oliv
אמממ בפרק הזה השיא עדיין לא מגיע, פשוט כבר נכתב בו יותר מידי. תגובות, הערות וטענות יהיו מבורכת למדי

סבסטיאן פרק 10 *ביער*

oliv 07/10/2014 545 צפיות 2 תגובות
אמממ בפרק הזה השיא עדיין לא מגיע, פשוט כבר נכתב בו יותר מידי. תגובות, הערות וטענות יהיו מבורכת למדי

רוח קרירה ליטפה בריח אורנים קל, ונקישות רגליהם על האדמה עתרו את אווירת ההרפתקה שבה הכול היו שרועים. אין מורים או מבוגרים, יש רק מפות, מצפנים ובעיקר להסתמך אחד על השני.
הם מתקדמים מעלה, אל עבר הנהר שלא קיים. טוב, כלומר לפחות לא קיים בכיוון שאליו הלכו. אף אחד לא היה מספיק חשדן כי כנראה אף אחד לא רצה להבחין, אבל הוא בכל זאת לא היה היחידי ששם לב. אדם, שהתברך ככל הנראה בקללה, הרים את עיניו בדאגה מספר פעמים כבר אל עבר המקום אליו הם הם היו אמורים ללכת ולא הלכו מעולם.
בקרוב יהיה כבר מאוחר מכדי לחזור ולהגיע בזמן לפני החושך.
הטיול היה יפה, הם נעים אל עבר מקומו גבוהים ומסוכנים ולא מניחים שכף רגלם בכלל לא אמורה בכלל לדרוך שם. ככל שהרגליים עשו יותר מרחק כך גם היופי נעשה פראי יותר ועוצר נשימה. כולם ללא יוצא מין הכלל התפלאו בלבם, כיוון שנופים כאלה בדרך כלל לא מופיעים בטיול שנתי- שהולך ומתגלה כטוב יותר ממה שדמיינו בכלל. ככל שהם התקדמו גבוה יותר, ככה האוויר נעשה חנוק יותר והכול נצבע בגוון הרבה יותר מאיים וקר. כך הירוק נעשה חיוור יותר, האדמה נעשתה קשה וליפול למטה היה נראה הרבה יותר מסוכן.
וכך הכל נעשה הרבה יותר עוצר נשימה.
הוא צועד לבד, הפעם ללא אוזניות כי נהנה לשמוע את רחשי הטבע מתהדרים באוזניו כאשר הביט אל הנוף הנהדר המסתיר פלאים שנגלה אל נגד עיניו. חברי הקבוצה שלו, פעורי פה מסתכלים מטה, בלי לשים לב נשימותיהם נעשות שקטות וממוקדות בתשומת לב גואה. חיוכי הפתעה קטנים נמתחו במתח בזווית פיותיהם הפתוחים למחצה. אישוני עיניהם מתרחבים ככל שעובר הזמן.
אדם וסילביה, שכבר הרבה זמן שוהים במחיצת אחד והשני- כך שם לב במהרה, נראו במיטב מצב רוחם במבטים ספוגי הנאה חרישית. הם צעדו אחד ליד השני במקצב משותף, נשימותיהם עלו וירדו בתיאום מושלם והרוח והאווירה הציפה את גופם, מאחור- לא במוקד תשומת הלב, במקום בו אף אחד לא יוכל להביט בהם. גם לא סבסטיאן, מה שעשוי לרמוז כי אולי היא אפילו הצליחה לשכוח מקיומו. זה וודאי ירגיש לה כמו דבר מבורך אחרי כל מה שקרה בנשף שבוע לפני כן. היה זה שבוע בו לא הוציאו מילה זה לזו והיא רק עסקה בהתרוצצויות עם אדם.
אבל כמו עכביש הטובע רקמות כורים בלתי נראים, סבסטיאן רק חיכה.

“אנחנו הולכים לכיוון הלא נכון.” שמע קול יציב מאחוריו.
סוף סוף.
הוא הסתובב ומצא את אדם, עומד כשידו האחת חוסמת את סילביה מלהמשיך את הצעד הבא כשפניו מביעות דאגה ואי נוחות.
בעקבות הסתובבותו הדרמטית של סבסטיאן לאחור, עיניי כולם ללא יוצא מהכלל נפנו גם הם להביט בנער העומד זקוף ויציב המביט בעיניי כולם. התלמידים מקדימה שמו לב כעבור שנייה אחת ובמהרה כל מוקד תשומת הלב רשמית נשפך אל עבר הנער שמאחור.
“הנוף פה…” התחיל להסביר עם היסוס קל בקולו, “הוא לא נכון.” קבע, “האדמה צריכה להיעשות רכה והירוק אמור להיעשות ירוק יותר בקרבת הנהר.”
“אז מה אתה מציע לעשות?” ניסה לזרז אותו, קולו בחוסר סבלנות מאופק.
פני התלמידים הוכו הפתעה משמיעת קולו המאיץ, כיוון שלא הרבה לדבר כלל.
“עלינו לחזור אחורה לפני שיהיה חושך.” פסק ובקולו שמץ של התנצלות, על אף שזו הייתה ככל הנראה האופציה היחידה.
אדם לא הצליח לזהות מאיפה נשמע הקול אבל הוא ניחש.
נשמעו לחשושים ,בעוד עיניי כולם נפקחות סנטימטר אחד יותר מבדרך כלל. הם תוהים אם הם אמורים להתעלם, להרגיע את עצמם ולהמשיך ללכת כאילו כלום לא קרה, או שמה להכניס את עצמם למתח ופניקה. לאף אחד לא התחשק במיוחד להפר את השלווה היפה שהיו שרועים בה, אך דברי הנער לצערם הרב נשמעו בהחלט בצורה בולטת הגיוניים להחריד.
“אנחנו בסדר גמור.” האיש עם המצפן, ניסה להרגיע את כולם בביטחון, מתעצבן על החוצפה וההפרעה, אך לא הצליח להסתיר את החשש לגמרי בקולו.
עיניו הכחולות ניסו להראות תקיפות ללא הועיל, כי אם היו מסתכלים היו רואים כי נראה בהם חוסר הביטחון מסוים. אבל רק אם מסתכלים, מה שאף אחד לא טרח לעשות כמובן.
סשה, הנערה הבלונדינית לידו, הייתה נראית עם מבט תקיף הרבה יותר, בייחוד בגלל העובדה שידו הייתה עדיין כרוכה סביב מותניה הצרות. חיוך הניצחון שהיה פרוש על פניה לפני רגע עדיין לא החליף צורה לחלוטין לאיום שפניה ניסו להביע עכשיו.
“טיילור ואני המנווטים הראשיים ורק לנו יש את המפה והמצפן.” דאג להזכיר, “אל תקשיבו לו, איך יהיה לו מושג יותר טוב מאיתנו על מה הוא מדבר.” אחר הכריז בקול רם, רם מידי למען האמת- כאילו התאמץ להישמע מרשים.
דקה קודם הביט בו בנחת, אך כעת כשתור אדם לבחור, צליל מתח דק רקד בקרבו. עיניו ננעלו על אגרופיי אדם שהתכווצו בכוח.
אדם עשה חצי צעד תקיף קדימה אל עבר הנער השרירי האחר שניסה לקרוא עליו תיגר.
“אני מתיימר לדעת על מה אני מדבר כי עברתי קורס הכשרת ניווט יערות עצים בקיץ.” הפתיע את כולם, “אם לא נצליח להגיע לפני החושך, נהיה בסכנה כולם.” זעם דק מלווה באשמה קלה נשמע בין מילותיו על אף שהתאפק לא להפגין זאת.
בראד מצמץ במבוכה חבויה, לא מוכן.
“היי חבר תראה,” לא היה נשמע כאילו הם חברים כלל, בזכות טון העוינות החסר בקרה שבקע מהפה של טיילור; שבחר להציל את כבוד חברו האמיתי שעמד ממש לידו. “יש לך שתי אופציות; ללכת אתנו או להחליט שאתה מתפצל ולהעמיד את כולם בסכנה של התמעטות. תבחר עם איזו אופציה אתה מעדיף להתמודד, ותזכור שגם אם אתה צודק- האשמה תהיה עלייך, כי התפצלות לא באה בחשבון על פי הוראות נבחרת ההצלה.”
אדם היה שרוי במאבק, אבל נראה כי נלחם הרבה יותר חזק ממה שסבסטיאן היה מעלה על הדעת. לבסוף הצליח להכריע בקושי את הכף, והעלה את ראשו ליישר מבט למבט התוקפני של טיילור, ללא פחד אלה רק עם חרטה על מה שהוא עומד לעשות עכשיו- בצורה שראויה מעט להעריץ.
אבל סבסטיאן לא העריץ אלה חיכה לגלות אם צדק בניחוש שלו.
“בסדר, נלך ביחד.” אמר.
כמה תלמידים קצרי רוח הסתובבו אחרי כמה רגעים והמשיכו ללכת. מיד לאחר מכן השאר עשו כמוהם כמו צאן לטווח- כי הרי מי יודע איזה זאב עלול לקפוץ כשכבר יהיה חושך. בראד וטיילור המשיכו ללכת בחצי הקלה אך היה ברור כי דבריו אישרו את חשדותיהם- הם התקדמו למקום הלא נכון.
סילביה עמדה במקומה גם כשאדם התחיל ללכת עם כולם גם. הוא נעצר והביט בה במבט שואל.
“אנחנו הולכים למקום הלא נכון?” שאלה כדי לוודא והדאגה נטפה מקולה הקטיפתי והיפה.
הוא היסס, בעיניה הירוקות מעט פחד. אך לבסוף הנהן לאישור.
צל של חרדה ריחף מעל ראשה והמטיר מטר של חששות בליבה; הסיכויים שאם התרחקו כל כך ימצאו אותם לפני שמשהו רע יבוא- נמוכים.
ואז לפתע; נשמעה צרחה חדה מקדימה.
מוחה התריע לרוץ במהרה אל עבר הכיוון ממנו בוקע הקול רק אחרי שרגליה כבר זנקו באוויר. הם רצו, רגליהם נוקשות בכוח כנגד האדמה הקשה כנגד האוויר שלפני כן מצאה כה נעימה להפליא. הצמחייה כעבור רגע קט התדלדלה לגמרי והם מצאו את עצמם עומדים על צוק כשלמטה תהום אימים.
אף אחד אפילו לא שם לב שהתקדמו כל כך גבוה, גם מי שהתיימר להבחין. מלמעלה נשפך מפל והנהר חצה את התהום, רמז לכמה רחוק הוא נמצא מהישג ידם. זה לא טוב בכלל.
הנערה שצרחה הייתה ככל הנראה סשה כיוון שידיה מכסות את פיה ועיניה פקוחות בהיסטריה לרווחה. מבטה של מרי התכווץ ושום שובבות לא נגלתה בו עכשיו. תמי, הנערה הדקיקה בעלת השיער השחור הקצר החלק לידה, פתחה את פיה לרווחה בהפתעה המומה. מקדימה יותר בראד נותר בפה פתוח גם הוא אך בטיילור גאו רק עצבים שנבעו מאשמה ודאגה. שאר התגובות של התלמידים היו נעו בין בהלה לחרדה. אדווין הוציא את המשאף מתיקו הכחול והתחיל לשאוף בקול, מנקה תוך כדי את הלחות שכסתה לו את המשקפיים.
“אנחנו צריכים לחזור אחורה ולהתקדם במורד המדרון עד שנשמע את הנהר.” אדם היה כמובן הראשון להציע, היחידי שהפחד לא שיתק אותו כשהגיח לשם. “אז נוכל ללכת לאורכו עד שנגיע ליעד, עד לאיפה שנמצא את כולם.”
בראד סובב את ראשו אל כיוון הקול שבקע, נראה היה כי רצה להגיד משהו אך עצר את עצמו כי לא היה לו מה לומר.
טיילור נשף בזעם.
“בסדר, זה הדבר הכי טוב לעשות. בכל מקרה אין אפשרות להמשיך קדימה כי אין עוד אדמה.” השיב בקול קשה נאלץ לשתף פעולה, “אבל אל תרים את האף טירון, בסך הכל היה לך מזל.” לא היה דבר יותר חשוב כרגע מאשר להבהיר לגביו את המשפט הזה מול כולם.
מבטו נשאר אותו הדבר. הוא רק הסתובב בתנועה המזכירה מנהיג, מה שסימן לבוא אחריו בהליכה; עוקבים אחר צעדיו.

בהתחלה לא נשמע כל רעש ונדמה היה שאף אחד לא רצה להיות זה שידבר. אבל בסופו של דבר נערים סקרנים שברו את הדממה שנוצרה ואט אט כמו טפטוף שיוצר מבול החלו מתלחשים.
לאחר שעתיים, שזה בעצם הזמן בו היו אמורים להגיע לנקודת הסיום, נותרה עוד שעה אחת עד שהחושך יותיר אותם ללא ראיה. סילביה נאנחה בהקלה, הם בדיוק שמעו מקור מים. אדווין התנדב להחזיק את המצפן, וככה עוד ועוד תלמידים התנדבו לעזור עם המפות ולנסות להקשיב מאיפה הצלילים באים. טיילור ובראד פשוט התהלכו מאחור.

“הגענו לנהר!” מישהו צווח.
נשמע כמו אדווין.
חיוכים גאים מלאו כמה מהפרצופים ליד. אבל אדם לא חייך. סבסטיאן הביט בשעון והוא ידע שגם אדם יודע. נותרה רק עוד חצי שעה עד לחושך. סבסטיאן גם יכל ממש להבחין במבט הגאה שהתנוסס קלות על פניה של סילביה- לזכותו של אדם, דבר שהעניק לו תחושת חלחלה מציקה מעט; זה לא היה המבט שרצה לראות. אך בכל בכל זאת היה זה מבט צפוי בהחלט לאור כל מה שקרה עד עכשיו.

עברה חצי שעה והם עדיין מהלכים. החשכה טפטפה ונשמעו קולות מפוחדים; בעיקר של כמה בנות מאחור. במקרה הטוב יש להם עוד חצי שעה ללכת עד שהחושך ישלוט לחלוטין במרחב. סבסטיאן בדיוק הגביר את קצב ההליכה שלו והגיח ליד סילביה. הוא עקף אותה במרחק הדומה לשני צעדים ונעמד בדיוק לפניה עם הגב. היא הביטה בגבו בתמיהה, ואחרי רגע הבחינה כי נראה היה שאדם עושה דבר דומה. שניהם הלכו ממש לפניה בראש מורם. שום צעד שעשתה לא עבר דרכם לפני.
היא לא ידעה מה היא אמורה לעשות עם זה אז היא פשוט המשיכה הולכת. היא עדיין לא דיברה אתו מאז ערב הנשף כשעמדו בחניה וזה העביר בה מתח. אבל עכשיו למזלה נראה היה כי בחר לא להתעסק איתה כי כוונתו טובה. זה להפתעתה הרבה מקרב אותה צעד אחד קדימה בהוכחה- כך חשבה בעודה מרגישה איך הקור שקודם תקף אותה שלא מתאזן.
אחרי חמש דקות הוא העיף מבט כדי להציץ. נראה היה כי קר לה ועוד מעט יהיה כבר מסוכן לה להמשיך. הוא נעצר כי באותו הרגע התוכניות בראשו התחלפו. סילביה נאלצה לעצור גם כן ולכן גם אדם עצר- מביטים בו מופתעים.
“צריך ללכת מכאן.” אמר והראה מעבר צר בשיח שהיה מונח כמה צעדים לפניהם.
הוא הציב אותם בפני בקונפליקט, הוא ידע, אבל לא הייתה לו סובלנות וזמן להתמהמהות שלהם.
“אתם באים,” קבע, “מתחיל להיות מסוכן.”
פניו הבזיקו בחדות, טונו רציני וסמכותי שלא נותן מקום לבחירה.
מבטה היה מבט שואל, הוא הסב את פניו אל תוך פניה. הוא לא צחק, פניה נהפכו לרציניות. לפתע צעדיה החלו ללכת לשלו. תחושת ניצחון בערה בפניו.
אדם הופתע. איזה מין סוג של כבוגד והערכה היא רוחשת אליו? הוא לא שאל ורק חזר לצעוד לפניה, מניח את העתיד של כולם באדם שהוא עצמו אינו יודע עליו דבר רק כי סמך על בחירתה.
ככה כל השיירה שינתה כיוון במרץ, מנסים לפני שיהיה מאוחר.

הם הגיעו ממש רגע לפני שכבר לא היה אפשר לראות. כמה משלחות כבר יצאו לחפש אותם. בראד וטילור עצרו והתחילו לספר לתלמידים והמורים מה קרה, בטון דרמטי ומאיים כאילו היה מדובר בסיפור מתח עם רייטינג עולה, אבל אפילו הם היו מותשים ומפוחדים עדיין במקצת. השאר הלכו להתקלח וללבוש את הבגדים הכי חמים שהביאו אתם, לא רק בגלל הקור אלה גם בשביל החיבוק החם שהשכבות יביאו יחד עם הרגשת בטיחות קלה.
לאחר מכן, קבוצות קבוצות התאספו סביב המדורה.
הגיע הזמן.
“תודה.” שמע קול מוכר מאחוריו.
אם גן עדן היה קיים, מישהו עוד היה חושד; היא חולפת על פניו בהתנשאות, בשער רטוב ובבגדים יבשים. הוא הספיק לראות איך השער החום שעדיין לא הספיק להתפרע, שוקע מנגד פנים נקיות- שבהן עיניים ירוקות מבריקות בחום האש המרצדת בתוכן מהשתקפות המדורה מולה.
לסתו התהדקה, זה מה שקורה כשמחליפים תוכנית בדקה התשעים בלי לחשוב על זה מוקדם יותר. הוא נתן לה רושם לא נכון, וזה בהחלט לא היה מה שרצה לשמוע.

סבסטיאן פרק 10 *ביער*
דרג את הסיפור

תגובות (2)

עוד בבקשה •^_^•
אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך:)

07/10/2014 08:34

    חחח תודה זואי 3> את נהדרת אני יעלה כמו מטורפת רק בזכות ההודעות שלך (:
    מה את חושבת על העלילה? משהו אני עושה פחות יפה?

    07/10/2014 15:07
סיפורים נוספים שיעניינו אותך