סליחה על הזמן הארוך בין פרק לפרק. וכן סליחה על אורך הפרק -רציתי להכיל יחדיו את כל הרעיונות שעלו בדעתי. מקווה שתיהנו מהמשך משחק הריגול הקטן - ואשמח מאוד לתגובות!

משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק ז’: משחקי זיכרון/סופי

01/04/2020 90 צפיות אין תגובות
סליחה על הזמן הארוך בין פרק לפרק. וכן סליחה על אורך הפרק -רציתי להכיל יחדיו את כל הרעיונות שעלו בדעתי. מקווה שתיהנו מהמשך משחק הריגול הקטן - ואשמח מאוד לתגובות!

לפרק הקודם:

משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק ו’: יום של משחקים/דייבי

–ההווה–

שתקתי. הרבה פעמים יצא לי לשתוק ולהיות מכונסת כלפי עצמי בימים האחרונים.
“סופי?” קרא האיש שישב מולי. “את איתי?”.
“סליחה, פרופסור מתיו!” התנצלתי וחייכתי. “אני מצטערת, אבל הייתי ממש עסוקה בימים האחרונים – ואני מרגישה פוזרת”.
זה היה נכון פחות או יותר…
“את לא צריכה להצטער, סופי,” אמר מתיו. “אני כאן בשבילך”.
פרופסור מתיו מאון היה הפסיכולוג שלי כבר מספר שנים. רק הוריי ידעו שאני נפגשת איתו, לא סיפרתי עליו לאף אחד – אפילו לא לדייבי.
כשקיבלתי מקייט את המכתב, התייעצתי עם הפרופסור האם כדאי לי להירשם או להתמקד בלימודים רגילים – הוא היה בעד הרשמה.
“אני לא יודעת ממה להתחיל” אמרתי. לא ידעתי מה אני יכולה לספר ומה לא.
“אולי נתחיל מהסוף,” הציע. “מה את חושבת שגורם לך להחליט להגיע לכאן דווקא היום, אחרי הפסקה ארוכה?”.
חשבתי על זה קצת ואז עניתי “יש לי תחושת כישלון, שאני תמיד מפקששת”.
“מעניין,” אמר כמו כל פסיכולוג ממוצע. “יכולה אולי לנסות להיזכר מה הפעם הראשונה שגרם לך להרגיש כך?”.

–הפעם הראשונה–

“תראו!” לחש דייבי והצביע למטה.
היינו חמשתנו – אני, דייבי, רנדי, אנסטסיה וג’ו, כולנו מביטים מגג הזכוכית של ביתן הבילויים של “העכבישים”.
תריסר אנשים השתעשעו בביתן הענקי שכלל גינה, ברכת שחייה גדולה בקצה הרחוק ממנו, דוכני משקאות, שולחנות אוכל, אזור ריקודים ועוד…
אנחנו דבוקים על תקרה, במקום שומם, במהלך סערת גשמים, ואני רטובה לגמרי!
קצת קינאתי באלה שלמטה למען האמת.
העכבישים היו כנופיה לא קטנה של גנגסטרים שכירים למבצעים מסוכנים, לכן העלות לשכור אותן הייתה גבוהה.
מיסטר G הודיע לנו שהם שומרים בתוך הביתן הזה על קופסה בה בטרייה בעלת כוח חשמלי רב. עלינו להשיג אותה.
עכשיו הבנו שיש כמה בעיות בתכנית שדייבי הציע וגם בתכנית שג’ו הציע.
1. לא ציפינו לסוג בניין כזה, בו הסיכוי להסתתר קטן.
2. לא ידענו מראש מה מספר האנשים.
3. לא ראינו את הקופסה בשום מקום.
4. לא הייתה לנו תכנית לכניסה פנימה.
“מה נעשה עכשיו?” שאל רנדי.
שני אנשים יצאו החוצה להפסקת עישון לכמה דקות.
הבטתי בכולם. ממש ראיתי את גלגלי המוח שלהם פועלים.
“יש לי רעיון,” לחשתי. ואז הבטתי על דייבי “אבל אולי לא תאהבו אותו”.
דייבי הביט בי בחשד “מה את מתכננת, סופי?”.
“אנסטסיה, בואי איתי!” לחשתי. “נחזור עוד מקסימום שעה”.

–כעבור 3/4 שעה–

“שלום לכם,” אמרה אנסטסיה בחיוך לאיש שישב בחוץ והחזיק בסמרטפון.
כנראה המעשנים נכנסו כבר.
האיש הביט בחשד בי ובאנסטסיה “מי אתן?” דרש לדעת. “ומה אתן עושות כאן?”.
“אתה לא רואה?” אמרתי והצבעתי על השמלה החגיגית שמצאתי בארון של דודה ליז. “באנו להשתתף במסיבה”.
אנסטסיה חייכה “שמעתי שנותנים כאן משקאות חריפים טובים”.
“ואוכל משובח” הוספתי.
האיש הביט בנו בספק “אתן חברות במועדון?”.
“ולמה שלא נהיה?” תהתה אנסטסיה.
“חצוף!” אמרתי והבעתי פרצוף זועף.
“בסדר, בסדר…” אמר האיש, פינה את הדרך ונופף לשלום. “תיהנו גבירותיי!”.
“למה שלא תבוא איתי ותכיר לי את החברים שלך?” הציעה אנסטסיה והושיטה יד. “אני לא יודעת אם הידיד שלי כבר הגיע”.
האיש חייך “בשמחה, גברת…”.
“אנ’י סץ,” אמרה אנסטסיה. “ומה שמך?”.
“גאן-בולט” קד אליה האיש.
“שם יפה!” אמרתי.
גאן-בולט הביט אליי עכשיו “ומה שמך גברתי?”.
“סופי פרנס,” אמרתי בחיוך. “תודה על ההזמנה, דרך אגב”.
“גברת אנ’י,” אמר האיש בכבוד. “מוזמנת להיכנס ראשונה”.
אנסטסיה נכנסה, אחריה האיש ואני הלכתי בעקבותיהם .לא נעלבתי מכך שגאן-בולט כמעט לא התייחס אליי.
‘אני לא מאמין שזה עבד’ שמעתי את ג’ו באוזניה.
“עכשיו הגיע החלק שלכם, בנים” אמרתי בלחש.
‘בדרך’ הודיע רנדי.
גאן-בולט כיוון אותנו פנימה ופינה לאנסטסיה ולי כיסאות ליד שולחן מלבני העשוי עץ מהגוני, שעמד על לרצפה שקופה שמים צלולים נראו זורמים תחתיה “בואו לכאן, גבירותיי!”.
התיישבנו וגאן-בולט הצטרף יחד עם 2 גברים.
גאן-בולט החווה את ידו כלפיהם “תכירו, בנות: אלו הם שארפ-נייף וקלואק”. הוא הצביע עלינו “ואלו הן הן אנ’י וסופי. הזמנתי אותן שיצטרפו אלינו”.
“אני מזמין לכולם,” התנדב קלואק. “מה להזמין לכן?”.
“קרלסברג” אמרתי.
“גולדסטאר” אמרה אנסטסיה.
השאר הזמינו לעצמם בירה “הובגובלין אנגלי” וקלואק הלך להביא את המשקאות.
“אז, מה זה המקום הזה”? שאלתי.
“זה מגרש המשחקים שלנו,” ענה גאן-בולט. “יש כאן את כל מה שצריך כדי ליהנות מהחיים”.
“ומי מארגן את כל זה?” שאלה אנסטסיה.
“אדון בשם מיסטר שיים,” אמר שארפ-נייף. “הוא קבע שכל אדם שרוצה להצטרף חייב למלא משימות שונות”.
“לא קשות” הוסיף גאן-בולט.
‘תמשיכו להעסיק אותם’ שמעתי את קולו של ג’ו.
“הן בטח יהיו קשות עבורי,” אמרה אנסטסיה והניחה את כף ידה על כף ידו של גאן-בולט. “אתה בטח אמיץ וחזק”.
גאן-בולט האדים מסומק.
היא טובה!
קלואק חזר עם הבירות ושתינו לרווייה.
‘אנחנו לא מוצאים את הקופסה בקומה הזאת,’ הודיע רנדי. ‘היא בטח בקומה שלכן’.
מה נעשה עכשיו? אם היא לא שם – איפה היא יכולה להיות?
ראיתי שגם אנסטסיה חושבת כמוני.
ואז הבנתי.
“תגידו, הברכה הזאת שמתחתינו – היא גם מיועדת לשחייה? היא פתוחה לציבור?” שאלתי.
‘איך לא חשבנו על זה קודם?!’ לחש רנדי.
“הברכה בהחלט מיועדת לשחייה,” אמר קלואק. “אבל צריך להיות חבר רשום כדי להיכנס אליה”.
“אוי, אני בטוחה שתוכל לאשר לי את זה,” אמרתי לו. “נכון?”.
‘סופי, שלא ת…’ שמעתי את דייבי, ואז גירדתי באוזן וכיביתי את האוזניה.
“אני אשמח ללוות אותך לשם,” אמר קלואק וקם מהכיסא. “תמשיכו לשתות בלעדינו”.
“אני אשאר כאן ואחכה שתחזרי,” אמרה אנסטסיה ועשתה גיהוק מאולץ . “אני צריכה להירגע מהבירה”.
קלואק הושיט את ידו בחביבות. אחזתי בה והוא הוביל אותי לתוך מסדרון פנימי, משם הייתה כניסה לחדר הברכה. שהיה סגור בעזרת דלת פלדה אטומה.
כשפתחנו את הדלת הבטתי פנימה.
הברכה נראתה ענקית ועמוקה מבפנים, ולא ראיתי את הקצה שלה. ועוד יותר גרוע – הקופסה לא נראתה באזור.
אולי היא בתוך הברכה?
קלואק סגר את הדלת מאחורינו.
הכנסתי את עצמי לתסבוכת – המקום היה נטוש כולם היו למעלה.
קלואק פשט את חולצתו וקרא “רצית להתרענן, לא?”. הוא קפץ למים, וכשהוציא את ראשו קרא “בואי תצטרפי”.
“חשבתי על משהו בסגנון שכשוך רגליים במים,” קראתי. “חוץ מזה, לא הבאתי בגד ים”.
“נו, תזרמי. אפשר להסתדר גם בלי”.
הוא החליא אותי. אני ממש לא מתכוונת לעשות את זה. ובכלל – יש לי הידרו-פוביה!
פתאום חשבתי על דודה ליז. מה היא הייתה עושה? הים היה הבית שלה. היא הייתה קופצת בלי לחשוב פעמיים.
אבא שלי אומר שיש לי חוש הרפתקני בדיוק כמו שהיה לה, ושהוא דואג בגלל זה.
הבגדים של דודה גדלו על הים והמים. כמעט שמעתי אותה שוב אומרת “קטן עלייך, פיצית!” וזה נתן לי קצת אומץ.
עצמתי עיניים חזק – וקפצתי עם השמלה לתוך המים העמוקים.
רגע אחרי נכנסתי למים הלב שלי התחיל לדהור. לא הצלחתי לשחות מהר מספיק כלפי מעלה.
פקחתי עיניים בבהלה ואז הבחנתי בחפץ שטמון בחול.
הקופסה!
שלחתי את היד ומשכתי אותה בכוח. אחרי כמה ניסיונות הצלחתי.
אבל עכשיו האוויר עמד להיגמר.
משהו משך אותי כלפי מעלה, וכשהראש שלי יצא מהמים החבאתי במהירות את הקופסה בשמלה תוך כדי התנשפות.
קלואק משך אותי אל מחוץ לברכה וזחלתי על הרצפה. לא הפסקתי להשתעל.
“את בסדר?”.
זהו! נמאסה עליי ההצגה הזאת.
בעטתי בחזה של קלואק בעזרת מכת ברך, נעמדתי במהירות והנפתי לפרצופו אגרוף שהפיל אותו על הרצפה.
הוא קרא בכאב אבל הדלת הייתה אטומה. אף אחד לא ישמע אותו.
“איפה מיסטר שיים?” שאלתי.
קלואק התחיל לייבב. הוא עכשיו שונה לגמרי מאותו בחור במסיבה.
“מי את?” שאל וניסה לקום.
סטרתי לו “אני שאלתי אותך שאלה – ענה לי!”.
“הוא בטח בודק את מלאי הסמים במוסך הראשי”.
“מה המיקום של המוסך?”.
“המוסך נייד, כל יום משתנה,” אמר בבכי. “רק הוא יודע את המיקום”.
“תודה” אמרתי בחיוך ושלחתי לו אגרוף שאילף אותו על הרצפה.
הוא יחיה.
כשיצאתי החוצה מהמסדרון ראיתי את אנסטסיה בדרך לחדר שעליו סימן שירותי נשים.
“מה לעזאזל קרה לך?” שאלה אותי.
“סיפור ארוך,” לחשתי והצגתי את הקופסה. “תברחי מכאן ותביאי את זה למיסטר G כמה שיותר מהר”.
היא לקחה את הקופסה והנהנה “כייסתי את גאן-בולט ולקחתי ממנו מפתח, אולי של מכונית או אופנוע. אני מקווה שיש בחדר השירותים חלון שאוכל לצאת דרכו”.
היא פנתה ללכת ואז הסתובבה אליי “ומה את תעשי?” שאלה בלחש.
“אני רוצה לברר איפה המחסן שלהם כדי שנדע בפעם הבאה להיכן ללכת,” לחשתי. “אחזור עם הבנים”.
אנסטסיה הנהנה שוב ופנתה לחדר השירותים. כשלא ראיתי אותה יותר פניתי לכיוון השולחן בו ישבנו קודם.
כולם היו שם.
גם קלואק הספיק להגיע לשם.
הלב שלי שוב דהר.
“חשבתי שתברחי מכאן כמו החברה שלך” אמר בכעס.
“הייתה לי הרגשה שיש בכן משהו חשוד,” אמר שארפ-נייף. “שיחקתן מאוד יפה, יש לציין”.
“איפה הקופסה?” דרש גאן-בולט.
“חברים, אתם שיכורים לגמרי!” אמרתי ונופפתי ביד בביטול “אין לי על מה אתם מדברים. אני טבעתי וקלואק הוציא אותי החוצה”.
גאן-בולט התרגז ושלף מולי אקדח “תני לנו את הקופסה – או שאני יורה בך עכשיו!”.
“אין לי מושג על מה אתה מדבר”.
“עזוב אחי, אל תהרוג אותה,” אמר קלואק, לקח את האקדח וכיוון שוב אליי. “אם היא לא תגלה לנו – לפחות ניהנה קצת”.
גירדתי באוזן. רעש זמזום באוזניה – מקולקל. אני לבד.
נחרדתי “אתם לא מתכוונים לזה ברצינות!”.
“למעלה יש את המשרד של הבוס,” אמר שארפ-נייף. “הוא גדול ומרווח – אני חושב שיתאים לנו”.
“רעיון טוב,” אמר קלואק בחיוך. “אקרא לכם כשאסיים – אם תרצו להיות הבאים בתור”
לא האמנתי שזה קורה לי.
קלואק ליווה אותי באיום אקדח לחדר צדדי בקומה שלנו שהיה לא רחוק.
בחדר היה פרוש שטיח סגול שחלש על כל החדר.
לצד הימני של הפתח הייתה ספה תלת-מושבית בצבע בז’, היא עמדה מול שולחן משרדי עליו מחשב וציוד למחשב וכיסא למחשב היה צמוד אל השולחן.
בצד הספה נראו ארונות גדולים עשויים מעץ ומעליה תמונה גדולה של נוף הררי מושלג.
החדר הזה שונה מכל המתחם הזה.
קלואק סגר את הדלת מאחורינו ואז דחף אותי לפנים החדר אל הספה ואיים עליי באקדח.
“שבי!”.
התיישבתי.
איפה דייבי?
“איפה היינו?” ניסה קלואק להיזכר. “נזכרתי! אמרתי לך שתזרמי, שאפשר גם בלי”.
“לא כדאי לך לעשות את זה,” הזהרתי. תן לי ללכת!” דרשתי.
“קלואק צחק “אחרי מה שעשית לי בברכה – למה נראה לך שאתן לך ללכת?”.
יכולתי להתגבר עליו, אבל היה לו אקדח ולא ידעתי עד כמה הוא מיומן בו. ובכלל – טווח הירי לא היה גדול.
“קדימה,” קרא וטען את האקדח. “לא כדאי לך לראות אותי עצבני עם אקדח”.
נאנחתי ושלחתי את ידיי לאחור לרוכסן השמלה.
בום!
נשמעה חבטה בחדר ואז ראיתי את דייבי תלוי מאחורי קלואק “עזוב את אחותי, בלון מנופח!”
השכבתי את עצמי לרוחב הספה, הנפתי רגליים ובעטתי בקלואק. הוא נדחף לאחור ונפל יחד עם דייבי.
האקדח של קלואק נפל וראיי את ג’ו אוסף אותו.
רנדי צץ ליידי ועזר לי לקום “את בסדר?”.
“כן,” אמרתי. “מקווה שזה לא יקרה לי שוב”.
“מזל שהיינו כאן, הדפסנו מהמחשב הזה מידע על המחסן בו מלאי הסמים – ואז אתם הגעתם”.
ג’ו נתן בעט בקלואק וריתק אותו בעזרת רגלו על השטיח.
“מוזמנת” אמר ג’ו בחיוך והושיט לי את האקדח.
התקרבתי אל קלואק ונעמדתי מעליו. חשבתי לרגע מה היה יכול לקרות לי ונרעדתי.
דייבי נבר בכיסו של קלואק והוציא שלט “מצאתי משהו”.
“זה מפתח למכונית שלך?” דרשתי לדעת.
קלואק הנהן.
“יש כאן חלון מתאים שאנחנו יכולים לצאת דרכו לחנייה” אמר רנדי.
פניתי אל קלואק “אני רוצה להודות לך – גרמת לי להתמודד מול הפחדים שלי,” ואז סטרתי לו “אם אראה אותך שוב – אטביע אותך בעצמי!”.
דייבי סטר בקלואק והוא התעלף.
יצאנו דרך החלון ונסענו במכונית של קלואק.
ואני חשבתי לעצמי שוב מה יכול היה לקרות…
נכשלתי.

–ההווה–

נכשלתי במלגת G.
ואז נזכרתי שאני הייתי הסיבה שהפריצה למגדי CBR לא הייתה שקטה.
“לא יודעת,” אמרתי. “אולי זה בא עם הגיל?”.
מתיו נאנח ואז הביט על השעון בקיר “כן, אולי את צודקת,” ואז הוסיף “לצערי הפגישה שלנו נגמרה להיום, תרצי להיפגש שבוע הבא?”.
“אחשוב על זה”.
פתחתי את הדלת ופניתי למסדרון. אישה צעירה שנראתה ממוצא אסייתי ישבה על ספה וחיכתה לתוך שלה.
מתיו קרא לי “חכי רגע סופי,” נכנס לחדרו והביא לי תיק “יש בזה חומר שיעזור לך עד הפעם הבאה”.
“תודה” אמרתי ופניתי משם. הבחורה נכנסה אחריי.

–חצי שעה אחר כך–

ניידת משטרה נראתה בפתח הבית שלי. שוטר דיבר עם אמא שלי ואחר תחם את האזור. מה קרה?
רצתי אבל כשהגעתי קרוב שוטר עצר אותי “אסור להיכנס לשטח הזה”.
“אני גר כאן! זאת הבת שלי, תן לנו להיכנס” קרא אבא שלי שבדיוק הגיע אחריי. הוא שלף ת.ז והציג אותה מקרוב.
“סליחה, מר פרנס” אמר השוטר ופינה את הדרך.
“מה קורה כאן?” שאלתי.
“אח שלך עצור בתחנה,” סיפר, “הוא איים בנשק חם על איש חוק”.
“זה לא מתאים לדייבי” שמעתי את אמא שלי מתקרבת אלינו. השוטר השני מאחוריה.
“מצטערים לבשר את זה” אמר השוטר שהיה איתה ונכנס לניידת.
“אני בטוחה” אמרתי בציניות.
“אולי כדאי לכם לחפש עורך-דין טוב בינתיים” הציע השוטר השני ואז נכנס למכונית גם ושניהם נסעו משם.
נכנסנו הבייתה אבל לא נשארתי עם הוריי שהיו במצב רע אלא עליתי לחדרי לסדר את המחשבות.
אולי טלוויזיה תרגיע אותי…
הערוץ הראשון שנפתח הציג מבזק מיוחד ובו נראה בניין בוער – הבניין בו הייתי לפני כמה שעות!
“מתיו!” קראתי בקול.
“פו… זאת את,” שמעתי קול מוכר. “ראיתי את החדר הזה רק און-ליין, ולא הייתי בטוח שזה החדר שלך”.
“רנדי?” הבטתי סביב ואז ראיתי אותו יוצא מארון הבגדים שלי “מה אתה עושה פה?”.
“חשבתי שתשמחי לאות אותי,” הביע פרצוף חמוץ. “ומי זה מתיו?”.
“זה… אף אחד”.
“לא משנה,” אמר רנדי. “יש לנו בעיות”.
“כן, דייבי במעצר”.
“לא רק זה,” אמר. “שלחו אליי ואל אנסטסיה אנשים שניסו לחטוף/להרוג אותנו, קבעתי להיפגש איתה”.
“לא שלחו אליי אף אחד. ולגבי דייבי אני לא יודעת – אבל אי אפשר לשאול אותו כרגע,” ואז שאלתי “ומה לגבי ג’ו?”.
“ג’ו נהוא סוג של נווד – אי אפשר ליצור איתו קשר”.
“טוב, אני באה איתך להיפגש עם אנסטסיה, ההורים שלי לא ישימו לב אם אצא דרך החלון”.
“ככה נכנסתי, דרך אגב – בית ממש יפה”.
אם באמת הדבר רציני צריך להתכונן כמה שאפשר “תסתובב, אני מחליפה בגדים”.
רנדי הפנה את גבו והתלבשתי בבגדים קלים יותר לתנועה, ובמכנסיים בעלי כיסים רחבים למקרה הצורך. “סיימתי”.
כשהסתובב חזרה ואמר “אני תוהה – למה דווקא אלייך לא נשלחו אנשים?”.
לקחתי את התיק שנתן לי מתיו, לא רציתי ששוטרים יעשו בו חיפוש.”זאת שאלה טובה, אולי…” ואז זה פגע בי.
“קייט!”.

המשך יבוא…

משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק ז’: משחקי זיכרון/סופי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך