שחר.נ.
חייבת את דעתכם... אשמח אז מה היא? ????

מרגיה פרק 2

שחר.נ. 16/04/2018 304 צפיות אין תגובות
חייבת את דעתכם... אשמח אז מה היא? ????

תיבו נכנס לצריף בשש ושבע דקות.
ריח בצל מטוגן מהול בשמן אפריקים מגיע לאפו, זה לא אליס שמכינה את האוכל, היא מעולם לא הסתדרה עם שמן אפריקים.
כנראה שטעה לגבי נופך.
הוא מניח את מעילו על קולב הכניסה ובשש ושמונה דקות נכנס למטבח, ידיו בכיסיו והוא מביט בגבו של נופך. נופך יודע שהוא שם, שניהם יודעים זאת. למרות השקט שבו תיבו נכנס. אחד הכוחות שנופך כבר טיפח ותיבו עוד לא, תחושת האלקטרונים. הוא יכל לחוש בדברים רבים שאחרים לא יכלו, לפעמים אף יותר מהמרגיה.
“אחי אני מצטער” תיבו שולף את ידו ומניח אותה על גבו של נופך. נופך מחייך חצי חיוך, “זה בסדר, אני הייתי עושה אותו דבר במקומך.” תיבו מוריד את ידו וניגש למקרר, הוא מוזג לעצמו כוס חלב ומתיישב בשולחן, ספק במטבח ספק בסלון. “איפה אליס?” הוא שואל ואז לוגם מכוס החלב.” במיטה” נופך זורק לעברו. גבותיו של תיבו מתרוממות, “ואו לא ציפיתי כל כך מהר, יש לי אחיין בקרוב? ” נופך שבכלל לא חשב על כיוון כזה של שיחה החל לצחוק. “אתה כל כך רחוק מהמציאות תיבו.” הוא פוסק ואחרי עוד גל צחוק הוא מתיישב ליד תיבו כשכוס קפה בידו. “הרגנו את אנוויל היום” הלם קל ניקר בפניו של תיבו. “אה.” עכשיו צחוק מחזית הסלון נשמע. אליס נכנסה לבושה בפיג’מה דקה. “שתיים קפה אחד סוכר” היא זורקת לחלל האוויר וכמו על פי אות שניהם קמו. עכשיו כולם צחקו. “טוב אני אכין לעצמי.” היא עברה ליד המחבת וערבבה מעט את הבצל היא הוסיפה חתיכות עוף קטנות והסתובבה אליהם. “שמן אפיקים?” בלי לחכות לתשובה היא ממשיכה, “אני שונאת אותו, בחיים אני לא מצליחה להשתמש בו. חושבים שזה נגד מרגינות?” אחיה הוא זה שעונה. “לא, אמא השתמשה בו הרבה, זה פשוט את אליס, תקבלי את זה” אליס מחייכת ומתיישבת בקצה השולחן, לצד נופך, הוא אוחז בידה מתחת לשולחן ובידו השניה פורס מפה של האזור. “הוא חייב להישאר באזור” הוא ממלמל לעצמו. אליס מביטה במפה, עוצמת את ענייה ואז פוקחת שוב, עכשיו הן זוהרות, לא כמו בבוקר, יש בהן מאין איזון של צל ואור. היא מביטה במפה, אם כי תנודות ענייה לא נראות לאיש מלבדה. היא מביטה בה ארוכות, ואז מניחה את אצבעה על נקודה בשולחן, מחוץ למפה.”הוא חזק יותר מאי פעם” היא כמעט ממלמלת. “למה לדעתכם זה קורה?” תיבו שואל. “זה ברור” אליס פוסקת, “כי אני התחלשתי” ענייה כבר הפסיקו לזהור. נופך כבר הגיש לה דף ועיפרון והיא כבר התחילה לצייר את המשך המפה, מקום המגורים הבא שלהם.
אחרי ארוחה חפוזה הם אורזים את חפצייהם המעטים, הם משאירים כסף לבעל הבקתה על השולחן ויוצאים בריצה אל הטנדר, אליס נוהגת. כי רק היא פשוט יודעת באיזה אזור הוא. הם נוסעים בשביל העפר המוביל לכביש הראשי, ענייה של אליס זוהרות מעט והיא לוחצת על דוושת הגז בחוזקה. תיבו יושב לידה אך בכל זאת מביט אחורה, הוא פיתח לעצמו תחביב לראות איך השפעתה של המרגיה עובדת. כל מקום שאליו הגיעו החל להראות טוב יותר, חי יותר. כל מקום שעזבו התקדר, כמעט מת. ועכשיו בקתת העץ החלה למות, העץ נראה לפתע אכול ומיושן, מעט מעופש. הפרחים הצבעוניים שפרחו סביבה שינו גוונם לאפור. הבוץ נראה סמיך פתאום, מאיים. נופך הוא זה שמעיר את תיבו מהירהוריו. “אני פשוט לא מצליח לקלוט” הוא גוחן מעל דף המשבצות ורושם עוד כמה שורות מספרים, “מה אנחנו עושים לא בסדר? דם של מרגיה.. מהול בדם לרדר, דמעת אטון..” הרהוריו של נופך נפסקו לרגע והוא לפתע נראה מופתע, לקח דף חדש וכתב נוסחאות המספרים רצו על הדף וחיוך מנצח עלה על פניו.” מעור, איך פספסנו?” ובלי להמתין לתשובה הוא ממשיך. “לפי החישובים שלי צריך שערה של מעור, אליס אני טועה?” אליס שהייתה מרוכזת בדרך ניעורה ממחשבותיה. “אני צריכה למצוא את המקום נופך” ידיה מתהדקות על ההגה והיא מאיצה את המכונית. תיבו שם שירים ופותח את החלון, הוא זורק את ראשו החוצה ושערו החום סותר את פניו. “לזכר ימים עברו” הוא זורק לעבר אליס. היא פותחת את החלון שלצידה וצורחת יחד עם השיר. “בא לי, בא לי הכל” שערותיה הזהובות מתעופפות לאחור והיא מחייכת. “תיבו מתי נמצא לך מישי?” היא שואלת בהסח דעת. “רק לא מעורית” הוא מגלגל את עניו ומביט דרך המראה בנופך. חיוך עולה בפני השתיים. ” דווקא מעורית לך זה סבבה.” אליס אומרת. “סבתא הייתה מעורית” היא מזכירה לו. הוא מעביר את מבטו לעצים שחולפים ביעף לצידם, עכשיו הם כבר על כביש מהיר.” אליס תחלישי כוחות” נופך זורק מאחור לאחר שרואה את השינויים שנוכחותה עושה לעצים. אליס עושה כן וממשיכה בנסיעה. “בסדר אם תהיה מעורית שתמצא חן בעניי אני לא ישלול אותה על הסף. אם תהיה מישהי שתסתכל לכיווני בהתחשב שאני עם המרגיה היחידה בעולם”
שתיקה.
“פצצה מתקתקת” כולם אומרים פה אחד וצוחקים, אליס מגבירה את השירים ושוקעת בדרך שלפניה, מרגיעה את עצמה מאירועי היום. לא נותר לה כלום פרט לפצע קטן בזרוע, הודות לטיפול המהיר והיעיל של נופך. כמובן שהיותה מרגיה עזר לכך. אבל עבודתו של נופך ראויה לשבח, כל פעם מחדש.”אז למה לא רצית ילד?” תיבו מביט בנופך במראה. אליס מרגישה איך סומק עז מציף את לחייה. “אנחנו לא הולכים לעושת את השיחה הזאת ככה” היא ציצה, “אני לא בטוחה שזה עניינך גם” היא ממשיכה ואז מגבירה את השירים כאומרת, ‘זה לא ניתן למיקוח.’ הם יורדים בפניה קטנה שלא היו מבחינם בה לולא אליס הייתה שם. הם יורדים מהכביש ומגיעים לחוף. “הוא באזור, לא קרוב מדי.” אליס אומרת ומדוממת את המנוע של המכונית. “אמממ אליס?” תיבו מציץ לעברה,”אני לא רואה פה מקום להעביר את הלילה” הוא סורק את הסביבה, שום מבנה לא נראה באופק. רק חול, חול וים. מעט עשבים שוטים פה ושם, אך שום דבר מעבר לכך. אליס נושפת ומביטה בתיבו בתחינה.”כמה קילומטרים מכאן אפשר לזוז?” נופך אומר מאחור. “רדיוס של עשר” אליס עונה במהירות. נופך יוצר מהרכב ואליס עושה כן, הם מחליפים מקומות ונופך מתחיל לנהוג. לא לפני שהוא דואג לקמץ את כף ידו ולהרפות. הוא יגיע למקום לינה, כמו שעשה כבר מאות פעמים במסע שלהם. הוא פשוט מיומן יותר מתיבו, ככה זה שאתה לרדר בודד, המיומנויות שלך חייבות להשתפר, אם לא, אתה מחוסל. המקום שנופך מוצא הוא מלון גדול, מלון של בני אנוש. לבני האנוש לא היה כל קשר למאבק, פרט ממעטים כמובן. “יש פה סכנה?” שואלת אליס, תיבו ונופך עונים לה פה אחד, “לא” המקום מלא בבני אנוש.
המלון כמעט ונושק לים, אומנם הוא לא במפלס הים אך חזיתו של המלון פונת אל הים. הם מחנים את האוטו בחניית המלון ומוציאים את תרמיליהם, הם נכנסים לקבלה של המלון רחבה נפרסת לפנייהם ורק עציץ קטן נח בפינת החדר, לצד קבלת המלון. בקבלה יושבת בת אנוש צעירה, שיער שחור ארוך שמגיע עד מותניה ועניים חומות בהירות. עם חיוך קליל היא מזמינה אותם. אליס מבחינה בה כיצד היא מודדת את נופך בהערצה, נופך היה יפה, זה לא היה סוד. עורו היה שזוף ושערו מעט פרוע, חום כמעט שתני, ענייו ירוקות, ושריריו בולטים מבעד לחולצתו. כמו על פי אות אליס אוחזת בידו של נופך. הבחורה מסירה את מבטה מעט נבוכה ומשמיע קרקור כמו מתקליט. “ערב טוב, כמה חדרים?” היא מביטה בשלושתם. “שלושה” עונה תיבו, היא ניגשת לאחור ושולפת שלושה מפתחות. היא מביטה בעניו של תיבו חלקיק שנייה ארוכה מדי ורק אז מניחה את המפתחות על הדלפק. “כמה לילות?”
אליס עוצמת את ענייה ואז פוקחת אותן, מעט זוהרות. “נתחיל בשבוע” היא מחייכת ומגישה לה כרטיס אשראי. הבחורה מגהצת אותו וממשיכה בתקליט “חופשה מהנה, שעות הבריכה בחדרים, חדר הכושר נפתח גם באותן השעות אם כי לא כתוב זאת,” באומרה זאת היא מעבירה את מבטה לנופך, אין לה בושה. “זמני הארוחות מעודכנים בלוחות האוטומתים, שירות החדרים מתחיל בשבע בבוקר, לכל בעיה ניתן לצלצל לקבלה, תהנו” היא מחייכת ומסתכלת בכולם, שוב חלקיק שנייה יותר מדי בתיבו, משהו לא בסדר איתה, אליס יודעת. הבחורה הזאת יודעת משהו.

מרגיה פרק 2
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך