מסעות בטמריה, מסע שני/ספר תשיעי: הסתננות ואתגרים – פרק 51

09/02/2024 111 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר תשיעי: האפלים – פרק 50



אני מתנשפת במהירות…
זאת האחוזה של האוזן, לא של סרינה!
מה היא עושה כאן?
"ברגע שהאוזן נעלם האחוזה ניתנה ליורש/ת שלו," עונה סרינה על השאלה עליה חשבתי. "מכיוון שאינו נשוי- היא ניתנה לי".
"קודם כל- האוזן לא נעלם, אני יודעת בדיוק איפה שמת אותו!" אני צועקת. "חוץ מזה- הוא נשוי לי, אני היא היורשת!".
"יש לך הוכחה?" שואלת סרינה ומחייכת. "מה ששוכני האחוזה הזאת לא יודעים – לא יזיק להם".
לעזאזל!
"אסור לאדם ללכת ולהינשא בסתר, בברכת המלך באמצע הכלא?" אני שואלת בציניות.
"מה?!" היא מתפלאת וחיוכה נעלם. "המלך קוסטום בכלא?".
"נראה לי שהוא כבר מת…" אני עונה בביטול.
"לא יכול להיות…" ממלמלת סרינה ואז גופי נעשה רפוי. "טוב, זה לא משנה. רציתי להשלים איתך, ללא תנאים וללא שנאה- האם תרצי בכך?".
"מדוע?" אני חושדת.
תמיד יש סיבה!
"כי הזדקנתי וכי אוהבת את קרולינה," היא נאנחת. "מכיוון שקרולינה אוהבת אותך- אם אעשה לך רע היא תשנא אותי".
היא צודקת, יש לי מספיק אויבים ולא תזיק לי בעלת ברית כמו סרינה.
בנוסף, עדיף לי לחתום עכשיו על הפסקת אש, מאשר אחרי שאגלה מה קרולינה חושבת עליה.
"שנלחץ יד?" שואלת סרינה.
"זאת מוטיבציה נהדרת" אני אומרת ומושיטה את ידי.
סרינה לוחצת את ידי וחיוך עולה על פניה.
האם זה חיוך שוחר טוב אור חיוך זדוני?
"בואי," היא אומרת-פוקדת ומתחילה ללכת לחדר כלשהו, שדלתו החומה העשויה עץ מוסתרת מאחורי ווילון, שכמובן- בצבע ירוק, הנמצא כמה מדרגות מעלינו "אני רוצה לתת לך מתנה לרגל ה'סולחה' בינינו".
בשביל הביטחון האישי, אני אוספת את הפגיון האפל שהפלתי והולכת אחריה.
סרינה מסיטה את הווילון ופותחת את הדלת לרווחה.
אור מסנוור יוצא מהחדר ואני מהדקת את ידי בפגיון.
אני נכנסת אחריה וסורקת את החדר; עשרות ספרים בשפות שונות, מונחים על מדפים, שולחן מהגוני גדול עליו עששית, בקבוקים, מבחנות, מטוטלת, מפה של טמריה, מצפן ומגילות קלף, כורסת ישיבה עם כריות בצבע ירוק ליד השולחן, בקיצור – משרד של מכשפה.
מה היא רוצה ממני?
"ברוכה הבאה לחדר העבודה שלי, איילקס!" מברכת סרינה ומצביעה על מגילה. "מכיוון שאת עכשיו חלק ממשפחתי- אתן לך לבחור בשני קסמים מתוך רשימה".
אני?
שאבצע קסמים?
סרינה מניחה את המגילה על השולחן ופורסת אותה "אלה הקסמים אותם אני חושבת שתוכלי לבצע, מכיוון ששמעתי מהנכדה שלי על ההרפתקה שלך עם הטבקסי".
מה עוד קרולינה סיפרה לה?
אני מביטה במגילה ומתלבטת בין הקסמים השונים.
כל הקסמים ברשימה טובים ויעילים בצורה כזאת או אחרת, אך אני בוחרת את השימושיים ביותר לטעמי.
"שיפטינג וריפוי פצעים" אני מכריזה.
מייד אני מרגישה את גופי מתחמם ומתחזק מבפנים.
מילות הקסם צצות בפתאומיות במוחי.
אז זאת ההרגשה של בעלי קסם?
לא רע בכלל…
"אם הקשר בינינו יתחזק עם הזמן- אתן לך עוד," אומרת סרינה ושואלת "אז… אנחנו ידידות עכשיו לפחות?".
אני שוקלת את מילותיי "יש לנו עוד דרך עד להגדרה הזאת, אבל אנחנו מתקדמות".
סרינה מחייכת "נהדר! עכשיו, ספרי לי – מה שלום הבן החמוד שלי?".
בניסיון להיראות עצובה אני אומרת "בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה כלוא בבית הסוהר של טמריה הבירה".
לא יהיה חכם להוסיף את ההתרפסות שלו מול דוויל.
היא לא מסתירה חיוך "חבל… שנלך לאכול עם המשפחה שלנו?".
"רק שנייה" אני מנסה להשתמש בקסמים שסרינה העניקה לי כדי לסגור את החתך מהפגיון- אך אינני מצליחה.
היא מגחכת "קסם צריך אימון, בתי היקרה".
אני רק רוטנת.
נמאס לי מהכינוי הזה!
סרינה מביטה בי בחרדה "מה קרה ליד שלך?".
"דם אנושי שניתן ברצון חופשי" אני מספרת.
"למי נתת אותו?" היא שואלת בלחץ. "אינני רוצה לסכן את הנכדה שלי!".
"מאוחר מידי לזה…" תורי לגחך. "שד בשם דוויל קיבל אותו".
"דוויל?" סרינה מזדעקת ונתמכת בשולחן. "איך הוא ברח?".
היא מכירה את דוויל?
מה עוד היא יודעת?
"הוא חופשי כבר לפחות שבועיים," אני מספרת ברצון ונהנית מכל רגע בו סרינה היא זאת שנלחצת. "אם אני לא טועה, המלך קוסטום הוציא אותו".
"אידיוט!" סרינה מסננת. "צריך לכלוא את דוויל תיכף ומייד! בטח הצעד הבא שלו הוא להגיע לכאן, לנקום בי ו…".
אני מרימה את ודי ומסמנת לה לעצור "לנקום בך? על מה?".
"אני בגדתי בו!" היא קוראת, עדיין בבהלה.
זה מעניין!
אני שמה יד על כתפה כאות תמיכה "זה סיפור שאני אשמח לשמוע…".
"בעבר, בתקופת השלום, עבדתי עם המלך קוסטום בתחילת דרכו כשותפה בגירוש השדים במטרה שאתחזק מכל התהליך – דבר שאכן קרה".
"ו…?" אני מדרבנת אותה להמשיך.
"כשקוסטום ואני ראינו שדוויל מתחזק יותר מדיי, עשינו לו מלכודת – מכיוון שדוויל רצה לחוות חוויות אנושיות – גרמתי לו להתאהב בי, וכך לכדנו אותו בתיבה שלו כשהגיע קרוב אליי".
"קוסטום אמר שאביו היה זה שלכד את דוויל," אני מציינת. "הוא שיקר?".
היא מהנהנת.
סרינה התחילה את כל זה!
המלך קוסטום ניסה להגן על סרינה.
מדוע?
"את צריכה לעצור אותו, לו רק למען קרולינה!" מצהירה סרינה. "כל עוד הוא חופשי- היא בסכנה!".
"כיצד אוכל להתגבר עליו?" אני מקווה שהיא תיתן לי מידע יותר רלוונטי מקוסטום.
"לגרום לו להיכנס לתוך התיבה שלו," היא מסבירה. "
"תוכלי לעבוד עליו שוב?" אני שואלת בתקווה. "אולי יש לו עוד נקודה עבורך בלב?".
"עכשיו הוא שונא אותי," רועדת סרינה. "סביר שהלב עליו ידובר הוא הלב שלי, שיימחץ בידיו".
גם אני מקווה לכך.
אני לא מצליחה שלא לגחך ואומרת "אני מקווה שאת לא רומזת שאני היא זאת שצריכה לפתות אותו".
"באמת שלא אכפת לי איך תתגברי עליו," היא מרימה בכתפיה. "אבל בשביל ביטחונה של קרולינה – אני מציעה שתצאי לדרך".
"לא!" אני משלבת ידיים. "אני חייבת לנוח, לאכול ולשתות".
סרינה מחייכת שוב, פונה ממני אל היציאה ואומרת "את כל אלה אפשר לסדר, בואי אחריי".
אני הולכת אחריה, ידיי רפויות מעט מהפגיון האפל.
עם המידע החדש שנתתי לה, לא נראה לי שהיא מתכננת לבצע מהלך כלשהו כרגע.

אנו מגיעות לחדר אוכל דומה לזה שבו ישבתי עם האוזן ממזמן, השולחנות מלאים כל טוב והכיסאות מרופדים.
ליבי נרגע כשאני מבחינה באטרמיס ובקרולינה אוכלים שם ונהנים.
כשקרולינה רואה אותי היא רצה ומחבקת אותי "כל-כך דאגתי לך!".
אני מתמסרת לחיבוק של הילדה.
"גם אני" קורא אטרמיס מהשולחן.
אין לאטרמיס את אותן רגשות כלפיי?
בעצם, איזה רשות לי יש כלפיו?
"גם אני דאגתי לך!" אני מסיטה את שיערה של קרולינה. "וגם לך, אטרמיס".
האם יש לקרולינה פגיעות כלשהן?
האם מבטה רדוף?
שום דבר!
נראה שהשניים טופחו כאן כיאות.
עדיין אינני רגועה "הגעתם לכאן בלי בעיות? קווין הספיק לעשות לכם משהו?".
"לי לא" אומרת קרולינה.
אטרמיס משחק במזלג ואומר "אמ… קצת שיחקתי עם השומרים אז לא יצאתי הכי בריא, אבל סרינה הנפלאה ריפאה את פצעיי בקסם".
סרינה הנפלאה?
"כמובן" אני מחייכת ובוחנת אותו.
אצטרך לשאול אותו בהמשך מה קרולינה ראתה מכל המשחקים האלה.
"היא גם לימדה אותי קצת קסמים" אומרת קרולניה ומדגימה כדור אש קטן.
"זה מרשים ממש!" אני משבחת אותה בהתלהבות.
אני מאוד שמחה בשביל קרולינה שיש לה עוד דרך להגן על עצמה.
יחד עם זאת, אני פחות מרוצה מזה שסרינה התחילה להתערב ביחסיי איתם ללא רשותי.
סרינה מביעה חיוך מנצח וקולה נשמע בראשי "זה שאנחנו חברות- לא אומר שאת צריכה לשכוח שידי על העליונה" ואז סרינה אומרת בפיה "שנאכל? אני רעבה!".
"גם אני, אומר אטרמיס" וניגש לאכול, אך קרולינה נשארת ליידי.
דבריה של סרינה מצמררים אותי.
היא בחיפוש תמידי אחרי כוח- ותראו לאן זה הוביל אותנו…
"בואי, שבי ליידי" אני מושכת עבור קרולינה כיסא ומתיישבת על כיסא אחר ליידו, כך שאני חוצצת בינה לבין סרינה.
כמה שרחוק מהמכשפה הזאת כך ייטב!
קרולינה לוקחת את צלחתה ממקומה הקודם ומתיישבת במקום שאני מכינה.
אטרמיס יושב בצד השני של סרינה, אבל אינני קוראת גם לו מכיוון שאני לא רוצה כל-כך להכעיס את המארחת שלנו.
האוכל מוגש לי ונראה נהדר!
"כמה זמן אתם כבר פה?" אני שואלת באופן כללי, לוקחת אוכל לצלחת, אבל עדין לא אוכלת אותו.
מי יודע מה סרינה שמה בו…
למרות שאכלתי לפני זמן לא רב – הבטן שלי מוחה, אבל אני מתעלמת עד שסרינה מתחילה לאכול.
למרות שהיא אוכלת, רואים עליה שהיא מאזינה לכל מילה שנאמרת.
"הגענו לפני יומיים," עונה קרולינה. "רגע אחד היינו בבית הסוהר המחריד ההוא- ורגע אחר כך היינו כאן".
"והצלחתם להתאושש קצת?" אני מפנה את מבטי לאטרמיס, אוכלת קצת ומייד אחר כך מתפתה להסתער על כל צלחות ההגשה- מכיוון שהאוכל מאוד טעים.
"סרינה הגדולה ריפאה אותי," משבח אטרמיס שוב. "היא גם נתנה לנו מנוחה ואוכל טוב. אינני מבין למה ברחת ממנה".
מילים כאלה מדליקות אצלי כמה נורות אדומות.
זכור לי שהוא כבר שיתף פעולה עם המכשפה.
אני בוחנת טוב את אטרמיס ומחפשת סימני חוסר צלילות דעת – אך הכול נראה בסדר אצלו.
הוא דווקא נראה הרבה יותר מרשים ומושך מאז הפעם האחרונה שהתראינו…
הלב שלי מתחיל לפעול במהירות.
"המממ…" אני אומרת בין ביס לביס ולא עונה לו, אלא פונה בחזרה לקרולינה כדי שהלב שלי יאט את הקצב. "זה אומר שאת מתקדמת מאוד מהר ביכולת הקסם?".
"כן," היא מהנהנת. "סבתא אומרת שזה בדם שלי ושאוכל להיות חזקה אפילו יותר ממנה – אם רק אתאמן, אשתדל ואתאמץ".
סבתא?
פתאום אני שמה לב שקרולינה לובשת בגדים בצבעים של סרינה.
בעצם, היא לובשת בגדים דיי דומים לאלה של סרינה!
סרינה מחייכת בנבזיות ואני שומעת את קולה בראשי "תזכרי תמיד מה שאמרתי!".
"היא כנראה לא טועה…" קולי נהיה חלש יותר ויותר ככל שהחשדות שלי מתפתחים.
כשאנו מסיימים שואלת סרינה "נהניתם מהאוכל?".
"מאוד! תודה לך" אני אומרת בקור.
"אני שמחה לשמוע," היא מחייכת ואז מבקשת-מצווה "איילקס, אני יכולה לדבר איתך רגע במטבח?".
לעזאזל!
מה עכשיו?
אני מהנהנת, מנגבת את פי במפית והולכת בעקבותיה של סרינה עד שאנו מגיעות למטבח, שעכשיו מעוצב בסגנון המטבח באחוזתה שלה.
סרינה עוצרת ומסתובבת אליי, אך הפעם לא פותחת את ידה "את מבינה שבסופו של דבר קרולינה תהיה שלי, נכון?".
"כמובן שאני מבינה" אני עונה באגביות.
לסרינה יש כל כך הרבה דברים שלי אין להציע.
ברור שקרולינה תעדיף אותה על פניי.
בסופו של דבר, אישה כזאת גידלה את אמא שלה, ובנוסף- קרולינה בוטחת בה.
"תני לי לגעת בראשך," סרינה מבקשת ללא ציווי. "זה יחזק אותך".
"איך בדיוק?" הפעם האחרונה הייתה חוויה לא כל-כך נעימה.
"גופך יתחמם לאט-לאט ואז עוצמתך תגדל" היא משיבה בפשטות.
כשהיא רואה שאני עדיין בספק, היא מוסיפה "אל דאגה- אני בצד שלך, בערך…".
"ולא תצלי אותי למוות?" אני מצחקקת.
"שוב, אם אזיק לך – זה יזיק ליחסיי עם קרולינה," היא מסבירה באיטיות ובנימה כאילו אני ילדה בגיל הגן. "חוץ מזה- את הנשק היחיד שלי נגד דוויל".
אני מחייכת חיוך ניצחון.
סוף-סוף אני יכולה לנצל את סרינה, ולא רק ההיפך "אז קדימה, תחזקי אותי".
סרינה שמה ידה על המצח שלי וגופי באמת מתחיל להתחמם, אפילו לרתוח!
אבל ברגע שהחום כמעט בלתי נסבל – הוא מתחיל לאט-לאט להיחלש, ואני מרגישה ששריריי התחזקו.
"עכשיו הגיע הזמן שתצאי לדרך!" מכריזה סרינה. "להיכן לשגר אותך בדיוק?".
זו שאלה נהדרת…
אינני רוצה להגיע לכלא של טמריה הבירה, כי זה לא יעזור לי בכלל.
אני גם לא רוצה להגיע לחדר הכס – זה יהיה חשוד למדיי.
עולמו של דוויל בכלל לא בא בחשבון.
"תשלחי אותי למגורי המשרתים," אני מבקשת. "אבל לפני כן, רק תעני לי על השאלה הבאה: הדם שנתתי לדוויל יגרום עכשיו לבעיה בלהכניס אותו בחזרה לתיבה?".
"לא, אבל בגלל שיש לו דם אנושי- יהיה לך קשה לשכנע אנשים שהוא שד" היא מודה.
אני מהנהנת ומבקשת "אוכל להיפרד מקרולינה ואטרמיס?".
אטרמיס אולי יבין, אבל אינני רוצה שקרולינה תחשוב שנטשתי אותה שוב.
"אני כאן" מתגלה קרולינה.
היא אלופה בלהתגנב למקומות, ממש כמו אמא שלה…
מתברר ששמעה את כל השיחה!
אני מגלגלת בראשי את השיחה ואז כורעת מולה ומברישה את שיערה "קרולינה, יקירתי, אני צריכה שוב ללכת- אבל אני מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה! את תהיי מוגנת כאן- לא שאת צריכה איזושהי הגנה עם הכוחות החדשים שלך".
היא מתעלמת ממה שאמרתי ושואלת "מי זה דוויל?".
"דוויל הוא בעיה מעצבנת שאני מקווה שתיפטר בקרוב, ולא נצטרך לחשוב עליו שוב" אני מסכמת.
היא מצביעה על סרינה "ולמה היא אמרה שאני שלה?".
קרולינה כינתה את סרינה כ-'היא'! לא כ-'סבתא'.
ממש קשה לי לשמור על האושר שבקרבי.
"כי היא מתייחסת אלייך כאל פרס," אני מסבירה מנקודת המבט שלי. "ולא כאל האישה הצעירה המדהימה שאת!".
קרולינה בוחנת את סרינה במבטה לרגע ואז אומרת "לא, את בטח טועה…".
עכשיו סרינה היא זאת המחייכת, ולפני שאני מספיקה להגיב על דברי קרולינה אומרת סרינה "אשגר אותך למגורי המשרתים, בהצלחה!".
היא מלחששת, ולפני שאני מספיקה להשחיל מילה אני מתפוגגת במהירות.
לכי לעזאזל, סרינה!

אני מוצאת את עצמי בחדר גדול מואר באח דולק.
כחמש מיטות על דרגשים נמצאות בחדר, קשורות לעמודים התומכים בתקרה, הרצפה עשויה מאספלט עליה פרוס שטיח צמר יפהפה המפריד בין שני צידי החדר, ארונות ותיבות בקצה החדר ודלת ברזל מסורגת בעלת חור הנועד להעברת מגשי אוכל, שנעולה כמובן, נמצאת בצד הרחוק.
חמישה משרתים נמוכים; שלוש נשים ושני גברים הלבושים בבגדי עור חומים, בלויים מאובקים וישנים מביטים בי בפליאה.
אני נועצת בהם את אותו המבט, תוך כדי סקירה.
רגע…
נמוכי קומה, רגליים מכוסות בשיער, אין נעליים ואין זקנים.
הם לא אנושיים, ננסים או גמדים- הם בני-מחצית! הוביטים!
ממתי מעסיקים הוביטים בתוך ארמון או כל סוג אחר של טירה?
הרי מחבבים חיים כפריים ופשוטים של חקלאות, אכילה, פעילות חברתית…
יד אחד ההוביטים הגברים הנמצא ליידי, תופס בחוזקה את זרועי המדממת ואני כמעט פולטת צעקה "מי את? איך הגעת לכאן?".
אני מנסה להישמע הכי מפוחדת שאני יכולה ומצייצת "אני… שמי ליאנרה… אני חדשה כאן, שלחו אותי לפה".
"ראיתי אותה צצה פתאום" אומר הוביט אחר.
"היא לא נראית כמו משרתת" אומרת אחת ההוביטות.
אני נדחקת לפינה כשהם מתקרבים ומביעה פני תמימה.
לבסוף נמאס לי.
אינני רוצה יותר להיות 'איילקס החלשה'!
בנוסף, אני זקוקה לעזרה.
אני נפטרת מהפחד והרעד בקול שלי ומכריזה "אני כאן כדי להציל את הממלכה מאבדון! אם הרגשתם כבר את השינוי בכיוון הרוחות כאן- אתם יודעים על מה אני מדברת".
האם באמת הם חשו בזה?
למזלי הם מהנהנים ואחת ההביטות שואלת "מה את יודעת?".
"הנסיכה לוסי נחטפה לתקופה קצרה, המלך קוסטום התחיל להתנהג מוזר, התחילו לאסור עליכם להיכנס למקומות והצבא התחיל להתאסף, נכון?" אני מחכה להנהונים וכאשר הם באים אני ממשיכה "כל זה קורה מסיבה אחת- בעיה שאותה אני מתכננת לפתור!".
"שהיא?" שואל אחד ההוביטים.
"הכול בגלל שד משנה צורה מהמעמקים," אני אומרת בקצרה והם נחרדים.
אחד ההוביטים שם את ידו על אוזניו ואחרת מתחילה להתפלל.
מטומטמים.
"השד הזה רוצה להשתלט על הממלכה," אני ממשיכה. "הוא כלא את המלך קוסטום ועכשיו מתחפש אליו".
"למה שנאמין לך?" שואל ההוביט המחזיק בזרועי. "אולי את מורדת במלך, ואם נעשה כדברייך נהיה משתפי פעולה לפשע? תוכיחי לנו!".
הסתבכתי!
ההוביטים סולדים מהרפתקאות ומחבבים חיים פשוטים, יהיה קשה להפעיל אותם.
למה אני אף פעם לא חושבת לפני שאני מדברת?
"איך אתם רוצים שאוכיח לכם דבר כזה?" אני שואלת ברצינות.
"איך את בעצמך בטוחה בזה?" הוא שואל.
עולה לי רעיון "ראיתם תיבה מוזרה שמורה היטב? אחת בצבע חום, עשויה מאלון עתיק, עליו חרוטות אותיות אלפיות הנועלות אותה בעזרת שמונה רגלי נחש עץ?".
שניים מהאחרים מהנהנים.
אני מהמרת "זאת תיבה קסומה, ניתן להרגיש את הקסם בה. רק בעזרתה אוכל לגרש את השד".
"אז אנחנו בעצם משתפי פעולה למרד?" טוען האוחז בזרועי.
אז הוא בעל ההחלטות כאן.
אוקיי…
"אתם תהיו שותפים למהפכה שתחזיר את המצב לקדמותו" אני עונה לו.
"התיבה נמצאת בחדר של המלך," אומרת אחת. "בארון הנעול שלו".
לפחות אחת אקטיבית.
"מישהו מכם יכול להיכנס לשם?" אני שואלת בתקווה.
"לא, הוא אוסר עלינו," אומרת אחרת. "רק לנסיכה לוסי הוא מרשה".
אני מהנהנת "היא כאן?".
"כן, מסתובבת בארמון," אומר הוביט שלא מחזיק בזרועי. "אבל מאז שנחטפה שמו עליה משמר- היא אף פעם לא לבדה".
"תוכלו לתאר לי את המשמר?" אני מבקשת.
"שני שומרים מתחלפים מדי עשרים וארבע שעות" הוא עונה.
"מישהו מכם מכיר שני שומרים שיוכלו לעזור לנו ולהתחזות למשמר?" אני שואלת בתקווה.
"אח שלי שומר," אומרת אחת. "אבל הוא נאמן למלך! אם תצליחי להשתלט עליו, תוכלי לקחת את בגדיו- אוכל לעזור לך, אבל תבטיחי שלא תזיקי לו ושאם תיתפסי לא תפלילי אותו".
זה רק אחד… "אני אשקול את העניין. ומה בנוגע לשני שומרים שלא ישאלו יותר מידי שאלות?".
"לי יש רעיון" אני שומעת קול נשי ילדותי שלא שמעתי ממזמן ומביטה בחיוך לכיוון הדלת משם הגיע הקול.
אני נאלצת לחשוב לפני שאני מצליחה להיזכר בשם שלה "מאליה, מה שלומך?".
הילדה-גיצונה המתולתלת והמנומשת הקטנה, אותה הצלתי מסגן ראש העיר הרובוטי באסטיקה.
עבר הרבה זמן מאז…
מאליה, לבושה כרגע בשמלת משרתים אפורה ופניה המנומשות מלוכלכות מביטה בי בחיוך מאוזן לאוזן "הכול טוב יחסית, אני חייבת לך! הצלת את חיי מגלאהד, הרובוט האידיוט הזה".
אני מהנהנת "אשמח מאוד לשמוע מה יש לך להציע".
"ובכן," מאליה מוציאה את השרשרת עם החיפושית הכתומה שבין קפלי שמלתה, אותה רצה גלאהד כדי להיות אנושי ומושיטה אותה אליי "אתן לך את כוחי- לזמן מוגבל".
"מה זה יעשה לי?" אני שואלת ומוסיפה "יותר חשוב- מה תעשי ללא החיפושית?".
"בואי לצד," מצביעה מאליה לפינה אפלה ואני מצטרפת אליה וכשאנחנו מגיעות היא אומרת "קחי אותה, אני בוטחת בך שתחזירי לי אותה בזמן".
מייד כאשר אני לוקחת את החיפושית מאליה משנה צורה
עכשיו היא שועלה קטנה עם פרווה חומה, בעלת שלושה זנבות בצבע כסף.
"כמו שסיפרתי בעבר- אני גיצונה," מסבירה מאליה השועלה. "יצור קסום שמשתנה לחייה כלבית כלשהי או לאדם בעזרת הטליסמן".
"איך הגעת לכאן?" אני שואלת.
"לא מעט זמן מאז שנפרדו דרכינו, ברחנו אימי ואני מאסטיקה והגענו לטמריה הבירה," מעלה מאליה זיכרונות. "ניגשנו למלך קוסטום לבקשה שייתן לנו חסות- והוא הסכים. אך לפני כמה ימים הואשמתי בגנבה ונכלאתי. המלך הסכים לשחרר אותי בתנאי שאהיה משרתת הנסיכה לוסי שעומדת להגיע. אינני יודעת היכן אימי.
דוויל ידע שאימלט מהמלך רייג'!
לעזאזל!
"אני כל כך מצטערת לשמוע" אני מביעה את תנחומי למאליה.
אינני רוצה לקחת את הכוח שלה, ולכן אני מחליטה לנסות קודם כל להשתמש בכוח החדש שסרינה העניקה לי.
צעדים נשמעים "מישהו מגיע!" מזדעקת השועלה הקטנה. "מהר! אחזי חזק בטליסמן ותשתני".
אני לוקחת את הטליסמן "תודה, אך יש לי תכנית אחרת".
"אבל… יתפסו אותך… ויענו אותך… ו…" השועלה דומעת "אני חייבת לך".
אני מנסה להתרכז בקסם השיפטינג שסרינה נתנה לי, על-מנת לשנות את מראי לזה של מאליה הילדה.
המילים צצות בפתאומיות במוחי ואני מדקלמת אותם בלחש.
גופי מתחמם ומתחיל להשתנות- ופתאום אני נראית כמו מאליה הילדה.
לשמחתי – גם בגדיי משתנים לבגדי מאליה ואינני צריכה להחביאם.
"תתחבאי!" אני לוחשת למאליה, והשועלה מסתתרת במהירות עד שבקושי אני רואה אותה.
חמישה חיילים טמריים נכנסים לחדר המשרתים "שמעתי רעשים ומילים המדברים על מרד!" גוער אחד ומביט בי. "אתם מתכננים משהו?".
אני מנידה בראשי, נועצת מבט בקרקע ומצייצת בקולה של מאליה "מרד?! חס וחלילה, אדוני!".
הוא נאנח "ומה את עושה כאן? את אמורה לעזור לנסיכה לוסי!".
"מייד, אדוני!" אני ממשיכה בציוץ ופונה לעבר הדלת.
הגוף החדש מרגיש מוזר, אבל אני מתחילה להתרגל.
"רגע, לא שכחת משהו?" שואל אחר.
אוי לא!

המשך יבוא…

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר תשיעי: האפלים – פרק 52


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך