דיברנו על הרצח של הינשודוב" מזכיר הגמד.
הנה הפיל בחדר.
"מה היית עושה במקומה?" שואלת האלפית במקומי.
האחרים שותקים.
כנראה היא החזקה מבין שלושתם.
טוב מאוד!
"אם כך, הגענו לשלב ההכרעה," מכריז האנושי. "איילקס, זוכית מכל אשמה".
הוא לא אמר שאני מהטובים.
האלפית קמה מכיסאה, מתקרבת, מביטה בי עמוקות ורק אומרת "המ…".
"המ…?" שואל האנושי.
האלפית מחייכת אליי ואז מסתובבת אל שאר הנצחיים "ההזדמנות שיש לאיילקס באלריה בהחלט חד פעמית- מחובתנו לסייע".
אינני מצליחה שלא להביע בפניי את הפתעתי מהדיוק של האלפית.
גם היא קוראת מחשבות?
אני מחליטה לא להגיב במילים לחילופי הדברים.
לא הייתי רוצה להרוס את הטיית הכף לטובתי.
"התרצי את עזרתנו?" שואל האנושי.
"אשמח אם תוכלו פשוט לתת לי להמשיך הלאה" אני עונה בכנות.
"לא תרצי סיוע רפואי?" מציעה האלפית.
אני נדהמת מהצעתה וכמעט צוהלת בקריאת שמחה של 'ברור'.
עכשיו אני בטוחה שהאלפית קראה את מחשבותיי.
סתם משימה של החזרת חפץ לבעליו אינה מספיק קריטית כדי להעניק לי את כל הסיוע האפשרי בחינם.
המשימה שלי בעלת חשיבות נוספת- אם אכשל עלולה לפרוץ מלחמה עקובה מדם.
כמובן, אם המלחמה עוד לא התחילה.
מה שבטוח- הנסיכה לוסי עדיין בחיים, התליון הארור מאשר זאת.
"אני מודה לכם מקרב לב, נצחיים נכבדים," אני קדה קלות למרות הכאב בגב. "אשמח לקבל סיוע מכם".
הגמד רוטן.
"איזה סיוע את צריכה?" שואל האנושי.
מה הדברים הבסיסיים שאני צריכה באמת?
עד כמה הנצחיים יהיו מוכנים לתת?
"ראשית, אעריך מאוד ריפוי של כל גופי,". את זה ברור שאצטרך. "שנית, תרמיל, בגדים חמים וצידה לשלושה ימים יוכלו לסייע רבות. שלישית, אני מאמינה ששניים או שלושה ש"ז יוכלו לקדם אותי כברת דרך משמעותית".
האנושי מהנהן ופתאום אני מרגישה חום פנימי ומתחילה לזהור.
כשהזוהר נגמר אני מבחינה בשלושה ש"ז בחגורתי הקשורים ליד החרב שלי.
תרמיל עם לאמבס, לחם אלפי עשוי עלים, נמצא צמוד לרגליי.
אני מרגישה רעננה לגמרי.
אין מאושרת ממני!
"תודה רבה, נצחיים נכבדים," אני מודה מכל הלב כשדמעות בעיניי. "הלוואי שבכל מערכות המשפט בטמריה יהיו שופטים כמוכם".
האלפית מלחששת וגרם מדרגות היורד מטה נפתח קרוב לתא הנאשמים.
כאשר אני יוצאת מהתא נוגעת בידי האלפית ואני קופאת למגעה.
"היזהרי," אני שומעת אותה בראשי. "אינך היחידה המחפשת את הנסיכה לוסי".
ידעתי שהיא יודעת משהו!
"מי עוד מחפש אותה?" אני שואלת.
"אינני יודעת," נשמע שהיא מתנשפת מפחד. "פעם ראשונה שדבר נעלם מעינינו. אם הוא מצליח להסתיר זאת- כוח הקסם שלו גבוה מאוד".
סרינה.
היא יודעת ממשימתי וגם רוצה את הנסיכה.
"אני אציל את הנסיכה לוסי," אני מצהירה. "לא אתן לשום דבר לעצור בעדי".
הקיפאון נגמר והשוטר-עורב מתקדם לפתח ואומר "צאי לדרך, איילקס".
אני מצייתת מבלי להוסיף מילה.

למקרה שהנצחיים יתחרטו, אני ממהרת להתרחק מהמגדל עד שהוא נעלם מעיניי. החץ בתליון מורה מערבה.
פתאום אני קולטת שלא אכלתי כלום כבר הרבה זמן.
בטני המקרקרת מוכיחה לי את ההרגשה.
אני מתקדמת עוד כשעה מערבה ואז עוצרת לאכול.
פעם ראשונה שאני אוכלת לאמבס.
זה לא רע בכלל ומשביע ביותר!
לפי השמש מעליי כבר שעת צהריים, למרות זאת- הקור בהרי אלריה מנצח את חום השמש.
הבגדים החמים שניתנו לי מועילים ביותר!
בזמן שאני אוכלת אני חושבת על דרכים להצלת הנסיכה לוסי.
למען האמת, אני לא מאמינה עדיין שהצלחתי לשרוד עד עכשיו.
לא הייתי אף פעם באלריה, אין לי מושג היכן הנסיכה נמצאת.
בבית סוהר?
בארמון עצמו?
במקום אחר?
טוב שיש לי את התליון הזה…
אני מניחה שהמלך רייג' ישמור על הנסיכה לוסי היטב, צמוד אליו, מכיוון שהיא קלף המיקוח שלו.
האם הנסיכה או התשלום באמת שווה את כל מה שעברתי?
כמובן, בלי לחשב את האתגרים שיהיו לי כמובן גם בדרך חזרה לטמריה הבירה…
אסור לי לחשוב על זה כרגע.
מחשבות כאלה רק יעכבו אותי.
במקום זאת, אני חושבת על קרולינה.
מה מצבה עכשיו?
האם אטרמיס דואג לה כפי שהבטיח?
אני מדמיינת אותה נלחמת בדוב הגדול שהביאה, כל פעם משתמשת בטקטיקה אחרת.
יש לילדה כישרון.
אור השקיעה מסנוור אותי בשעת הטיפוס וכרפלקס אני מביטה לצד ימין.
מגדל גבוה בצורה ריבועית נמצא בקצה ההר.
מישהו בנה את המגדל הזה על ההר מסיבה מסוימת.
לא כדאי לעורר מהומה או להתקרב למגדל, כדי להיתקל בכמה שפחות אנשים.
בטח יש דרך לטפס על מפלס אחר, כך שאהיה מעל המגדל, או שיש דרך עוקפת.
"שלום לך, אלופה" אני שומעת פתאום קול גברי ששמעתי בעבר.
מאיפה הקול הזה מוכר לי?
בשליפת חרב מהירה אני מסתובבת לכיוון הקול.
הננס אקסל מהזירה, זה שהציע לי להצטרף לקבוצה היוצאת צפונה להביא ביצת דרקון, מתקרב אליי יחד עם עוד ארבעה דמויות.
"שלום וברכה!" אני עונה. "אני רואה שהצלחת להשלים את החבורה בלעדיי".
"כן," אומר אקסל. "נשמח אם תצטרפי אלינו".
"לאן פניכם מועדות?" אני שואלת ובוחנת את החבורה.
אקסל עצמו אוחז בגרזן קרב ולבוש בשריון עור.
השני, בחור אנושי עם פרצוף חייכני בעל כלי פריצה ופגיון- מן הסתם פורץ או גנב לבוש בבגדי מסע.
לידו לוחמת אלפית יפה לבושה בגדי בד בצבי ירוק, בעלת קשת ארוכה ואשפת חצים. האנושי לא מוריד ממנה את מבטו.
השלישי הינו אנושי זקן ומזוקן לבוש פיג'מה חומה, נאחז במטה הליכה דומה למטה של אתניקס.
הרביעית הינה אבירה קספיאסית לבושת שריון קשקשים, מחזיקה בחרב גדולה שמביטה בשעמום.
"את!" מצביעה עליי פתאום האבירה הקספיאסית.
אני בוחנת אותה שוב- מאיפה היא מכירה אותי?
לאחר הרצה קצרה בזיכרוני על הימים האחרונים והנוראיים שעברו עליי, אני נזכרת מהיכן היא מוכרת לי.
"אני" אני משיבה בפשטות.
האבירה מהגשר בטמריה הבירה, זאת שלדעתי טמנה לי מלכודת.
"אנו ממשיכים למערב אלריה," מודיע אקסל. "מה את חושבת, וייפר? תצטרפי אלינו?".
במערב אלריה נמצאת גם לוסי.
אולי מהם הזהירה אותי האלפית?
לא נראה לי…
הם לא נראים ככאלה שיוכלו להסתיר מידע מהנצחיים.
התליון שלי אמנם הצביע מערבה, אבל אני לא יודעת אם אוכל להתלוות אליהם עד להשלמת המסע.
מצד שני- בחורה שמסתובבת עם חבורה תעורר פחות חשד מאשר בחורה שמסתובבת לבד.
"לצערי אני עדיין נאלצת לסרב בנימוס," אני עונה לאקסל הננס. "אך אם תואילו להרשות לי להתלוות אליכם עד למחוז חפצי, אעריך זאת מאוד!".
"אולי," אומר הגנב. "שתפי אותנו מה משימתך, וייפר, אין סודות בחברה".
אני מחייכת "בטח שיש, שנינו יודעים את זה. דוגמה לכך היא שמותם וזהותם של חבריך למסע".
"שמי הולאר, גברתי" הזקן אומר.
"גיל" הגנב קד וקורץ.
"רייקה" אומרת האלפית.
"פני" אומרת האבירה הקספיאסית.
"את יודעת שמטרתנו הייתה ביצת הדרקון, ובכן- הצלחנו" אומר אקסל בחיוך.
הולאר הזקן מלחשש וביצה בצבע תכלת בגודל של כלבלב צצה לרגליו.
"עכשיו אנו הולכים להביא את הביצה ללקוח" אומר אקסל.
"אחרי ששיתפנו אותך, וייפר, נשמח אם תשתפי אותנו" אומרת פני האלפית.
"מטרתי הינה להשיב משהו בעל חשיבות רגשית גדולה לבעליו" אני אומרת בפשטות. "כדי להצליח במשימה, אני צריכה לשמור בסודיות את זהויות הפריט והלקוח".
"ויש רווח?" שואל הולאר הזקן.
"רווח מסוים" אני עונה.
"של כמה ש"ז?" שואלת האלפית רייקה.
"כמה מאות," אני מושכת בכתפיי. "אבל זאת בעצם טובה למישהו".
אופס.
דיברתי יותר מדיי.
החבורה מקיפה אותי בנשקים שלופים.
"מאות ש"ז זה סכום מכובד" אומר גיל בחמדנות.
"גלי לנו- או שכאן מותך" מכריז אקסל.
הנה הלכה לה שותפות ההרפתקנים…

המשך יבוא בפרק 40 בספר שביעי (!!!) – שטח האויב.

אזהרה(!!!) פרק עם קטע חקירה [לא בעינוי] וקטע קריטי שמעט גס [ללא מיניות], ניתן לדלג על הקטע! מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שביעי: שטח האויב – פרק 40


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך