מסעות בטמריה, מסע שני/ספר תשיעי: הסתננות ואתגרים – פרק 52

12/02/2024 109 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר תשיעי: האפלים – פרק 51



אני קופאת במקומי.
אין לי מושג על מה החייל מדבר!
"מה עם האוכל שהיא אוהבת?" מסביר החייל.
אני מעלה חיוך על פני ומסתובבת אליו "אתה צודק, אני אלך להביא אותו מהמטבח".
הוא מהנהן באישור ואני עולה במדרגות לקומת המסדרון.

המסדרון מלא במשרתים המכינים אירוע, חיילים נראים מבחוץ מתרגלים לקראת מסדר כלשהו.
מה דוויל מתכנן עכשיו?
אני הולכת במסדרון, מנסה להיראות נינוחה ככל הניתן בגופה של מאליה, אבל אז אני נזכרת שאני בכלל לא יודעת איזה אחד מהחדרים הוא של הנסיכה.
"היי, את!" אני שומעת קול גברי לא מוכר מאחוריי. "תעצרי!".
בתקווה שבעל הקול לא מדבר אליי, אני ממשיכה ללכת.
"אמרתי- תעצרי!" ממשיך הקורא.
אינני יכולה להתעלם יותר ולכן אני מסתובבת לכיוון בעל קול.
נער גבוה וחסון בעל שיער שחור וקצר, הלבוש בשריון עור מעוטר ובגלימה כחולה וחוגר חרב ארוכה מתקרב אליי.
"מדוע את מסתובבת כאן, בת דודה?" שואל האיש.
אני חייבת לזכור שאני מאליה.
אם יש לה כאן קרוב משפחה אני צריכה להיזהר כפליים כדי שלא יזהה שמדובר בכפילה.
"אני מצטערת, אבל אני חייבת להגיע לגבירה" אני אומרת בקול צייצני כשעל פניי חיוך מתנצל.
"למה את כל הזמן מתחמקת ממני?" הולך האיש יחד איתי וזה מלחיץ אותי.
"אני עסוקה" אני רוטנת.
"גם כדי לדבר עם בן משפחה?" שואל בתמימות.
אינני אוהבת את היחס שלו למאליה.
אצטרך לשאול אותה לגבי זה אחר-כך.
"הנסיכה באה לפני בני משפחה!" אני מצהירה, פונה ממנו וממשיכה ללכת במסדרון.
כולם עסוקים!
המטבח עמוס, החצר מלאה בחיילים מתאמנים וסביר שדוויל לא יהיה טיפש לשים את הנסיכה בבית הסוהר- לכן אני פונה למדרגות המובילות לחדרי המגורים.
הלב שלי מקפץ כשאני מבחינה במלך קוסטום, הכוונה לדוויל, יורד לבדו בגרם המדרגות בו אני עולה ואני מנסה למצוא מקום מחבוא ללא הצלחה.
"מה את עושה כאן, משרתת?" שואל המלך.
אני משפילה את מבטי "הנסיכה קראה לי, אדוני".
"זה בדיוק העניין, למה אינך ליד הנסיכה?" נוזף המלך.
"היא אמרה לי ללכת ואז כנראה שינתה את דעתה, אדוני" אני משיבה.
"האם אוכל לדבר עמך קודם בחדרי, ביחידות?" מבקש המלך.
הלב שלי מחסיר פעימה אבל אני מהנהנת.
המלך עולה במדרגות לכיוון חדרו האישי, פותח דלת ומצווה "כנסי".
אני מצייתת ונכנסת וישר הדלת נסגרת מעצמה מאחוריי.
במבט מהיר אני סורקת את החדר בעיניי ורואה את התיבה בקצה הרחוק של החדר, מוחבאת מתחת לארון.
אני מנסה לא לנעוץ בה מבט ומביטה במלך-דוויל ישירות "כן, אדוני המלך?".
"ניסיון יפה, איילקס!" משבח המלך-דוויל. "ממתי את יכולה לבצע קסמים?".
אין טעם אפילו להכחיש ואני מפסיקה להתאמץ לשמור על חזותה של מאליה ומשתנה חזרה לגופי "מהשעתיים האחרונות בערך".
"מאיפה הקסם?" מתעניין המלך-דוויל.
אני מגחכת "אפשר לקרוא לזה… מתנת נישואין".
המלך-דוויל צוחק "עם מי התחתנת הפעם, איילקס?"
"עם האוזן" אני מבשרת.
אינני יודעת כבר אם להירתע או לצחוק.
כל הסיטואציה הזאת בעצם מאוד מגוחכת.
דוויל מתפקע מצחוק "טוב… העיקר שסוף-סוף החלטת מי הוא בחיר ליבך".
"אל תדאג, עוד לא החלטתי," אני עושה תנועת מחאה בהנפת ידי. "אני לא עד כדי כך ממוסדת".
"אינני דואג, אני יודע שאני לא אחד מהמועמדים" הוא ממשיך לצחוק.
אני נזכרת בדבריה של סרינה "למה לפסול את עצמך ככה?".
"למרות שיש לי דם אנושי – אני עדיין שד, אז גם אם ארצה- זה לא בא בחשבון," הוא פורש את ידיו לצדדים. "חוץ מזה- את לא אוהבת אותי".
אין טעם בלהתחיל להרצות לדוויל על תסמונת שטוקהולם…
אני חייבת לפעול עכשיו, ולכן אני פשוט משפילה את מבטי.
"מדוע את עצובה, איילקס?" מתעניין המלך-דוויל. "לא אהרוג אותך".
"אני מודאגת," אני מודה. "שינית פה כל-כך הרבה דברים ובדרך נפגעו כל-כך הרבה אנשים. אינני יודעת איך הכול ישתקם אחרי שההפיכה שלך תסתיים".
"אינני אויב שלך איילקס, עזרת לי הרבה. הכול יהיה בסדר," הוא מרגיע. "אך מדוע חזרת לכאן? ועוד בהיחבא?".
אני רוצה להאמין לו, אבל אני לא יודעת איך אשתקם בעצמי מהשבועיים האחרונים.
לא כך תיארתי את מהלך החיים ואת חיי המשפחה שלי.
"חזרתי לכאן כדי לעצור בעדך!" אני מצהירה.
המלך-דוויל מתפקע מצחוק "אין לך סיכוי, איילקס! מילה אחת שלי- ואת מובלת לחדר עינויים".
"מה זה ייתן לך?" אני מנסה להישמע עייפה ומובסת ומקווה להניא אותו מהרעיון הזה. "תחושת כוח? יש לך כבר. תיפטר ממני? אתה יכול לעשות זאת בהינף אצבע! לשבור אותי? מאוד יכול להיות שזה כבר קרה. איזו תועלת יביא לך חדר העינויים?".
המלך דוויל מרים בכתפיו "איני רוצה לעשות לך זאת, איילקס, את היא זאת שרוצה לשבור את ההסכם בינינו- אני רק מוודא שאת יודעת מה יהיו התוצאות למעשייך".
"לא כבר פתרנו את עניין הברית?" אני שואלת.
אני רק מחזקת את העובדה שהוא לא זקוק לי- אבל אינני מאמינה שהוא יהרוג אותי.
גרמתי לו עד עכשיו לצרות צרורות ואני עדין כאן, ממשיכה לבעוט.
"את רוצה להיות אויבת שלי?" שואל המלך-דוויל בעניין רב מידיי לטעמי.
"אלו שתי האופציות שלך?" אני שואלת. "אין לך יכולת לראות מצבי ביניים? כמו מכרים, זרים מוחלטים, אדם ניטרלי כלשהו שדיברת איתו בשוק… לא כל אדם חייב להיות איתך במערכת יחסים כל כך אינטימית. אנחנו יכולים פשוט לומר ששנינו קיימנו את חלקנו בעסקה וניפרד לשלום במערכת יחסים מאופסת- לא טובה ולא רעה," ואז אני מוסיפה ג'וקר "זאת אחת מהתכונות של בני-אנוש".
המלך-דוויל נאנח "בסדר, לכי לדרכך. אני רק מקווה שלא תיתקלי בתווך".
"גם אני" אנחנו עוד בהחלט ניפגש שוב.
קודם אני צריכה להבין איך לאלץ את דוויל להיכנס בחזרה לתיבה הארורה שלו.
אני יוצאת מהחדר בתחושת הקלה וסוגרת מאחוריי את הדלת.
הגיע הזמן לבנות תכנית משלי!

אני משתמשת הפעם בחיפושית הכחולה, אוחזת בה ומשתנה חזרה למאליה.
השינוי מהיר מאוד יחסית לקסם אותו ביצעתי קודם.
מייד לאחר מכן משיכה במורד המסדרון ומחפשת את החדר של לוסי.
אין זמן!
למרות שאינני רוצה להשתמש בנסיכה בתור פיתיון- אולי רק היא תוכל לעזור לי להוביל את דוויל אל התיבה.
כשאני מוצאת את הדלת של החדר, אני מוודאת שאין אף אחד באזור למעט השומרים ואז דופקת עליה קלות.
"יבוא!" נשמע קולה של לוסי.
אני פותחת את הדלת, מתחמקת במהירות פנימה, סוגרת את הדלת ומחפשת במבטי את הנסיכה.
היא עומדת ברוגע מלפני המיטה ומשלבת ידיים.
מייד כשאני לוחצת שוב על החיפושית ומשתנה בחזרה לאיילקס, מביטה בי לוסי בפעירת עיניים ובמהירות שולפת חרב פצפונת מוסתרת מתחת לכרית "אל תתקרבי אליי!".
"וואו," אני אומרת בטון מרגיע, מכניסה את החיפושית לחולצתי ומרימה את ידיי באוויר. "אני לא מתקרבת".
משהו לא בסדר…
לא ייתכן שדוויל שכנע לגמרי את הנסיכה לוסי מהר כל-כך, שאני היא זאת שחטפתי אותה!
אני סורקת אותה במבטי ונאנחת בייאוש כשאני מבינה.
נזר הציווי שנתן לי קווין, אותו נתתי לדוויל בעסקה בינינו, מונח על ראשה של הנסיכה לוסי.
דוויל ביצע את התכנית של רייג'- הפנוט הנסיכה.
לשם כך הוא היה צריך את עזרתי להבאת הנזר.
שוב דוויל צעד אחד קדימה לפניי!
לעזאזל!
לוסי מניפה את חרבה קדימה באיום "את לא תחטפי אותי שוב!".
"אין שום בעיה," אני ממשיכה עם אותו קו מחשבה. ככל שארגיע אותה יותר, אולי אוכל לגרום לה להקשיב לי. "כמו שאמרתי- אני לא מתקרבת".
"מה את רוצה?" דורשת הנסיכה לדעת.
"לדבר," אני מודה. "אם תרשי לי".
"תדברי כשאת עומדת שם!" היא מצווה.
אני מהנהנת ומורידה את ידיי באיטיות "את בסדר?".
"למה שלא אהיה?" שואלת לוסי. "הקשר שבין אבא שלי וביני רק התחזק מאז שחזרתי".
"רק רציתי לוודא," בהבטה מסביב לחדר, נראה שהוא מושקע ביותר מבחינת יופיו. "אני רואה שדוויל נתן לך מקום מצוין כאן!".
"דוויל?!" היא לא מבינה.
נראה שדוויל לא חשף בפניה כלום "סליחה, אבא שלך- המלך קוסטום".
היא מהנהנת.
"אני שמחה מאוד לשמוע," אני אומרת. "זה טוב כשיש סביבה טובה ומשפחה תומכת אחרי חוויה כזאת".
"כל החוויה הזאת עליה את מדברת קרתה באשמתך!" מציינת לוסי בכעס.
הנה התחלנו.
"איך באמת הצלחתם להסביר את העובדה שחילצתי אותך משם והחזרתי אותך ישירות לאביך?" אני שואלת בסקרנות.
היא חושבת על זה "הוא אמר שיש לי פיה ששומרת עליי- היא ביצעה קסם".
"אז איך אוכל לחטוף אותך שוב?" אני שואלת ופורשת את ידיי לצדדים.
"את לא תעשי זאת!" היא נדרכת.
"את זאת שהתחלת עם הרעיון," אני עונה. "לא תכננתי מעולם משהו בסגנון- לא באתי הנה כדי לחטוף אותך, את זאת ששיערה את זה בלי שום בסיס".
"אז מה את רוצה ממני?" היא חושדת.
"לדבר," אני מבקשת. "אם תסכימי, אולי גם לבקש ממך עזרה".
"אנחנו כבר מדברות" מציינת לוסי.
"כרגע אני מנסה לגרום לכך שלא תהרגי אותי" אני אומרת בחיוך.
היא בקושי יכולה לתפוס עכבר.
"זו לא בדיוק שיחה," אני ממשיכה. "אפשר אולי לשבת?".
היא מתיישבת על המיטה ומצביעה על כיסא, אך יחד עם זאת שומרת על מרחק בהנפת חרב "הנה".
אני מתיישבת באיטיות ומתרווחת קצת בכיסא "תודה, עבר עלי יום ארוך".
אינני מאמינה שכבר ערב…
בהעמדת פנים שאני בוחנת את לוסי, מכיוון שמצאתי בדיוק את מה שחיפשתי אני משבחת אותה "את נראית טוב!".
זה לא שקר.
היא מרשימה!
יש לה הוד מלכותי!
"אני רואה שיש לך נזר…" אני עושה את עצמי מתעניינת. "הוא חדש?".
נראה שהנזר מהבהב לרגע "אבא הביא לי מתנה לרגל חזרתי".
"הוא מקסים! אבני חן הן נדירות מאוד במחוזות האלה… ועבודת היד מרשימה מאוד! אני בטוחה שהוא עלה לא מעט ש"ז," ואז אני מבקשת "תרשי לי רגע לבחון אותו? עניין מקצועי נטו!".
הנזר מהבהב "אבא אמר לי שזה מה שמקשר אותי לפיה השומרת, ולכן אף פעם לא להוריד אותו!".
"חבל…" אני אומרת ומנסה דרך שונה "תרשי לי להציץ, להתקרב קצת ולבחון את הנזר?".
היא מהרהרת ואני מחליטה לתת לה תחושת שליטה על המצב כדי שתגיע להחלטה הנכונה "זה יהיה מאיזה מרחק שרק תחליטי".
היא נאנחת "בסדר, אבל אם את עושה טריק – אשסף אותך!".
"אני לא אעשה כלום חוץ מלשלב ידיים מאחורי הגב ולהתקרב- ואת תגידי מתי לעצור" אני מסבירה את פעולותיי ומבצעת באיטיות ובזהירות רבה את הפעולות שתיארתי.
כשאני מגיעה למעט יותר ממטווח יד, לוסי מקרבת את חוד חרבה אליי ופוקדת "עצרי!".
אני קופאת במקומי "כאן זה טוב?".
היא מהנהנת.
"בסדר גמור," אני עונה ומתחילה לנתח את הנזר. "לא כסף מלא, אבני חן מהצפון באיכות מדהימה, יש לציין. בסך הכול נזר באיכות טובה מאוד! קיבלת מתנה נהדרת! אבל… הוא מבריק באופן שעוד לא ראיתי בעבר. מעניין".
"מה מעניין בזה?" היא שואלת.
"לכסף אין תכונות זוהרות משל עצמו. או שמדובר בסגסוגת שעוד לא נתקלתי בה- או שקרה לו משהו אחר"… אני מנסה לעורר בלוסי חשד. "בפועל, כשהנזר לא זוהר, הוא נראה נורמלי לחלוטין".
"מה יכול להיות שגורם לזה לזהור?" ידה של לוסי מעט מתרפה.
"הרבה דברים," אני אומרת ומרימה בכתפיים. "עם שילוב של כל כך הרבה אבני חן ועוד באיכות כזאת, אני לא יכולה שלא לתהות אם הוטל עליו כישוף".
"כישוף?" היא מתפלאת. "איזה כישוף?".
"לא אצליח לגלות מהמרחק הזה… תוכלי לתת לי אותו ואנסה לברר אם הוא באמת מכושף?".
הנזר מהבהב במהירות והיא מקרבת את החרב לגרוני וקוראת "את רוצה לקחת אותו לעצמך!".
נראה שהנזר חזק ממנה.
מחוסר ברירה אני מתחמקת מחרבה של הנסיכה ודוחפת אותה חזק לאחור על המיטה, כך שחרבה תיפול והנזר יישמט מראשה.
המיטה רכה, זה לא ממש יכאב.
"ידעתי!" היא קמה ומתקיפה באגרופים במהירות מפתיעה אבל אז מתיישבת על רגליה, מתקפלת לתנוחה עוברית, שמה ידה במצחה וקוראת בכאב.
"לוסי," אני אומרת בטון מרגיע. "את בסדר?".
"אני…אני…את…" אומרת לוסי ומנסה להתייצב אבל אז קורסת על הרצפה ומתעלפת.
"לוסי!" אני מזדעקת וניגשת אליה.
היא בקושי נושמת!
אני מתיישבת על רגליי, מערסלת את ראשה ומטלטלת אותה. "לוסי, תתעוררי!".
כולי תפילה שהיא לא חטפה מכה חזקה מידיי,
לוסי פוקחת עיניים בקושי "איילקס?".
אני מלטפת את ראשה "לוסי, את בסדר?".
"כואב לי הראש, אני לא מסוגלת לזוז!" היא נלחצת
לא זכור לי שהרגשתי דבר כזה אחרי שהצלחתי להוריד את הנזר.
אולי זה בגלל שהיא ילדה?
אני מנסה להתרכז ולרפא אותה בעזרת קסם הריפוי שסרינה העניקה לי- אך לצערי אני נכשלת.
הנזר חזק ממני.
בנס ניצלתי ממנו בעצמי!
"את מנסה לכשף אותי?" שואלת לוסי בחשד.
"אני מנסה לעזור לך להרגיש יותר טוב" אני עונה בעדינות.
"כמו שניסית כשחטפת אותי, הא?" היא שואלת באומץ למרות המצב שלה. "אבא סיפר לי הכול!".
נראה שדוויל באמת גרם לה להאמין בסיפור הזה, בלי שום קשר לנזר.
"נסיכה, ספרי לי בדיוק מה קרה כשחטפתי אותך?" אני מתקילה אותה.
"ניסית להתיידד איתי למשך זמן רצוף," טוב, זה נכון אז אני מהנהנת. "כשאבא לא היה איתי, הרשמת אותי בקסמים- ובסוף עילפת-הרדמת אותי בעזרת כישוף".
אני מתעלמת מהמצב שלה כי חשוב שתבין ולכן אני מתעקשת "את זוכרת את זה, או שזה מה שהמלך סיפר לך?".
"אני זוכרת… חלק" היא מודה.
"איך בדיוק הגעת לאלריה?" אני מאתגרת אותה.
היא חושבת לרגע "התעוררתי שם".
כל הדעות אומרות שהיא הגיעה לשם מרצון "את בטוחה?".
"זה מה שאבא אמר ואני זוכרת את תא הכלא ואת בית הסוהר של אלריה טוב מאוד!" היא נרעדת.
"לוסי, נראה לי שזה לא נכון. נראה לי שיש זיכרון נוסף שמנסה לצוף ואת מדחיקה אותו," אני אומרת בתחנון. "בבקשה, תנסי להיזכר! לא בשבילי- אלא בשבילך".
היא מתחילה לחשוב על זה ומהרהרת, אך קול צעדים המתקרבים קוטע את קו מחשבתה.
לעזאזל!
דוויל-המלך קוסטום פותח את הדלת "לוסי, מה שלו…? אוה, אני רואה שיש לנו אורחת".
"אבא," קוראת לוסי במבט חשדני כשהיא עדיין על הרצפה. "איילקס טוענת שהנזר מכושף!".
קוסטום נאנח ואומר "אספר לך משהו שהייתי צריך לספר לך ממזמן, בתי היקרה- את חולה במחלה נוראה שגורמת לגופך להפסיק לעבוד, הנזר אכן מכושף והוא מרפא אותך כשהוא עלייך".
דוויל חשב על הכול!
"היית צריכה את הנזר לפני שהגעת לכאן?" אני ממשיכה לשכנע את לוסי.
"אני.. לא… יודעת" מגמגמת לוסי. "אבל אני כן מרגישה חולה כשאני מורידה אותו".
היא קמה באיטיות והולכת אל קוסטום, הוא מחייך אליי חיוך מנצח ופתאום הנזר בידיו.
לך לעזאזל דוויל!
"לא!" אני צועקת, קמה במהירות ומנסה לחטוף את הנזר מידיו של המלך, אך הוא מזיז את ידו במהירות ומתקיל אותי.
כשאני נפולה על הרצפה אני צופה בייאוש במלך ששם את הנזר בחזרה על ראשה של לוסי.
אני מנסה לקום שוב ולהתקרב לשניהם "מה עוד אתה רוצה מהילדה הזאת?"
"להביא לנסיכה מתנה נוספת במסיבה שהכנתי לה לרגל שובה," הוא אוחז בזרועה ברכות ואז פונה אליי ."וגם את מוזמנת למסיבה, איילקס!".
תכננתי להסתער עליו, אבל דבריו כל כך מפתיעים אותי כך שאני קופאת במקומי.
"מה?" אני מבולבלת.
פתאום אני נזכרת שמשהו קורה בחוץ.
יהיה לי סיכוי להוריד ממנה את הנזר ולברוח דרך החצר.
אני מהנהנת וקדה "אחריך, אדוני המלך".

המשך יבוא…

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר תשיעי: האפלים – פרק 53


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך