oliv
היי, זה בא באיחור אולי כי חיים וזה. אבל זה הרבה. מקווה שלא היה כאן יותר מידי עלילה ודברים וקפיצות מהירות מידי בזמן. תמיד שמחה לביקורת, המילים שלכם שוות זהב בעיניי. בפרק הבא מגלים עוד המון, שווה לחכות (;

סבסטיאן פרק 9 prom time

oliv 06/10/2014 568 צפיות 8 תגובות
היי, זה בא באיחור אולי כי חיים וזה. אבל זה הרבה. מקווה שלא היה כאן יותר מידי עלילה ודברים וקפיצות מהירות מידי בזמן. תמיד שמחה לביקורת, המילים שלכם שוות זהב בעיניי. בפרק הבא מגלים עוד המון, שווה לחכות (;

היא נכנסה לתוך חדר מלא עשן וצבעים דהויים. העשן טשטש את ריח האלכוהול וכך כל החדר הפך לציור בשלוליות מים. המוזיקה רועשת מספיק בשביל שהיא לא תשמע דבר, לא את המחשבות של עצמה בכל אופן. חליפות, בשחור לבן עם מסיכות, חולפות על פניה כמו בסרט. יותר מידי אנשים, זה כמעט כאילו היא לבד.
היא רוקדת וכיף לה. היא מצליחה כמעט להשתחרר עד הסוף כי זה כמעט כאילו היא לבד. החברות שלה מוסיפות שמן למדורה והן חוגגות עד הגג את כל הרגשות המודחקים שאי פעם היו להן. ככה זה היה עד שלאט אט הן מתעייפות ומתפזרות.
היא נתקלה לפתע בעיניים כמעט כחולות. בראד.
מה השעה עכשיו? היא לא ידעה. אבל היא כן ידעה שמרי רוקדת כמו משוגעת, שיערה הגלי הקופצני הארוך האדמדם עליז, בשמלה האדומה שלה ונראה כאילו היא צועקת דבר מה למי שלידה שרוכן להקשיב. ושתמי עדיין הצליחה להיראות כגבר מושך ביותר בשמלה סגולה ומעניינת, ושלידה סשה עם הרעמה הבלונדינית היפהפייה- שתיהן על הבר. היא גם ידעה שאם סבסטיאן היה איפשהו הוא וודאי היה שם, עומד לבד. שם בדיוק איפה שהאור המועט של המנורה המעומעמת לא מצליח לשרוד. אבל סבסטיאן לא היה.
הוא וודאי ויתר.
בתוך כוסית, אלכוהול אדום רקד. היא גם רוצה לרקוד. היא מגיחה משום מקום כהרף עין, חוטפת לתמי, באמצע הניסיון לשתות את הכוסית, מהיד ובולעת.
היום זה בסדר, היום בו המטרה היא הכיף.
תמי וסשה צווחו בכל הכוח, רעננות לחלוטין- מה שהפחיד בהחלט את כל מי שהיה בטווח שמיעה; אף אחד. אבל רק למזלן, בגלל המוזיקה. תמי הרביצה לה בגאווה וללא שליטה כשסשה מתפרצות מצחוק מנסה לקרוא למרי בלי להיחנק לגמרי.
כשמרי הגיעה, העשן טשטש את המבט המטורף שניצת על פניה, מבט מחלחל שלא יצא מהחלומות שלה לעוד הרבה זמן. מרי כמעט בחיים לא נראתה מאושרת יותר מאותו הרגע, חוץ מהפעם ההיא כשגילתה שהתחתונים שלנו זהים ביום הראשון של הכיתה, מהרגע בו את סילביה יהיה קל לנצל. סילביה נענעה את ראשה כשהזיכרון המפחיד של מרי הצליף.
אז היא דחפה או הן דחפו, זה בכלל לא משנה. אם סבסטיאן היה שם רואה את זה הוא בוודאי היה בא כבר להצליף בה את זעמו על חוסר האחריות בתאבון לאלכוהול.
אחרי שסיימה האש בתוכה בערה על 120 מעלות סלציוס. אבל היא הייתה מודעת לעצמה, היא רק אטית. השאר זה רק אשליה.
גבר עומד מאחוריה. היא מסתובבת ושוב עיניים כחולות. תמי צוחקת ודוחפת אותה אליו. עיניו סרקו את האזור מאחוריה, ואז רכן מעליה ופה נצמד אל שפתיים. היא רוצה להתאהב, אבל אוטומטית זזה אחורה. הוא מנשק אותה בלחיים בוערות אבל המזגן עליה נושב. הוא מתנתק ממנה ועיניו שמצאה ריקות חוזרות אל המרחב מאחור.
ניכור וריק הכו בה לתדהמתה מהשנייה הראשונה אם לא פחות. היא אומרת איזה תירוץ והולכת, והוא עומד ומחקה לה שם. היא רוצה ללכת וללכת בלי לעצור לכן היא גם לא נעצרת. היא לא הצליחה להיקשר.
ואז העיניים שמקפיאות מביטות בה מהפינה החשוכה והיא נעצרת. הוא מגיח אליה, הוא לא ויתר אחרי הכול. הוא כמעט מנצח. היא לא רוצה שמחה לאיד, אבל הוא רק שם את היד שלו על הכתף ומלווה אותה החוצה. הם מתקדמים לאט עד שהריאות יכולות לנשום שוב, אבל הפעם בשביל סילביה זה את המציאות השורפת.
הוא הביט בה רגע ארוך אחר אמר; “את מפחדת.” סיפר.
היא לא יודעת מה הוא מנסה להשיג. הרוח הקרירה חדרה לעצמותיה מבין מעטפת האלכוהול שאפפה אותה. היא הרגישה פיקחת עכשיו. נוכחת. היא שם, עומדת במגרש חניה עם הנער הכי יפה שהיא כנראה אי פעם תכיר, בשמלת ‘קטיפה שחורה’ קלאסית עדינה ומהממת בדיוק כמו מהסגנון שהיא אהבה. היא פגועה, אפילו לא יודעת ממי ולמה. וזה כמעט מקסים, רק חבל שהוא פסיכופת.
היא הביטה בו בעיניים הירוקות והיפהפיות שלה, כמעט מתחננות ממנו שלא ידבר, והוא ידע שהיא פגיעה עכשיו.
“ערערתי אותך ועכשיו את מפחדת שבחיים לא תצליחי להתחבר למישהו שאמת, זה מרתיע אותך.” משך כתפיים ברוגע, “זה מפריע לך עכשיו שנוח לך להיות צינית ומרוחקת מעט ממי שאמורות להיות החברות שלך. פעם חשבת למה אתן כל כך שונות, למה הן כל כך מוחצנות ואת כל כך שומרת לעצמיך?”
הוא הרים גבה מושלמת ומדהימה.
זה הניסיון שלו להפיל אותה, מנצל את הנסיבות כשחצי מהעבודה כבר גמורה.
“ככה אף פעם לא תצטרכי לגלות שאת לא מצליחה להיקשר.” השיב.
היא ניסתה לדחות את הרעיון על הסף, אבל הוא המשיך לצלצל על דלת מוחה בניסיון להיכנס.
“אז את מנסה כל כך חזק עם מישהו שאת בכלל לא מכירה…” הלגלוג נשמע היטב מקולו.
היא כבר הייתה אמורה להתרגל אליו, אך היא הרגישה את שיווי המשקל שלה הולך אחורנית- לא בגלל האלכוהול. ולמרות זאת היא פשוט נותרה שם מביטה בו, בלי לזוז כלל, לא מסוגלת לומר.
“הדבר הכי קרוב שאי פעם הרגשת למישהו, זו השנאה שלך אליי.” עכשיו כבר שמעה צחוק קל בקולו ועיניו נהנות כמעט יותר מידי.
הוא נתן לה להרגיש בכוונה כאילו ממש כמו השנאה הגדולה שרכשה אליו, שהוא הרגש העיקרי בחייה, כך גם החוסר אכפתיות שלו אליה חזרה מותיר אותה מגוחכת לחלוטין כבר. אבל הוא טועה. הסיבה היחידה שהיא כל כך רגישה עכשיו, זה כי הוא בחר ערב לא טוב לעשות הרבה.
היא הביטה בו, שם, בפניו היפות בצורה נוראה. והיא מבינה פתאום שהוא מאוד גבוה, הוא גבוה מידי. היא רוצה לעצום עיניים, רוצה לעצום עיניים חזק, לשכוח שהיא עומדת שם ולא להיות יותר נוכחת ברגע הזה. אין לה כוח.
הוא התקדם והלך, עד שכבר נמצא עמוק מאחוריה, אל תוך הבניין שהיה עכשיו מעט יותר אפור. וכשהוא הולך, האוויר נהיה צפוף יותר פתאום, עד שלפתע קול הצעדים נעצרים. הוא בוודאי עצר עכשיו, עם הגב אליה כמובן.
“ראיתי את הנשיקה.” קולו אמר רציני עכשיו.
מתח הכה בה כמו רעם ללא כל רמז מתרים מצופה, אך מצד שני היה ניתן להניח כי אולי ראה את זה. המשפט הזה נותר עומד באוויר, בזמן שמתח מילא את כל גופה, שמחה שאינה רואה את הפנים שלו שבוודאי חסרות רגש עכשיו ממש כמו קולו.
“נראה כאילו הבנת לבד שהוא ניצל אותך. הוא הביט אגב מאחורייך אל הבלונדינית אם זה מה שתהית.”
וסשה, נזכרה, היא בלונדינית למדי.
“עכשיו הבנת כבר מה העולם הזה באמ…” עונג דק ואז המילים הפסיקו לצאת מבין שפתיו כשרגש ההפתעה קיבע אותו במקומו.
המילים האלה הכו בה כמו שוט ברזל. לא כי זה אולי היה נכון, היה זה משהו אחר. האופן שלו והיחס שלו אל המקרה הספציפי הזה. זה גרם לדם שלה לזרום מהר וחזק מידי ולתפנית חדה באירועים.
זה קרה כשהיא הסתובבה אליו באגרסיביות כריזמטית והתקרבה אליו צעד אחר צעד בהחלטיות של נחושת. היא תפסה בעניבתו השחורה של החליפה השחורה לחלוטין שלו, והצמידה אותו בתוקפנות אל הקיר מאחור מביטה עמוק לתוך עיניו ולבו. שפתיו נותרו מעט פתוח, עיניו לא הספיקו להתעשת על עצמן ואישוניו התרחבו בלי ידיעה. משב רוח קריר ניסה לעורר אותו, כשהביט מתוך הסיטואציה ולא לתוכה. הוא היה רגיל תמיד להיות במקום מרוחק מעליה, מלמעלה למטה לראות, אבל היא שידכה אותו למציאות עכשיו במכה.
לחייה מאדימות קלות ממבוכה שלא הרגישה עדיין מהמצב אבל כשתקלוט את המצב תחוש בה מיד.
“אתה שקרן שלא מסוגל להתמודד עם העובדה שהעולם לא כזה נורא.” קולה נוטף כעס ממריא.
חסרת נשימה ומלאת לחץ חרדתי מהמצב בו הצליחה להכניס את עצמה לתוכו. יודעת שהיא לא מסוגלת לעצור עד שתספיק להגיד את זה, נאלצה להמשיך.
“ואתה פחדן. רק כשאתה מופתע אתה מפסיק עם ההצגות של המניאק החסר תקנה שאתה, כי אתה פשוט שוכח לרגע להמשיך.” שברה את מעטפת הקסם שהציג תמיד, אבל היא עדיין הייתה שם מולה לא נסדקת.
הוא פשוט הביט בה, בוהה, פניו כאילו מאובנות. הכעס נטף מדבריה והתיר מחסומים. היה זה האלכוהול שהיה חברה הטוב ביותר באותו הרגע.
שקט.
“ואתה לבד.” פלטה יותר לעצמה בהבנה חדה.
עיניו בהקו קלות לרגע כשינוי קל בעיניו.
שתיקה שנמשכה כמו נצח כשבלעה את רוקה וחשבה על דרך מעט לעצור את התוקפנות שלה מלחדור עוד.
שקט, וגופה אט אט מעט יותר רפה.
“אתה טועה.” החליטה, זו היה התחלה של ניסיון לצנן מעט את האווירה. “אתה טוב וכולנו טובים, העולם לא חולה ואני הולכת להוכיח לך את זה.”
היא נרגעה מעט מה שעזר לקולה לרעוד טיפה ולהבנה העמוקה להמית מבוכה גדולה עליה. היא שחררה לפתע את הלפיתה מצווארונו כשהבינה שזה מה שעשתה עד עכשיו. היא פחדה להביט, אבל היה מאוחר מידי כי היא הביטה כבר במבט פוקר מברזל אליו יישרה מבט,
על אף כל מה שמצופה, כל התגובות הכי רעות ונוראיות שיכלה לקבל; כעס, תוקפנות, עלבונות, עצב, אדישות ועוד- זו הייתה הכי גרועה. הוא אפילו לא טרח להתגונן בכלל. הוא פשוט סידר את הצווארון והעניבה שלו, כאילו זה מה שאכפת לו עכשיו וחיוך קטן וכמעט בלתי נראה הסתמן בזווית פיו, נותן לה להרגיש ממש כאילו הייתה ילדה קטנה. זה היה כמעט כאילו הוא היה מרוצה ממנה.
ועכשיו הוא כבר באמת נעלם לחלוטין עמוק בתוך הבניין האפור, ממש כאילו כל זה לא היה שווה לו דבר.

היא חזרה פנימה אל הבלגן לא כי היא רוצה, אלה כי החברות שלה יחפשו אותה במרץ עד כדי משטרה אם יהיה דרוש. היא צריכה למצוא אותן כדי להגיד להן שהיא הולכת הביתה. היא פנטזה על הרוגע בבית, תה חם במיטת הפרוותית הנעימה שלה בחדר הרך והרגוע שלה, הרחק הרחק מהרחוב והקור או הרעש והעשן שהטריפו הכול. היא לא רצתה בשום פנים ואופן להיזכר בפרצוף המרוצה שלו.
אבל כשהן מצאו אותה הן היו כבר באור הזרקורים ששיגע להן הכול וממש כמו מתקפת זומבים קטלנית הן הקיפו אותה וניסו לגרום לה להיות עליזה ומולהבת כמוהן לפחות. רק כשפגשה בעיניה של מרי הסכימה לשחק במשחק הזה, כי היא ידעה שהיא תהרוס להן את השובבות הנפלאה היום אם הן יראו שמשהו לא באמת טוב.
היא נסחפה, שכחה ושמחה שהן מסביב לה מגנות עליה כמו קוצים של קיפוד ים. אף אחד לא היה יכול באמת לראות. אף אחד לא יכול היה להפריע. זה היה רק הן והרגש שלהם בתוך מעגל חגיגות שאליו אף אחד לא היה יכול לחדור, זה שלהן ולא ניתן להרוס.
היא לא באמת האמינה, אבל בסוף היא הרגישה אפילו קצת יותר טוב. הדם זרם בעורקיה והמריץ בה רגש מעט יותר טוב. טיפות זיעה קלות ואדמומיות מועטה כיסו את פניה, אבל היא עדיין נראתה נהדר מאוד. יש כאלה שיגידו שאפילו יותר מנהדר מאוד מאוד.
אז הערב שהתחיל נחמד והפך לסיוט על שניים שהדרדר מרגע לרגע, הוכיח את עצמו כרב פנים ובר שינוי בצורה יוצאת מהכלל כשהיא הסתובבה ונתקלת בבחור. הפעם זה לא דומה בכלל לכחול למרבה המזל או לשחור, כי היה זה חום. חום חם ואוהב וחום שהיא למעשה תמיד חיבבה בכל מקרה.
זה היה חבר לכיתה בשם אדם. הגורל מאיר לה אולי קצת יותר פנים עכשיו?

הוא הלך.
היא לא נפלה כמו שציפה אבל היא כן נפלה היום. ברור שלא אכפת לו ממנה, כי אם היה לו אכפת הוא היה עוזר לה לא להיפגע והוא נתן לזה לקרות.
נוסף, כמובן שהסיפור החמוד שספרה לעצמה בנוגע אליו- לא הדאיג אותו כלל. זה אולי היה יכול להיות נכון במציאות אחרת לולא תמך בדעה של עצמו כה בנלהבות. הוא ידע אבל פשוט ידע שמה שהוא חושב על העולם הזה נכון, בלי שום קשר בכלל לדברים שהוא רוצה להאמין בהם. יש הבדל בין מציאות לדמיון והוא יודע איפה למתוח אותו; אם הוא חכם מספיק בשביל דוקטורט, הוא יכול להיות בטוח שכישוריו יצליחו גם בזה.
השעה הייתה לפנות בוקר, משהו בין 3-4. הוא הלך ברחוב שלא הכיר ולא היה שלו. הוא עקב אחרי השרירן הרחב והגבוה והכניס לו אגרוף לעין שבפרצופו, לפני שיהיה יכול לראות מי זה שמכה אותו ונעלם.
למה היה חייב ולמה זה הרגיש כל כך מספק וטוב, אלו באמת התעלומות היחידות של הערב שלו. אבל הוא לא התפלא שזה ככה אחרי הכל, סבסטיאן בסך הכול עוזר ליקום לנקום.
הוא חייך. לא, על מי הוא עובד? הוא סתם ממציא תירוץ להוציא עצבים בדרך מעט יותר הומניטרית. היקום בסופו של דבר לא מזיז לו את קצה השער.
כשהסתובב וחזר, היא כבר לא רקדה עם החברות. זה היה הבחור משיעור הספורט שקרא עליו אתגר ניצחון. הנער היה מעט נבוך אך היה ברור על פניו כי הוא מאוד נהנה בצורה יוצאת דופן. נראה כי הם לגיטימית מחבבים אחד את השני וכי פניה המאשרים זאת. למזלה לא היה נראה כאילו עמד לחדור למרחב האישי, הוא היה יותר מנומס.
סבסטיאן הסתובב אחורה ופנה ללכת אל תוך הלילה, מוחק את תמונת הריקודים מראשו, מברך את המילים שאמרה לו היום. הוא כבר כמעט פחד לרגע שמהערב הזה בו היא תישבר הדברים עשויים לקבל תפנית משעממת. אבל זה לא היה מה שהיה היום והיא עמדה בציפיות הגבוהות. נוסף, חשב על עוד דבר מה. היא אמרה לו שהוא לבד, איך היא יכלה לומר לו דבר כזה כשברור מאליו שהוא עם עצמו?

סבסטיאן פרק 9 prom time
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (8)

סוף סוף!!!! אין לך מושג כמה זמן חיכיתי לך מעצבנת אחת!! כל לילה נכנסתי לבדוק וכלום, אין אוליב. אוליב נעדרת! אחר כך בבוקר שוב.. אני כל כך מרוצה עכשיו. מתי עוד? אני צריכה עוד!

06/10/2014 05:11

    אגב, השורה האחרונה, היא לא תצא לי מהראש בזמן הקרוב. נכון שלא? אוף..

    06/10/2014 07:44

    אני יודעת שנעלמתי מצטערת :'( פשוט… פשוט… זה יקרה אולי לפעמים כל כמה פרקים לאיזה שבוע ואז אני בטוח בטוח אחזור! ועוד בקרוב (: (:

    06/10/2014 16:17

    אה ושכחתי לענות שכן, גם אני ממש ממש אהבתי את המשפט האחרון (: איך היה השאר?3:

    06/10/2014 16:21

כתיבה מצוינת. רק חשוב להקפיד על אחידות בזמנים. אם החלטת שהסיפור ייכתב בלשון עבר אז צריך לדבוק בה באדיקות. חריגים אפשריים הם פלשבקים או איזו נקודה בסיפור שבה העבר מתחבר להווה והחלפת הזמן מעצימה את הסצנה, אבל זה יכול להיעשות רק פעם אחת במהלך סיפור.

06/10/2014 12:23

    היי שמחה שאהבת את הכתיבה. לצערי הבעיה שלי עם הזמנים נכונה, אני פשוט לא שמה לב. ‘האלף אה הארט’ בדרך כלל קוראת ומתקנת אותי ואז זה בסדר. תודה רבה לך! (:

    06/10/2014 16:19

יפה אבל לא היה ברור לי לגבי החברה שלובשים שמלות?

07/10/2014 10:06

    חחחחח מה?

    07/10/2014 15:04
סיפורים נוספים שיעניינו אותך