אאוריקה
למי שלא הבין זה לא עכשיו זה בעבר

סיפור בלי שם – פרק 1

אאוריקה 14/07/2014 862 צפיות 9 תגובות
למי שלא הבין זה לא עכשיו זה בעבר

אני נכנסת לחדר האוכל צמוד למשרד המנהל ומתחילה לנקות. אני שומעת לחשושים מכיוון הקיר של משרדו. אבל אני לא באה להאזין. אני לא בהה להאזין לדבריו משתי סיבות, הראשונה, אם הוא יגלה אותי, אני כנראה אשאר רעבה הערב, והשנייה, היא שאני לא צריכה לדעת על מה הם מדברים, אני כבר יודעת. הוא מדבר בטלפון שלו ומחפש לי עבודה. אחרי הכל, אני כבר בת 10, אני כבר אמורה לעבוד. העניין הוא, אני בת. קשה למצוא עבודות לבת. מנקה, משרתת, אבל כנראה שכבר מצאו מישהי במקומי. כבר חודשים שהוא מנסה ומנסה, ואני כבר איבדתי תקווה. אני עוברת לחלונות החדר, החלונות האהובים עלי – מכיוון שהם משקיפים אל השדות – ונאנחת כשאני חושבת על כמה זה לא שוויוני שהבנים יכולים להתרוצץ בשדות במכנסיים משוחררים בעוד שאני כלואה בבית, מנקה. בתוך מדי בית-היתומים. אני נלחמת על כל נשימה דקיקה שאני מוציאה מפי כשאני בתוך המחוך הלוחץ הזה.. אני מסיימת לנקות ומתהלכת בקושי רב אל עבר ארון הציוד. אני מחזירה את הציוד אל תוך הארון ומורידה את נעליי. אני אוספת אותן אל תוך ידיי הרועדות ומתחילה לרוץ אל עבר חדרי השינה. בדרך, המנהל מבחין בי. אני נתקלת בו מבלי לשים לב ומיד שמה את הנעליים ונעמדת בהרכנת ראש. "אני מצטערת, אדוני" מה את חושבת שאת עושה?!" הוא צועק עליי ואני מפנימה שמחכה לי שעה ארוכה.
לאחר שהמנהל מסיים את ההרצאה שלו על איך שהוא אסף אותי מהרחוב ושבלעדיו הייתי חיה בחרוב בין ערמות של זבל. 'הייתי מעדיפה לחיות בין ערמות זבל מאשר להיות פה עוד יום אחד' אני ממלמלת. "אמרת משהו?" הוא שאל אותי בתוקפנות מקפיאה, "לא, אדוני." אני אומרת ונעלמת מפניו אל עבר חדר השינה. אני מפלסת דרך בין המיטות אל מיטתי. אני מתיישבת על המיטה וחלצת את נעליי. אני מפשיטה את השמלה מגופי, ללא חשש שאחד הבנים ייכנסו. הם בשיעורים. אף פעם לא הבנתי למה צריך שיעורים בשביל העתיד. לנו לא נותנים שיעורים. אנחנו סתם בנות. אני לובשת את כותונת הלילה שלי ומכניסה את הנעליים והמדים אל מתחת למיטה. 'עוד יום. עוד ניקיון. עוד לילה.' אני ממלמלת ומתהלכת אל חדר האוכל הריק. אני הולכת אל שולחן הבנות, שרק אני בת בין כל 50 הילדים בבית היתומים. אני מרגישה רעד בכליי האוכל המונחים על השולחן ומתכוננת לבלגן. כל 49 הבנים רצים לפה, לתפוס את המקום הכי טוב. כמובן שאני, שהגעתי לפה לפניהם, הייתי אמורה לתפוס את המקום הכי טוב, אהל לא. אני בת. יש רק שולחן אחד לבנות. אני מחכה שכל הבנים יסיימו לקחת אוכל וניגשת לגברת ___, מנהלת חדר האוכל. תמיד חיבבתי אותה. כשהייתי קטנה היא שמרה לי אוכל, כשמה שהייתי אמורה לאכול היו השאריות מהבנים. אבל מאז שמלאו לי עשר היא הפסיקה לדאוג לי. מוזר, היום יש לה חיוך מוזר על הפנים. חיוך שלא ראיתי למשך יותר מחודשיים. "שמרתי לך קצת אוכל, בכל זאת, יש לך יום גדול מחר"
אני לא מבינה, על מה היא מדברת? יום גדול? אני לוקחת את הצלחת שלי ומתחילה לאכול.
כשאני מסיימת אני שוטפת את הכלים שלי, מניחה אותם בצד, ושוטפת את כל שאר הכלים. כשאני מסיימת אני פונה לחדר. לפי החלון אני רואה שלילה, כל הילדים נוחרים, וחושך. אני נכנסת וצועדת בדממה אל עבר מיטתי ונשכבת. אני מרימה את השמיכה כשהמנהל נכנס לחדר, לוודא שכולם ישנים. "לישון מיד!" הוא צעק לעברי. "מיד, אדוני." אני משיבה לו. אני מתכסה בשמיכה ותוהה. מהו היום הגדול שלי.


תגובות (9)

אם למישהו יש רעיון לשם אשמח לשמוע :)

14/07/2014 23:04

חח אני דווקא אוהבת את הקטע שאין לו שם.
ואחלה סיפור, מחכה להמשך (:

14/07/2014 23:33

ממש יפה(:
בטח מבוסס על העבר…
אני אוהבת סיפורים כאלה!

15/07/2014 00:21

*אנחה*
עזבי כתיבה ופיסוק וכל זה. בואי נדבר רגע על היגיון.
1. בעבר היו בתי יתומים נפרדים לבנים ולבנות. אם בת נמצאה על ספו של בית יתומים לבנים היא פשוט הייתה נשלחת לבית יתומים לבנות.
2. בהנחה שהיא לא נשלחה לבית יתומים אחר, ולפי מה שעולה מהקטע, היא סוג של משרתת. לכן, היא לא קשורה לבית היתומים. היא לא אמורה להיות מוגדרת כיתומה אלא כעובדת משק בית. ואז הסיפור וההתנהגות אליה משתנים לגמרי.
3. למצוא עבודה לילדות לא הייתה בעיה. בעיה הייתה לגרום לכך שיאמצו אותן.
4. אם המנהל כל כך שונא אותה, למה הוא מתאמץ למצוא לה עבודה?

המטרה בההערות האלה אינה לנזוף או להוכיח. רק להבהיר משהו. אני רוצה לעזור לך לממש את הפוטנציאל שלך. ובשביל לעוף צריך קודם כל להיות מחוברים לאדמה.

15/07/2014 00:37

תודה סטינגרי (ככה כותבים את זה?)
אני אוהבת ביקורות בונות! :)
עזוב היגיון רגע, בוא נדבר רגע על כתיבה
1. לא ידעתי את זה, אבל הסיפור שלי הוא בהשראת הספר "הסיפור של סיריוס פלאקס" ושם יש בית יתומים משותף..
2.לא, בעבר התייחסו לנשים כמשרתות ועובדות בית ואמצעי הפריה בלבד
3.לא נורא, זה רק סיפור, יש לי דמיון! ;)
4. א.כדי שהיא תעזוב יותר מהר ב. הוא לא שונא אותה, הוא נוקשה..

אני שמחה שאתה כותב לי ביקורות בונות, זה עוזר! :)
לא התכוונתי לעוף כלכך מהר, אני רק מצמיחה כנפיים!

15/07/2014 00:52

אני בת ><
1. לרוב אלה היו בתי יתומים נפרדים. איזו תקופה זו?
2. אם יוצאים מנקודת הנחה שהיא צא אמורה להיות מוגדרת כיתומה כמניין – האפשרות הנותרת היא להיות משרתת. אבל היא לא.
3. אם הן היו בעיקר מנקות/מבשלות/אמצעי הפריה אז לא הייתה להן בעייה למצוא תעסוקה. אולי היה צריך נימוק הגיוני.
4. טוב, אני הבנתי שהוא שונא אותה. הוא לא מעיר לה על דברים אלא שונא אותה באופן כללי. אבל יכול להיות שזו רק אני.

לעוף זה נחמד. הכוונה הייתה שלפני שעפים על כנפי הדמיון, צריך להתבסס על עובדות.
אבל אם באמת בדקת ואת יודעת, מי אני שאפקפק בכך?
נחמד לפגוש אחת שמקבלת הערות :)

15/07/2014 01:01

:)

15/07/2014 03:06

אהבתי תמשיכי

27/07/2014 19:25

אהבתי תמשיכי

27/07/2014 19:40
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך