מסעות בטמריה, מסע שני/ספר תשיעי: הסתננות ואתגרים – פרק 53

14/02/2024 121 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר תשיעי: האפלים – פרק 52



המלך-דוויל מוביל אותנו לחצר הטירה, שם ארבעה חצוצרנים, ארבעה חיילים-דגלנים ושני חיילים על במה מעוטרת בפרחים.
נראה שהבמה הוכנה לכבוד הנסיכה לוסי.
על הבמה ניצב ארון זכוכית מכוסה בבד משי בצבע אדום, עליו מצוירות שמשות זהובות.
אישה בבגדי כהונה עומדת ממול הארון ושני חיילים עומדים בצמוד לארון.
אינני יודעת מה יש בארון הזה, אך אני בטוחה מעל לכל ספק שהוא ישמש ככלי לתוכנית זדונית.
כשהמסדר רואה אותנו, החיילים מסתדרים בשורה במהירות והחצוצרנים מתחילים לנגן בחצוצרות.
נראה שהנסיכה לוסי מתרגשת ושהיא חסרת מילים.
אני מודאגת ולכן אני שואלת את דוויל "מה זה? מה התוכנית שלך?".
"ששש…" הוא לוחש. "המתיני בסבלנות ותראי".
מה שזה לא יהיה- זה בטוח לא טוב…
אני חייבת לעצור את לוסי מלהגיע אל הארון הזה!
"מכאן את לבד, כמו בוגרת," אומר דוויל-קוסטום ללוסי. "עלי לבמה, אני סומך עלייך".
אני מסתערת על אחד החיילים המדגלנים הקרובים אליי, חוטפת את חרבו, מחבקת את לוסי מאחורי גבה ומקרבת את החרב לגרונה.
אחת נגד חמישה חוץ מדוויל.
סיכוי קלוש, אבל לפחות סיכוי…
לוסי מביעה מבט נדהם-מפוחד ואני מתפעלת שוב מיכולת השכנוע של דוויל.
הרי עשיתי המון למענה!
"מיס' איילקס, מה את עושה?" שואל המלך-דוויל.
"מה נראה לך שאני עושה?" אני שואלת בהתרסה, "אני מצילה את הנסיכה!".
אני יכולה לאיים על לוסי כמה שארצה- אבל נראה שדוויל לא מתכנן לשחרר אותה.
אם כך, אאלץ לממש את איומי ולהרוג את הילדה- אך לזה אינני מוכנה.
קיימת אפשרות לאיים על דוויל עצמו- שד שחזק ממני עשרות מונים, כמובן שהתוצאה תהיה ברורה מראש.
או שפשוט אברח ואמצא איזה חור ולבלות בו את שארית חיי- זאת כרגע נראית לי כמו האופציה הכי טובה, אבל לא מעשית בכלל.
אני נזכרת בדבריו של המלך קוסטום האמיתי, היכן שלא יהיה: כדי לנצח את דוויל אצטרך להפתיע אותו, לעשות דבר לא צפוי.
אבל מה?
כל הזמן אני חוזרת לאופציה של להרוג את לוסי- והאופציה הזאת לא באה בחשבון!
רגע…
דוויל לא ירצה להראות בפני כולם, לפחות לא עכשיו, את כוחו בתור שד!
אנסה לסדר את דוויל, כך שזאת תהיה האפשרות היחידה שלו.
כך גם הנזר לא יעזור, כי לוסי תבין שהיא טועה!
תורי להפתיע את דוויל!

אני מתרכזת בקסם השיפטינג, משתנה לסרינה ומביטה בשד המרושע במבט אוהב "דוויל שלי!".
המלך-דוויל פוער פה לרגע ומתקדם, אבל אז שלושת החיילים-דגלנים מתייצבים לפניו עם נשקים שלופים ואחד אומר "זאת סרינה! היא כישפה את המלך! הגנו עליו!".
לוסי שוב פוערת עיניים ונכנסת לשוק.
אני מפילה את החרב שבידי, משחררת את הנסיכה לוסי ומדברת בנימה אוהבת ורכה "יקירי, תגיד להם בבקשה לסגת".
המלך-דוויל מהסס ונראה שמתחיל לו כאב ראש.
נהדר!
שוב הצלחתי להפתיע אותו, אך הוא לא מראה זאת כלפי חוץ.
"אהובי, מה קרה?" אני שואלת.
חייל אחר קורא "הפסיקי זאת מיד או שנהרוג אותך!".
אני פונה אל החיילים ומרימה את כף ידי בסימן 'עצרו'.
הם רק מאטים את הקצב.
"המלך ואני מכירים כבר שנים! למעשה, מאז שהיינו ילדים הייתי חברתו הטובה ביותר ונאמנה לאביו!" אני טוענת. "אנא, תנו לי לשרת אותו שוב, סכנה גדולה רובצת על טמריה הבירה!".
"איזו סכנה?" שואל המלך-דוויל.
"איום חיצוני," אני לא משקרת. "אלריה מתכוננת למלחמה, יקירי!".
"מהיכן המידע הזה?" שואל החייל הראשון שדיבר.
"הגיעו אליי לא מעט דיווחים על כך מגבול אלריה," אני ממציאה. "בנוסף, אף באחוזתי יש אנשים שמתארים התכנסות צבא באלריה".
"יש לי שאלה נוספת- מדוע התחפשת למישהי אחרת?" שואל השלישי שעד כה שמר על שתיקה.
הכנתי לשאלה זאת תשובה מראש "הייתי חייבת להתקרב אל המלך איכשהו. ראית איך הגבתם כשראיתם אותי, הם לא היו נותנים לי אפילו לראות אותו".
"הניחו את הנשק!" פוקד המלך-דוויל והחיילים עושים כמצוותו.
"תודה לך, יקירי!" אני עוצרת אנחת רווחה שמאיימת להיפלט מריאותיי ומתקרבת אליו. "אין לנו זמן לבזבז, חייבים לפעול עכשיו!".
"אבל אנחנו באמצע הטקס הכי חשוב" טוען המלך-דוויל.
אני מביטה בו במבט מאיים "הוא יהיה חשוב אם כבר לא יהיו לך ממלכה או נתינים?".
"זה ייקח שנייה" הוא פונה ללוסי "קדימה מתוקה, עלי על הבמה".
לוסי מהנהנת ומתקדמת.
"חכה!" אני מתקרבת אליו עוד קצת. "זה באמת הכרחי לעשות זאת מייד? לא תעדיף להמתין לזמן בו יהיה לך יותר כוח ויותר תומכים?".
הוא מתלבט.
זמן לתככנית ב'!
אני עושה את עצמי מתרכזת, עוצמת עיניים ואז פותחת אותן במבט מבוהל "תם הזמן! מתנקש כבר עכשיו נמצא בין כותלי הארמון. יתכן שהוא נמצא אפילו כאן ביננו! הוא מאוד מיומן בהסתרת מחשבותיו. אינני מצליחה לאתר אותו, אלא רק לחוש אותו," ואז אני מצביעה על הנסיכה לוסי ומוסיפה "גם הבת שלך בסכנה!".
המלך-דוויל ממשיך להתלבט ואני עוברת לתכנית ג' "אם אדוני המלך מתעקש- אצטרף אליכם לטקס. אוכל לספק לכם הגנה נוספת במידת הצורך".
זה חייב לעבוד!
אין לי תכנית ד'.

אינני מאפשרת לנסיכה לוסי לחמוק ממבטי.
מה יהיה הצעד הבא שלי?
כשאנו עולים על הבמה, הכוהנת מתחילה למלמל בשקט- ופתאום אור מסנוור אופף את הנסיכה.
הכוהנת מסיימת את המלמול ומוריד את הבד מארון הזכוכית; שמלה שחורה ללא שרוולים, המגיעה עד בית השחי, נקשרת בעזרת חוטים דרך חורי כפתורים מקדימה.
הדברים הבולטים בשמלה הם שני חורים בגב השמלה ושסע הגדול והרחב מדיי לטעמי באזור הצוואר.
כולם משתאים ליופי השמלה, בזמן שהמלך-דוויל פותח את ארון הזכוכית, מוציא את השמלה ומושיט אותה ללוסי "זה בשבילך, בואי- תנסי עלייך".
לוסי מתקדמת ונראית ממוגנטת.
בקריאת קרב רמה אני עושה את הדבר הראשון שעולה בדעתי- אני מנפצת בהיחבא את הארון וצורחת בבהלה "מתנקש! תפסו מחסה!".
אני מרוצה מהבלבול הכללי ששורר בחצר ורצה אל מדרגות הטירה, לוסי והמלך-דוויל אחריי.
מה יהיה השלב הבא?

כשאני נכנסת לארמון ומתחילה לעלות לחדרו של המלך, צועק המלך-דוויל "עצרי!".
אני עוצרת לפקודתו ומסתובבת אליו "אדוני המלך, אנחנו חייבים להגיע למקום בטוח!".
"אני לא חושב שהחדר הוא המקום הבטוח לנו," הוא אומר ואז מחייך. "במיוחד לא לך".
צמרמורת עולה בגבי.
"אתה כנראה יודע יותר טוב ממני, יקירי" אני עונה לו, מאוכזבת מכך שנתרחק מהתיבה.
הוא פונה אל החיילים "הישארו עם הנסיכה בזמן שהמכשפה ואני נרד לראות אם המקום בטוח!" הם מצדיעים והוא מתחיל לרדת במדרגות.
מדוע שייתנו למלך עצמו לרדת ולא הם עצמם, אם מתנקש מסתובב חופשי?
בטח דוויל עשה להם משהו.
אני עוד לא יורדת "אתה בטוח שאתה רוצה להשאיר את הנסיכה לבד?".
"אני סומך עליהם בעיניים עצומות," הוא עונה ללא הבטה בי "בואי איתי".
כל עוד דוויל לא קרוב ללוסי, הוא כנראה לא יכול להשתמש בה ולכן אני מתחילה לרדת אחריו באיטיות רבה.
"יש לך רעיון, יקירי?" אני שואלת.
"יש כאן חדר ממוגן קסם, רק צריך לבדוק שהרוצח לא שם" הוא ממשיך לרדת לכיוון דלת מרוחקת.
חדר ממוגן מקסם?
מה הוא יעשה לתחפושת שלי?
"יקירי, המתנקש לא שם," אני אומרת בביטחון. "הוא למעלה בחצר, טובח בשומרים שלך, המחשבות שלו משתוללות מרוב זעם. בבקשה, לא כדאי להשאיר קרוב אליו את הנסיכה, הוא עלול להגיע אליה".
הוא מושך בכתפיו "אל תדאגי, גם הקסם שלי יתפוגג, סרינה-איילקס".
אני קופאת על מקומי, אך מתעשתת מהר ואומרת בזעם "אל תעז להשמיע את השם הזה שוב בנוכחותי!".
"את חושבת ששכחתי מה סרינה עשתה לי, איילקס? איך היא בגדה בי?" הוא מתכעס. "סרינה חכמה ומניפולטיבית, אם באמת היית סרינה- לא היית מתקרבת אליי מרוב פחד!".
פרחה מזיכרוני העובדה שסרינה בגדה בדוויל.
איזו טיפשה הייתי לבחור דווקא בצורה שלה!
אינני יודעת אם אני מעדיפה להתמודד עם זעמו של דוויל עליי, או עם זעמה של סרינה.
רעיון נואש חדש עולה במחשבתי- אני משנה את צורתי לצורת המלך קוסטום.
מייד המלך-דוויל מסתער עליי ואני בועטת בו ורצה במעלה המדרגות.
שנינו מגיעים באותו הזמן למעלה, להיכן שהנסיכה.
החיילים מבולבלים.
טוב מאוד!
"תתפסו את המתחזה!" הוא צועק.
"אתה המתחזה!" אני צועקת ומצביעה על הנסיכה לוסי. "שלא תעז להניח אצבע על הבת שלי!".
אני מקווה שהזכרת הנסיכה האהובה תטה את החיילים לטובתי.
"נסיכה," פונה המלך דוויל אל לוסי. "מי את חושבת שאביך האמיתי?".
הנזר מתחיל להבהב כשהיא חושבת.
"אני…אני…" היא מגמגמת.
במחשבה שמראה לא יטעה את הנזר, אני מעיפה מבט לעבר דוויל ומחפשת סממן חיצוני לשימוש בכוחו של הנזר, למשל- עיניים אדומות שזיהיתי בעבר.
"לוסי, יקירתי," אני אומרת בקול עדין. "בבקשה, אל תאמיני לו!".
רק שלא תתעלף.
"אני… תאסרו את שניהם!" מחליטה לבסוף.
ילדה חכמה!
המלך-דוויל פוער פה "בתי, אל תעשי את זה!".
אני מסתירה בקושי חיוך מרוצה ומושיטה את ידיי קדימה כדי להראות מוכנות לשים עליי אזיקים.
"לוסי, תעשי מה שאת רואה לנכון. כשתגיעי לידי מסקנה- אמתין לך, גאה ובזרועות פתוחות," אני מנסה לערער את מעמדו של דוויל בעיני לוסי. "רק זכרי- המלחמה מתקרבת לפתח דלתנו".
היא מהרהרת והנזר שוב מהבהב.
"ילדתי," אני אומרת ופתאום נזכרת בקרולינה. "חינכתי אותך להיות מלכה, לא פחות. כבר קיבלת בעבר החלטות הרות גורל וזו לא שונה בהרבה. אני מאמין שגורלה של הממלכה מונח בידיים טובות".
הנזר מהבהב והיא פונה לחיילים "קחו אותם מכאן לבית הסוהר, אבל אל תתעללו בהם! אחד מהם הוא אבא שלי- והמלך שלכם! מובן?".
החיילים מהנהנים, אוזקים אותי ואת דוויל-קוסטום ומלווים אותנו אל בית הסוהר.
כשאני עוברת במסדרון של הקומה בה נכלאתי, אני מבחינה בתאים של האוזן ושל המלך קוסטום.
האוזן עדיין בתאו ומצבו גרוע יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותו; הוא מלוכלך ונראים עליו חבורות.
כנראה דוויל התחרט על כך שגייס את האוזן או שהאוזן אכזב אותו מהר.
דאגה אחת ירדה מגבי.
המלך קוסטום האמיתי אינו נראה בשום מקום!
איפה הוא?
מה דוויל עשה לו?
אין ללוסי מושג עד כמה היא טועה…
בשביל דוויל, אני מקווה שהוא עוד לא הרג את המלך קוסטום.
בשונה מדוויל, אינני מתנגדת לחיילים מכיוון הדבר יגרום לשבירה של הדמות שניסיתי ליצור עד עכשיו.
החיילים מכניסים אותנו לתאים היגייניים ונקיים, מהמשובחים ביותר שראיתי בחיי, הנמצאים אחד מול השני.
הם נותנים לנו בגדי מאסר חדשים- חולצה ומכנסיים ארוכים בצבע לבן מבד נקי ומשובח, ונותנים לנו את הכבוד האישי להחליף בגדים בצניעות.
אחרי שבודקים החיילים שהכול מסודר, הם מביאים מגש אוכל- לחם עם גבינות ובקבוק מים, לאחר-מכן שואלים אם אנו צריכים עוד דבר ולבסוף נועלים את התא והולכים.
"גם אם נראה לך שניצחת את טועה," אומר דוויל בראשי. "השמלה עוד רגע תהיה על הנסיכה, הנזר כבר עכשיו על ראשה ללא כל יכולת התנגדות ולא תוכלי להישאר בצורה זאת הרבה זמן. אני, לעומתך, מאז שלקחתי את הדם שלך- יכול להיראות אנושי לחלוטין לכמה זמן שאחפוץ, להשתחרר בעצמי ולהמשיך בתוכנית שלי!".
אני דווקא שמחה לשמוע את דבריו.
אם דוויל יהפוך לשד כדי להימלט מכאן- לוסי תאמין לי ותעבור לצד שלי!
סוף-סוף יש לי תוכנית!
עכשיו הזמן לאכול ולישון…

המשך יבוא…

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר תשיעי: האפלים – פרק 54


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך