זה הפרק השלישי של הסיפור שלי תהנו

נערה חדשה בעיר-פרק 3-בשורה קשה

03/12/2012 697 צפיות תגובה אחת
זה הפרק השלישי של הסיפור שלי תהנו

התיישבתי שם באיזה כיסא והוצאתי את הפלאפון השעה הייתה 15:00 בדיוק עכשיו קבענו הוא בטח מאחר אמרתי לעצמי שוב,שמתי לי את המוזיקה שאני אוהבת באוזניות ונרגעתי ,ראיתי ילדים נכנסים ובדקתי עם אחד מהם זה אריאל ,לא.בדקתי שוב את השעה 15:15 בדקתי את ההודעות הוא לא ענה לי על השאלה שלחתי לו "? מתי אתה בא לבריכה?".
ילדים נכנסו ויצאו כבר כמה וכמה פעמים אבל אף אחד מהם הוא לא אריאל.השעה הייתה כבר 16:45 ניסיתי להתקשר אליו פעמים לא עונה .נכנסתי לבריכה עשיתי כמה שחיות אבל מהר היה לי נמאס.17:30 ,נמאס לי לחכות למישהו שלא מתכוון להופיע .לקחתי את הדברים שלי ויצאתי בוכה ,נכנסתי הביתה וניגבתי את הדמעות עם המגבת וכולי הייתי אדומה .
"מה קרה מתוקה למה את בוכה?"אימא שלי שאלה אותי."זה כלום אז…..אז מה רציתם לספר לי ?"שאלתי אותם וניסיתי להפסיק את הדמעות ……

פרק 2)הבשורה הקשה

"את בטוחה שהכול בסדר?"היא אמרה לי ,"כן הכול מושלם ,עכשיו מה רציתם" אמרתי לה והפעם צעקתי,"את לא תצעקי אל אימא…"דורון צעק אליי ואימא שלי קטעה אותו,"דורון אין צורך בזה" היא אמרה לו."הכול בסדר?"שאלתי אותם,"תקשיבי מתוקה שלי לכי תתקלחי תחליפי בגדים ואז נספר לך" היא אמרה לי.
עליתי לחדרי לאט,לאט והרגשתי שהבשורה יותר קשה מי מה שחשבתי שהיא.נכנסתי לחדרי ונעלתי את הדלת,קפצתי על המיטה ונשכבתי עליה לכמה דקות נשמתי קצת אוויר ופחדתי לחזור ללמטה ולשמוע אל הבשורה.הפלאפון מצלצל שלחתי יד אליו וראיתי שזה אריאל בלי לחשוב פעמים ניתקתי ,הוא שלח לי הודעה "אני יודע שאת כועסת אני מצטער היה לי משהו מאוד חשוב." לא עניתי זרקתי את הפלאפון על השטיח.וצרחתי,ש/מתי את ראשי על הקיר והתחלתי לבכות,כנראה שאיבדתי את הבן אדם היחיד שנשאר קרוב אליי,קודם אבא ואחר-כך אריאל.הלכתי לחדר אמבטיה התפשטתי ונכנסתי להתקלח .רבע שעה במקלחת של מחשבה עברו להם ולבשתי את הפיג'מה הארוכה שלי עם ה מיקי-מאוס על החולצה סירקתי את השיער וקלעתי אותו לצמה ,יש לי שיער חלק וארוך שמגיעה עד לישבן בצבע שטני הוא תמיד היה חלק ורך כמו משי,כולם אהבו את השיער שלי.ירדתי למטה במדרגות לאט כשמבטי מושפל אל הרצפה הרמתי את ראשי והסתכלתי על אימא שלי שהחזיקה כוס קפה ביד ימין."אז עכשיו אתם יכולים לגמור עם הסיפור הזה ולספר לי מה קרה?!"אמרתי להם בלחש ועדינות.אימא שלי הניחה את הכוס קפה על השולחן וקמה ,גם דורון קם "תקשיבי….אהה….אז ככה…"אימא שלי לא ידעה איך להתחיל ודורון עצר אותה "תקשיבי מתוקה,בגלל העבודה שלי יש לי משלחת לגרמניה ל3 שנים ו…"הוא אמר, "ו….אנחנו טסים לגרמניה ל3 שנים ,אני לא יכולה לעזוב לכל-כך הרבה זמן…", "אהה אנחנו לא כולנו טסים לגרמניה" אימא שלי אמרה בקול רעם ונכנסתי לדבריה…"אז רק הוא טס?….רגע אתם נפרדים?"."לא אנחנו לא נפרדים כרמל…" , "אז איך תשמרו על…". אמרתי ואימא עצרה אותי "כרמל את יכולה להקשיב לנו?!".
סתמתי את פי ונתתי להם להמשיך. "אוקי…כרמל ,אני ודורון לא מתגרשים,כש דורון סיפר לי על זה לא ידענו כל-כך מה לעשות ונורא התווכחנו ובסוף החלטנו החלטה שגם עליה אנחנו לא כל-כך מרוצים" אימא שלי אמרה ולא הגיעה לנקודה."אוקי.מה שקורה הוא שאימא שלך ואני טסים לגרמניה ואת נשארת בארץ."דורון אמר ואני עמדתי שם המומה ,הרגשתי שהלב שלי נפל לתחתונים כמו שאומרים.היו לי כל-כך הרבה שאלות ולא ידעתי מימה להתחיל איך הם יכולים לעשות את זה."רגע אבל….אמם…איפה אני יהיה מי יטפל בי אני לא יכולה להיות לבד 3 שנים.מי ידאג לי סבתא?"שאלתי והרבה מחשבות בראשי."כרמל,את יודעת שסבתא לא יכולה לטפל בך כבר היא זקנה מדי מה שהולך להיות זה כזה …"אימא שלי התנשפה והמשיכה לספר…"אני ודורון מצאנו לך פנימייה.."
"פנימייה…???"אמרתי והיא המשיכה "זה פנימייה מאוד טובה ויוקרתית עם ילדים חדשים שתוכלי להכיר". "פנימייה?את שולחת אותי לפנימייה ?אני לא מאמינה שאת עושה לי את זה משאירה אותי באיזה חור ובורחת זה מה שאת עושה ואני לא ידעתי שבכלל באילת יש פנימייה" אמרתי וכולי הייתי עצבים,"זהו שבאמת אין פנימייה באילת זה…בתל –אביב" דורון אמר ואחרי שנייה קפצתי "מה???"צעקתי "דורון תשאיר אותנו לבד" אימא שלי אמרה והוא יצא ,"אני לא מאמינה עלייך את עברת את הגבול הכי אפשרי שהיה מה איתי?חשבת עליי בכול הסיפור הזה,או רק על עצמך" כבר התחילו לרדת לי דמעות."כרמל שלי,אני מצטערת.לא מצאנו דרך לקחת אותך איתנו ידענו שיהיה לך קשה אבל זה מקום ממש נחמד וגדול עם הלימודים הכי טובים והמגורים הכי טובים ואנחנו…." היא ניסתה לשחד אותי עם הדברים הטובים של המקום אבל אני עצרתי אותה "כל הדברים האלה לא מעניינים אותי אני רוצה להיות פה איתך בבית שלנו בעיר שלנו ,ככה החלטת לעזוב אותי פה ל3 שנים ועוד עם המפלצת הזאת רק מעז שהוא נכנס לנו לחיים כל הצרות קורות ,אני לא יכולה לעזוב את המקום הזה זאת העיר שלי,אני נולדתי בה וגדלתי בה ומה עם החברים שלי מה עם אריאל,מה עם הבריכה הציבורית,את יודעת שזה המקום היחיד שאני יכולה להירגע בו" צעקתי לה ובכיתי בו זמנית ראיתי שגם היא מתחילה לבכות "אני מצטערת יקירתי אני יודעת שזה קשה לך זה קשה גם לי ויש לך את הזכות המלאה לכעוס עליי אבל זה המצב עכשיו וזה הרבה כסף שאסור לנו לפספס" היא אמרה לי
"אהה אז זה העניין,הכסף ברור הכסף יותר חשוב לך מימני" אמרתי לה בשקט ועליתי לחדרי בריצה.


תגובות (1)

קבלי תיקון שונאת את אמא שלה ואת בעלה ואת אריאל ואת המכוערים האלה מהבית ספר שלה
תמשייכיי

04/12/2012 09:26
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך