מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שמיני: משחקים מלכותיים – פרק 50

07/02/2024 102 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שמיני: משחקים מלכותיים – פרק 49



שוב פעם ידו של קווין על העליונה והוא מחזיק אותי קצר.
אין לי סיכוי להתחמק ממנו ולהציל את טמריה – כי אין אף אחד שיציל אותי.
כנראה אעשה שוב כדבריו – ואמשיך לציית ללא מאבק.
לפחות נזר הציווי כבר אינו משפיע עליי.
ברעד אני לוקחת את עט הנוצה, טובלת אותו בדיו ומתחילה לכתוב על הקלף 'אני, המלכה איילקס מטמריה הבירה, מתחייבת…'
פתאום אני מבחינה בצד החדר בדוויל המהנהן אליי ושומעת את קולו בראשי "קחי את הנזר איתך ורוצי לכיווני!".
שכחתי.
דוויל לא יכול לעשות הרבה עם 'ההשקעה שלו', כשההשקעה תקועה במצב הזה.
אולי האויב של האויב שלי- הוא כרגע חבר שלי?
אך מה הוא רוצה מנזר הציווי?
טוב…
אם אישאר כאן אצל קווין לא אוכל לברר.
האופציה הכי נכונה היא להקשיב לשד.
"לעולם לא!" אני צועקת על קווין, רצה לכיוון הנזר ומרימה אותו, וממשיכה לרוץ לכיוון דוויל שם נפתח שער באורך קסם.
פורטל!
לטמריה הבירה?
לא.
המקום בצד השני לא מוכר- הוא נראה חולני ואפל
אבל אולי עדיף יותר על המקום הזה.
קווין רודף אחריי, ולבסוף מצליח לאחוז ברגליי כשאני ממש קרובה לשער- מה שגורם לי ליפול קדימה.
אחיזתי בנזר מתרפית ודוויל אוסף אותו, אומר "תודה על השירות האדיב" ומתקדם ליציאה.
איך עוד לא למדתי לא לבטוח בשד הזה?
לא נראה שקווין רואה את דוויל שנכנס בשער "אינני איך פתחת פורטל קסום- אבל לא תברחי מכאן בקלות!".
בטירוף אני בועטת בבטנו של קווין, קמה ופותחת בריצה לעבר השער, בתקווה שלא ייסגר לפני שאעבור בו.
מזלי משחק לי, ואני נכנסת בשער לפני שהוא נסגר מאחוריי- אך אז אני נופלת לתוך בור עמוק ונבלעת באפלה.

כשאני פוקחת את עיניי, אינני מבזבזת זמן בתחושות הקלה ובוחנת את סביבתי החדשה.
זאת בהחלט לא טמריה הבירה!
לא נראה לי בכלל שיש מקום כזה בטמריה עצמה.
אני עומדת על חומת אבן שבורה, מסביבי הריסות של שערים, של צריחים ושל בתים הרוסים כאשר חלק מהבתים בוערים באש.
מהעבר השני של החומה יער שרוף אליו מגיע נחל יבש, ורחוק משם נישאים הרי בזלת נראים מהם גולשת לבה.
סופת חול נראית מתקרבת לאט ממרחק, האוויר עצמו מחניק, אבל הדבר הכי מזוויע אלה השמיים- אדומים בצבע חולני.
עולם חדש, חוקים חדשים, לא יפתיע אותי אם הכבידה תתחיל גם היא להשתגע.
אולי זה העולם התחתון, ממנו דוויל הגיע?
סירחון של מוות עולה באפי, ואני מחליטה שהדבר הכי בטוח ונכון כרגע הוא לרדת מהחומה ואולי לחפש מישהו שיוכל לתת לי מידע על המקום הזה.
ככל שאני יורדת הסירחון גובר ואיתו גם החום היוצא מאש השריפות.
שקט כאן ואין שום סימן למשהו חי.
"איפה אתה, דוויל?" אני קוראת.
לא אכפת לי שיגיע וייקח את הפרס שלו, זה עדיף על הפנוט.
למשך רגע אף אחד לא עונה, אבל לפתע צללית בצורת לטאה גדולה עפה מעליי.
דרקון?
לא…
יותר קטן מדרקון.
יחד עם זאת, גודלו של היצור אינו משנה לי ואני קופאת בפחד לשבריר שנייה, אך מייד לאחר מכן מחפשת מקום להסתתר בו.
אינני יודעת אם הזוחל המעופף הזה הוא ידידותי או לא- עדיף שהוא לא יראה אותי בכלל.
כרכרה הרוסה מתחת לחומה מספקת מקום מסתור לא רע, ואני רצה אליה ומנסה להידחק בין ההריסות שלה תוך כדי שאני מוודאת שיהיה לי איך לצאת במידת הצורך.
הצל ממשיך הלאה ואני נרגעת לרגע, עד ששומעת מאחוריי את קולו של דוויל "ברוכה הבאה לעולמי, איילקס".
אני מסתובבת לכיוון הקול "יקולל הנמצא".
"עזרתי לך, לא?" הוא שואל בתמימות.
"עזרת לעצמך" אני רוטנת.
"בגלל שזה הועיל לך" אני מסננת.
דוויל מופיע "אני יכול לקחת אותך לאן שתחפצי, אם את רוצה".
"כרגיל," אני נאנחת. "מה אתה רוצה בתמורה?".
"למה את תמיד חושבת שאני רוצה משהו" מיתמם דוויל בשילוב ידיים.
"כי אתה תמיד רוצה משהו" אני משיבה.
"טוב…" דוויל נאנח. "קצת דם אנושי, שניתן ברצון חופשי- ובתמורה אחזיר אותך להיכן שנמצאים קרולינה ואטרמיס".
"איך זה ישפיע עליי בהמשך?" אני חוקרת. "עוד לא נתת לי הרבה סיבות לסמוך עליך בעיניים עצומות".
"ברצוני להיות אנושי- בעל כוחות של שד," עונה דוויל עם חיוך על שפתיו. "זאת בקשה רעה כל-כך?".
אני מסתקרנת "למה שתרצה להיות אנושי? אתה, יותר מכולם, יודע עד כמה זה נוראי".
"אני פשוט מקנא בכם, בני-אנוש," הוא עונה בעצב. "אינכם צריכים להתחבא כמוני בעולמכם".
אני לא לגמרי מאמינה לו "כדאי לך למצוא תחביב אחר, מניסיון. חשבת על סריגה?".
"מדוע אינך מאמינה לי?" הוא שואל.
"כי אינני נוטה לסמוך על שדים," אני עונה, מצביעה עליו ומוסיפה "במיוחד לא עליך!".
"ממש אפליה ודעה קדומה" הוא רוטן.
"לא כל כך קדומה" אני מסננת.
"אני עכשיו שד שונה מאשר פעם," הוא מכריז. "כפי שסיפרתי לך בבית הסוהר בטמריה הבירה, אני נמצא ב-TOP! השגתי את מה שרציתי, ואני רוצה להיטיב לעולם עם מה שהשגתי".
אינני יכולה לבטל את דבריו "מה הקשר של הנסיכה לוסי לכל זה?".
"אני חפץ רק את ביטחונה של הנסיכה לוסי כפי שנשבעתי למלך קוסטום כבר בהתחלה. הרי אני הייתי זה ששלח אותך להציל אותה מהמלך רייג', לא?" הוא עוצר ומגחך. "פשוט עשית עבורי את העבודה- רק לא ידעת שזה אני".
הפצעים מה-'עבודה' הזאת עדיין לא הגלידו.
יש עוד שאלות שעדיין לא מסתדרות לי "אז למה כלאת את המלך קוסטום? מדוע העמת פנים שאתה הוא? מה הסיבה לשלוח אותי לאלריה מלכתחילה- אם ממילא יכולת לעשות את זה לבד?".
דוויל מרים את ידו ומסמן 'עצור' "נלך שאלה אחרי שאלה; כלאתי את המלך קוסטום כי הוא הזיק לטמריה כולה- באשמתו נושבות רוחות מלחמה, ראית זאת בעצמך! בגלל זה הייתי חייב להעמיד פנים שאני הוא, ומכיוון שלמרות שכוחי רב- אינני יכול להיות בשני מקומות באותו זמן ולכן שלחתי אותך".
"הצבא המתאסף העיקרי הוא של אלריה, את הבעיה הזאת עוד לא פתרת," אני מדגישה. "חוץ מזה- מה עם התשלום, שכביכול הבטחת לי?".
"אה, נכון, התשלום…" נזכר דוויל. "יחד עם זאת, בת ואפילו בעל אם תחפצי לבסוף באטרמיס, לא שווים את כל הש"ז שבעולם? כל זאת יש לך בזכותי! ומכיוון שאני המלך עכשיו- כהבטחתי, ההאשמות שלך יימחקו, כמובן".
יש משהו בדבריו.
בלעדי דוויל לא הייתי נפגשת עם אהוביי ועם בעלי בריתי.
"בת ובעל לא יוכלו לעזור לי להחזיר את מה שאיבדתי ולהעניק לי ביטחון," אני מסבירה את המובן מאליו. "חוץ מזה, צריך לכלכל אותם איכשהו."
רוח קלה חולפת על פניי, ורגע לאחר מכן פגיון שחור וקריר מתגלה בידיי.
"רק מעט דם, זה הכול" חוזר דוויל על בקשתו.
"בגללך איבדתי חלק מהמוניטין שלי!" אני מזכירה לעצמי ומצהירה. "בנוסף, לראשונה בחיי הסתבכתי עד מעל לראש עם יצורים בעלי כוחות קסם כמוך וכמו סרינה. לקחת ממני את השקט הנפשי שלי, את השלווה והביטחון. ולעולם לא אוכל לחזור לצאת למסעות מבלי לחשוש להיתקל בקווין או בסרינה וממה שהם עלולים לעולל לי!".
אני מתחילה להבין את המחיר שהמסע הזה גבה ממני.
נמאס לי שמשחקים בי כאילו אני בובה על חוטים!
"אבל אתה יודע מה, שד משחת?" אני צורחת. "אני כבר לא רוצה שום קשר לדברים האלה!".
אני מעבירה את הפגיון על כף ידי ודם מטפטף ממנה על האדמה, מרחף אל גופו של דוויל ונבלע בו.
"ועכשיו, תעזוב אותי בשקט!" אני צועקת ולא עוזבת את הפגיון למרות שידי כואבת.
"עכשיו- למילוי מה שהבטחתי" לוחש דוויל ומוחא כפיים.
העולם משתנה בפתאומיות.

אני מוצאת את עצמי בתוך אחוזתו של האוזן, ממש בפתח.
הפגיון נשמט מהיד שלי בקול צלצול על הרצפה ואני מניחה ידי על החתך שיצרתי.
הוא לא עמוק, אבל מדמם עדיין- אז עדיף לשים עליו לחץ.
בשעה שאני מתחילה לתהות איפה אטרמיס וקרולינה נמצאים, הגוף שלי פתאום מתקשח בכאב ומסתובב מעצמו.
לעזאזל!
"חשבתי שסיכמנו שלא נתראה יותר, אבל אני שמחה שהבאת לי את הנכדה שלי" אומרת סרינה.

המשך יבוא…

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר תשיעי: האפלים – פרק 51


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך