oliv
אממ אממ אממ אני מקווה שזה יפה ולא הרס את המסתורין מעט

סבסטיאן פרק 7

oliv 26/09/2014 520 צפיות 12 תגובות
אממ אממ אממ אני מקווה שזה יפה ולא הרס את המסתורין מעט

הוא מקשיב למנגינה “green pastures” של “Phuong Medley”. הכינור בוכה באוזניו המבורכות, מצייר לו עולם של אכזבה, הצלילים מלפפות ברקמות עדינות את גרגר החול, בו אתה מותיר את החלום מאחור וממשיך ללכת בצער ויגון כואב- יודע כי בקרוב זה יהפוך ללא יותר מזיכרון נוסטלגי. על אף שרצה, החלום לא יהפוך לעתיד. נפרדים בכאב.
לשיר הזה היה חייב להקשיב בפרטיות מוחלטת, אך עתה כשישב בתא הרכבת הרגיש בודד מספיק בשביל לנסות. אף אחד לא הסתכל. היה זה כמעט כאילו היה לבד. היה זה כל כך נדיר הרגע בו החליט להאזין דווקא לשיר הזה, עד כי כבר לא יכל שלא לתהות- למה עכשיו?
הגלגלים דהרו ודהרו על פסי הברזל ובחלון קירות האבן החשוכים למחצה המשיכו לחלוף. עיניו הבריקו קלות, בוהות עמוק לתוך הזכוכית המפרידה בינו לבין כל מה שבעולם. כל כך קר לנגוע בה ולהביט דרכה, אך הוא אינו יכול לעבור לצד השני. אין שם אף אחד שמחכה לו, אז הוא פשוט ימשיך לנסוע עד שתהיה לו סיבה לעצור. ובעצם, לאן הוא נוסע?
ואז סבסטיאן קם, מזיע כולו וטרוד. ‘זה היה סיוט ותו לא’, חזר לעצמו בראש. הוא לא יחזור לשמוע את השיר הזה בחיים, הבטיח חלושות בקול. אחר, הוא חזר לישון ונרדם לא שם לב בכלל שהוא עדיין מעט לחוץ.

הוא עלה לרכבת והדלתות מאחוריו נסגרו. הוא התיישב ושוב פעם התחושה כאילו אף אחד לא רואה אותו. והוא שוב פעם נהנה ממנה. הוא הרכיב אוזניות, יודע בדיוק איזה שיר הוא לא הולך לשמוע, בדיוק כאשר דמות נשית עלתה בשנייה האחרונה.
הוא המשיך להתעלם ממנה עד שירדה בתחנה שבמקרה הייתה גם שלו, מרכז העיר, שם עליו להיפגש עם רמי. רמי מחויב להיעזר בסבסטיאן כי סבסטיאן הוא בן המממן העיקרי וזה הצריך ממנו לנסוע לשם לעתים דחופות מאוד. אומנם בדרך כלל לא בתחבורה ציבורית, אך הפעם היה בו הדחף לנסוע דווקא שם.
נראה היה, אם להסתכל על מלבושה, כי היא נסעה כהרגלה לשיעור האגרופים שלה.
כשכל אחד פנה לדרך אחרת, לא יכל שלא לשמוע כי נאנחה בהקלה. סבסטיאן השתדל לא לגלגל את עיניו כשחשב כמה ילדותית ומיותרת הייתה האנחה הזו. לדאבונו הוא המשיך ללכת והבחין בה שנית. הוא הסית מבט והיא הסיתה עיניים. ובעצם, המבט הלא סולח שבער ללא מילים אצלה בעיניים, משום מה עדיין נותר להעניק לו אשמה.
עכשיו, רק כדי לוודא שהוא לא חולם, הוא צבט את עורו בעדינות. ובעצם בעדינות מידי, אז עכשיו הוא צבט חזק יותר.
הוא לא חלם.
הוא המשיך ללכת, שוכח אותה ומותיר אותה מאחור, מוכן ומזומן לאמלל את החיים של הבן אדם היחידי כמעט בעולם הזה שעוד כיף לאמלל. האדם היחידי בעולם הזה שזקוק לו, צריך אותו וקורא לו לבוא. האדם שהקרירה שלו תלויה בשיתוף הפעולה שלו. רמי היקר.
חושב על זה, הגיע לחדר הבקרה מהר יותר מששם לב בכלל. הוא הגיע לחדר נעמד מול מחשבי הבקרה ששוב פעם הקרינו את אותו ניסוי מעצבן עם הסטודיו לבנות שחושבות שהן מרביצות כמו בנים.
לאחר מכן, נעמד סבסטיאן במשך שעה ארוכה בוחן את המסכים האלה, עושה רישומים. ככה הוא יצטרך לעשות במשך זמן מה כדי שהניסוי יוכל להראות תוצאות. כשהגיע לבת האמצעית בשורה השלישית הצטמצמו עיניו. היא כבר לא הצחיקה אותו משום מה, היא רק הזכירה לו את שיר הכינור ההוא שלא סבל יותר בכלל. השיר שניסה להכריח אותו בכוח לשחרר וללכת. או ככה לפחות החלום אמר.
סבסטיאן הדאיג את כולם מאוד. אנשי צוות המחקר לטשו בו עיניים בבהלה אבסורדית משונה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז גיל שש שהגיע לשם בלי לנסות להפוך את חייהם לטרור עלי האדמות. הוא אפילו לא ניסה להתגרות בהם בנוכחותו או להביט בהם כאילו הם מתחתיו. הוא לא העניק להם מבט מעורר חלחלה אפילו לא פעם אחת. למעשה, הוא לא הביט בהם כלל. הוא רק הביט במסך הגדול כאילו היה בתוך חלום או סיוט מוזר. רק שהוא לא היה.
השיעור בסטודיו נגמר וכאילו היה מדובר בהרגל, סבסטיאן התנצל בפני כולם ויצא מהמקום לכיוון הסטודיו. באותו הרגע, שלף מנהל המחקר רמי את הטלפון הנייד וחייג חיוג מהיר.
צלצול אחד.
“בחיים לא הייתי מתקשר אם זה לא היה חשוב.” אמר לתוך השפורפרת.
דממה.
“זה הבן שלך.” הסביר וטיפות זיעה ניגרו מעורפו, “הוא בדיוק הלך והתנצל על כך בדרך בעלת נימוס רב, אחר ביקש…”
עוד שקט קטן.
“אדוני, אני לא הייתי רוצה להבהיל אותך.” מלמל ולחץ נטף מקולו המבוהל, “אבל הוא אמר שהוא מבקש את סליחתנו הכנה על כך.”

היא הלכה בין הסמטאות השחורות כדי להימנע מהדרך הראשית. היום היא השקיעה מאמץ עילאי באגרופים שלה, המון זעם ותסכול מהשבוע יצאו. בקצב הזה היא אפילו קדים לרכבת הבאה שיוצאת עוד עשר דקות מהתחנה, אותה רכבת שהיא בדרך כלל כמעט מפספסת.
“זה לא רעיון טוב ללכת דרך הסמטאות השחורות.” שמעה קול גברי מוכר.
היא קפאה.
הצל התקדם לעברה, צל שהיה גבוה ממנה בחצי ראש. היא הרימה את עיניה אליו, לא יודעת אם זו הקלה או לא לראות את סבסטיאן, במקום גבר זר אחר, עומד במקומו כשאור הירח שופע כלפי מטה אליו.
אך כשהבחינה במבטו מבין קצבות שיערו השחור הנופל, צמרמורת עלתה בגבה וירדה חזרה מטה. פניו היו לא יותר מקונכייה ריקה ותו לא. עכשיו לא יכלה שלא להסכים יותר עם הערתו האחרונה, זה באמת היה רעיון רע לבוא דרך כאן. פה לא ישמעו אם מישהו יעשה לה משהו שלא תסכים. או אם הוא.
“אני לא פוחדת ממך, וינדזור.” השתמשה בשם המשפחה שלו עכשיו.
הוא הרים גבה אחת מושלמת באוויר.
“לא?” תהה רגע קצר.
הוא ידע כי לא תענה לזה, אז המשיך לפני שנתן לה הזדמנות; “את אמורה לפחד.” לקח צעד אחד קדימה והקפיץ את ליבה בעוד פעימה.
“ולמה זה?” קולה ניסה להישמע אמיץ.
אבל הוא העריך את הניסיון שלה, למרות שבחיים לא היה מטעה אף אחד כנראה.
“גבר ואישה בלילה, במקום בו אף אחד לא יכול לשמוע.” ענה ולקח עוד צעד אחד לעברה.
עכשיו כבר לא יכלה לשלוט בקולה והחרדה נשמעה היטב; “תתרחק.”
אבל הוא רק חייך, וכאילו דובר בסימן מוסכם צעדיו החלו הולכות בקצב גבוה יותר לכיוון שלה. רגליה אוטומטית נעו ומעדו אחורנית, צעד אחר צעד, ממש כאילו היה מדובר באיזה ריקוד בין בני זוג למחול בקברט. הוא ממש יכול היה לדמיין את צ’ייכובסקי מנצח את מפצח האגוזים או מנגינה קצבית ועליזה אחרת ברגעים אלה כניגון מוצלח ליצירת מופת.
הוא הגיע ממש קרוב אליה, עד שכבר יכלה להריח את ריחו המשכר ולהרגיש את נשימותיו על פניה. הוא חזק ממנה, סימוני השרירים הדקים בזרועותיו העידו על כך היטב, הוא יוכל לעשות כל מה שהוא רוצה אם ירצה בזה.
הוא הרים את ידו ותפס במפרק כף ידה הימנית, מצמיד אותה אל קיר האבן הבלוי מאחוריה. עיניה שהיו פקוחות בהפתעה לרווחה נעצמו בפתאומיות, לא רוצות להיות נוכחות ברגע הזה.
אבל שום דבר לא קרה. הוא פשוט עמד רוכן מעליה, כשאצבעותיו החיוורות הארוכות מסובבות במפרק כף ידה, נותן לו להרגיש בנשימתו הקפואה נושבת על פניה.
“תפקחי עיניים.” לחש לה.
היא פקחה, ובין קצוות שיערותיו השחורות הבחינה במבט. מבין כל המבטים שבעולם, היה זה מבט שבכוחו לחשמל עיר שלמה, כיוון שבחיים לא ראתה את תווי פניו מקרוב כל כך, בצורה כזו שנתנה לה הזדמנות לחוות ביופיו בצורה עוצמתית יותר, וכי בחיים לא ראתה על פרצופו כל כך הרבה תסכול ורגש.
היה זה רגע נדיר ביותר ויוצא מין הכלל.
וכך לפתע כל הסיטואציה השתנתה. הוא חזר להיות שוב פעם אותו נער בכיתה שלה, ולא רוצח או אנס אכזר. הוא חזר להיות הנער המטריד, שאוהב לנצל את החולשות שלה ושיעשה כל דבר על מנת לספק את רצונותיו. הוא חזר להיות הנער היפה ביותר שראתה מימיה, הנער שבסביבתו האוויר קצת יותר דחוס, במפרקיה יש קצת יותר לחוץ ומוחה מעט יותר עמוס כשהוא שם. הנער שעד לפני כמה דקות שנאה בחוזקה, אבל הפחד הותיר בתוכה כעת רק בלבול רב יותר- בלי מקום באמת לכעס.
קצוות שיערו השחור שהסתירו את עיניו, הניחו לה להסתכל- רק בשביל שיוכלו להביט יותר עמוק לעיניה. אבל לא עמוק מידי, כדי שלא תוכל להיכנס לתוך תריסי העיניים שלו אם יהיה זה רצונה. אבל כן היה זה עמוק מספיק בשביל לבחון את השינויים בפנימיים דרך פניה.
“עכשיו את מבינה, למה זה לא היה רעיון טוב יקירה?” שאל, שפתיו קרות מעליה.
“אני לא יעשה את זה שוב.” פלטה באומץ, אך עדיין מעט אומללה מהמצב הקודם.
היא הייתה חייבת לתת לו את מה שהוא רוצה, הודאה, אחרי הכול כן יש בדבריו אמת.
הוא נשאר עוד שנייה אחת אחרונה ככה, משום מה הוא אהב להחזיק בה ככה תחתיו. אחר התנתק ממנה ולקח צעד אחד מרוחק, כמעט כמו קולו שנשמע שנייה לאחר מכן.
“את לא חייבת לשנוא אותי.” ייעץ במלמול כבדרך אגב והביט מעלה מחפש את הירח, כיאה למה שאמורים לעשות כשהשיר ‘ירח’ של בטהובן מתנגן בראש בסי מינור.
אבל הוא לא היה שם.
“כל מה שאני עושה, עם כמה שזה שמשרת אותי בסופו של דבר, זה משרת אותך גם.” מלמל.
היא הרגישה דקירה קרה של עלבון בצלעותיה.
“ולמה זה?” קולה היה ללא הבעה, בניגוד לראשה שהסתחרר.
“אני רק מנסה להסביר לך, שאת טיפשה.” אמר והסב מבט.
השתררה שנייה של שקט.
‘תודה רבה באמת’, כמעט פלטה, אך הייתה לה הרגשה שהיא רוצה לשמוע אותו עד שיפסיק לדבר. ואז ללכת כמובן, כדי שתוכל להתעלם מפניו בכיתה, ברחוב ובכל מקום אחר בערך- כל עוד הוא לא יעמיד פנים שהוא בא לאנוס אותה.
“בהתחלה חשבתי שזה יהיה מצחיק, להילחם אתך ולהוכיח לך. וזה היה.” הוא שקל אם להודות לה על זה, אבל הבין שגם ככה היא לא עשתה זאת בכוונה.
אגרופיה נהפכו לאגרופים קמוצים ומתוחים, כשהשפילה את עיניה לשמוע.
“אבל זה לא כשאת מנסה להרוג את עצמיך, כי אז זה פשוט עצוב ומר.” משך בכתפיו כאילו היה מדובר בחיית מחמד.
למה גם כשהוא מנסה להיות נחמד ולעזור היא מוצאת אותו עדיין קר ומעליב?
שקט לכמה שניות.
“את קלה לתמרון ולניצול, כי את מאמינה שהכול יהיה בסדר. בגלל זה את מרשה לעצמיך ללכת כאן, הלא כך? בגלל זה את דורכת בתוך קטטה ומופתעת כשאני צריך לצאת מהתפקיד של לייסר, כדי להציל אותך.” נאנח בייאוש, כאילו עליה לבקש על טרחתו הרבה של ‘לצאת מהדמות האהובה עליו’ סליחה מעומקי הלב.
היא חשה בצביטה אבל בחרה להתעלם.
“אני לא אבקש סליחה למרות כל הדוגמאות שלך ואני כן אתנהג כאילו הכול יהיה בסדר בעולם.” נלחמה בנקודת מבט המעוותת שביקש להציג מלפניה. “אני כאן ללא פגע אחרי הכול.” הזכירה.
“אבל יכולת להיות פגועה.” עיניו תקפו את עיניה במה שהיה דומה לזעם שאת חלקו הוא לא מראה.
היא נרתעה אחורה אל כיוון הקיר כך שיצא שכמעט נשענה עליו. האם היא חשב ב- אשמה?
הוא חייב להזכיר לעצמו לשלוט במה שעיניו מעבירות לה יותר טוב, היא רגישה ומחוברת אליהן יותר ממה שיוצא לו להרגיש.
“אני הולך לנפץ לך את הבועה ולהראות לך כמה העולם אפל. וכן, אני איהנה מזה באמצע ואת תצטרכי להתמודד עם העובדה שהנפילה של האגו שלך, נותנת לאדם אחר סיפוק מדהים, שבעינייך יחשב מחליא וחולה.” הודיע בצליל החלטי, אחר חשב כי חשוב להוסיף; “אבל אם תחשבי שזה כי ‘כאילו’ אכפת לי ממך, אולי לא תהי חייבת לשנוא אותי כל הזמן ולרצות שאיעלם. אולי תוכלי פשוט לקבל את היד שאני מושיט לך ולהתעלם מהחיוך שלי כשאת טובעת בכורים שרקמת לעצמיך.”
היא הביטה בו במבט עקשן ומסרב בכל תוקף לכל מה שיש לו להגיד. איך הוא יכול לצפות ממנה בכלל להקשיב למילים האלה ולחשוב על תגובה רצינית רציונלית אליהן?
“בסופו של דבר, זה רק עניין של זמן את יודעת. את כן תהפכי להיות כמוני.” הוא הרים את ראשו שוב והירח שוב פעם לא היה שם, “אני עושה לך טובה כשאני דואג שתביני את זה בזכותי ולא בגלל אף אחד אחר.” הוא הטה את ראשו מעט והוסיף עדינות לצליל דבריו; “אני אהיה עדין אתך יותר מהם.”
היא רצתה כל כך חזק לצחוק לו בפרצוף, אבל לא הצליחה. אולי זה כי היא לחוצה מידי ולחוצה באוויר גם כן.
“אתה כל כך מלא מעצמיך.” אמרה את המילים המדויקות שעלו לה בראש, “פעם לקחת בחשבון שאולי אתה…” ניסתה למצוא את המילה התאימה למחשבותיה “אידיוטי ביותר?”
היא רצתה לערער לו את הביטחון. נוסף, היא תהתה במחשבה הזו בעצמה לעתים וכרגע היא תוהה מה יש לו להגיד על זה.
הוא הביט בה בלי שתוכל לנחש איך יגיב, אחר ראשו הוטה מעט אחורנית ופרץ צחוק עדין בקע מגרונו.
“את אכן משהו.” נשף, “כן, למען האמת עלתה בראשי מחשבה שכזו.”
“ו-?” המשיכה, אין זמן להיות מופתעת מהתגובה.
“פסלתי אותה על הסף.” פסק בהחלטיות בחיוך זוהר.
היא עיקמה את אפה, אך כשהוא מביט בה במעט השעשוע קשה לה שלא מעט ליהנות מזה.
“תראי, בין אם אני צודק ובין אם לא- זה בכל מקרה משהו שאנחנו עתידים לגלות בקרוב- הלא כן?” כך הופיעה נימת סיומת לשיחה הזו.
“אני לא רוצה להיות שפן הניסיונות שלך, אם את זה אתה מציע.” נרתעה.
“הו, את תסכימי ועוד איך.” גם אחרי שאמר זאת לא היה נראה כי התחרט.
היא הביטה בו, בעיניים שאוהבות להיראות פתוחות וכנות כאילו כל הקלפים על השולחן בשקיפות מוחלטת, כשבעצם הן לא מראות שום דבר מלבד מה שהן רוצות שתראה- לוקחת רגע לחשוב על משהו שמעולם לא הבינה.
“אתה משחק אותה כל כך רע, שאתה שוכח שכל מה שאתה עושה הוא טוב חוץ מכשאתה בכוונה מנסה להוכיח שאתה לא.” ההבנה הכתה בה כעת.
מתי בפעם האחרונה הבחינה בו עושה מעשה רע באמת? הוא רק גרם לה להאמין שהוא כזה, מה שמשכנע אותה לחשוב ההפך לגמרי. חושב שהוא כל כך חכם, הא?
אצבעותיו קפאו במקום.
“למה כל כך חשוב לך להוכיח שאתה לא טוב,” תהתה בקול רם, “איזה צורך אצלך זה ימלא?”
שנייה שקטה חלפה לה.
“אין לך איך לדעת שאני לא שקט עכשיו כדי לתת לך הרגשה שתוכלי לעזור לי.” ההיגיון שטף את דבריו, “הרי כך תהיה לי גישה יותר נוחה אלייך, על מנת להפוך אותך למה שאני רוצה.” קולו התנגן בקרירות מופת.
היא עיקמה מבט.
“אני מסרבת להאמין שיש לך חלק כזה.” השיבה לו.
“עכשיו בוא ותעמיד פנים שאתה נחמד, לפחות לנסיעה.” זה לא נשמע כמו בקשה, “יש לנו את הרכבת הבאה לתפוס.” הזכירה את זה.
היא קיבלה ביטחון ועכשיו היא מעט קשוחה אתו יותר. שתהנה מזה, כי זה עתיד לא להישאר כך להרבה.
הוא הנהן, נותן לשיחה להסתיים וללכת. הוא השיג את מה שהוא ביקש, יותר סלחנות והבנה בעיניים הירוקות היפות האלה.
ולמען האמת הוא כן שחרר, הוא שחרר ולא הציק לה בכלל, הם פשוט עמדו זה לצד זה. וזה היה נחמד, זה היה נחמד לדעת שהם יכולים ככה וזה אפילו היה מעט כיף. הם לא היו צריכים לומר משהו כדי שיהיה בסדר או מעניין, ואנשים שהביטו בהם הניחו שהם הרמוניה מוחלטת בתוך תפאורת הרכבת כזוג יפה. השקט ישב בסדר גמור באווירה בניהם. זה היה סיום נחמד לערב הזה.
וברכבת הסתמן חיוך מטופש בלתי נראה כמעט בזווית השפה שלו, חיוך שכולם מפספסים כי ברכבת הוא והיא כאילו לבד בעולם אחר. והוא חייך כי הירח היה בעצם מאחוריו כל הזמן הזה.

סבסטיאן פרק 7
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (12)

מהממםם

26/09/2014 11:34

    יההה תודה רבה לךךלךלךלךל אני מאושרררררררת ^_^

    26/09/2014 13:46

אני טיפה מבולבלת. אולי אני אנסה לקרוא את זה שוב. בכל מקרה זה נותן לי הרגשה כזו של פחד ומשיכה לסיפור שאין לי דרך להסביר- אולי קצת מהקסם של סבסטיאן זלג החוצה. דרך אגב, יש לו כוחות על טבעיים? אני שוברת את המוח בנסיון להבין איך הוא קולט אנשים כל כך טוב, ומאיפה הכריזמה, כי אחרי הכל אף פעם לא ממש היו לו חברים. והקטע עם הירח.. איך הוא עשה את זה?

26/09/2014 11:53

    זלג החוצה?! זה לא דבר רע??
    הוא קולט אנשים כי הוא גאון. הוא ידע על הירח כי הוא שם לב כשהלכו לרכבת
    זואאאאאאאאאאאי תודה על התגובה את אף פעם לא מאכזבת אותי בעקביות! (:

    26/09/2014 13:46

סיפור פצצה אין על הסיפור הזה

26/09/2014 14:20

    חחחח תודה לך, זה מדהים לראות תגובות כאלה, ככה אני יותר משקיעה בהמשכים <3

    26/09/2014 15:24

יופי של סיפור.
התאורים שלך נכונים והשפה…
זה סיפור מדהים!

26/09/2014 15:29

    :O
    אני מאושרת שאהבת. באמת. מאושרת. מקווה שתעקבי גם אחרי ההמשך.
    (*מאושרת*)

    26/09/2014 15:43

זה היה סיוט ותו לא – ‘זה היה סיוט ותו לא’ – ‘….’ זה תיאור של מחשבה.
מלבושיה = מלבושה.
“…שיעור אגרופים הזה שלה. שיהיה.” – זו לא נקודת מבט סבס, אלא שלישית.
לשיעור האיגרוף שלה. ‘שיהיה’ חשב סבס. או משו בסגנון.
חושב על זה = בעודו חושב על כך. או משו.
נעמד = ונעמד.
אחר = לאחר מכן/ אחר כך
בוחן = בחן
האלה = האלו
ככה = כך
להראות = הייתי משתמשת ב-להניב.

שיוצאת = שתצא
קדים = תקדים
לא יודעת = לא ידעה
קצבות = קצוות
דובר = דיבר
אחורנית = לאחור
סימוני = סימני
עמק רוכן = עמד ורכן
לחוץ = לחץ
יעשה = אעשה
הכול = הכל
אחר = אחר כך / לאחר מכן
מחפש = וחיפש
עצמיך = עצמך
חשב = חשה
נותנת = תתני
רצינית רציונאלית = רצינית ורציונאלית, למרות שאני חושבת שאלו מילים נרדפות.
תוהה = תהתה
הלא כן = הלא כך
לוקחת = לקחה
בו = בוא
אתה = את
תמשיכי :)
ועדיין חסרים לי פרטים, אולי כי אני רוצה לדעת עוד. אבל מבינים טיפה יותר עליו.

26/09/2014 16:11

    היי לך (:
    אז ככה, היה לי ממש קשה למצוא את כל המילים האלה. יכול להיות שפספסתי. בכל מקרה תודה ואנסה לעבור שוב כשלא יהיה לילה.
    וכן חסרים פרטים כי הוא די מסתורי, לדעתי לא צריך לדעת הכל כל הזמן, זה נחמד לטפטף מידע.
    ואמשיך!! ^_^

    27/09/2014 02:00

נחמד.
שילוב של מחשבות גאווה עם מוזיקה קלאסית
ושילוב של רגשות כעס, זעם או פיתוי עם דיבור מודרני.. זה אחד הדברים הכי יפים שנתקלתי בהם באתר הזה.
(לשם שינוי, קצת יצירתיות)

28/09/2014 23:10

    איתן, אני שמחה שאהבת את האזכורים למוזיקה, זה הימור שלקחתי. שמחה שהוא מוצלח. שמחה גם שהצלחתי להעביר רגשות בצורה טובה בעינייך. ‘זה אחד הדברים הכי יפים שנתקלתי בהם באתר הזה’- אתה פרקטיקלי בכוח מנסה לגרום לי לבכות מאושר XD

    29/09/2014 05:10
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך