סיפור כואב

פרק 1: פרידה זה דבר כואב?
"אני מצטערת אני לא אוהבת אותך יותר" אלו היו המילים הכי קשות שאמרתי, אני מוותרת עליו בגדתי בו כי הפסקתי לאהוב לא ידעתי מההתחלה מה היא אהבה. "למה, למה עכשיו אנחנו כבר שנתיים ביחד. כמה זמן את כבר לא מרגישה אליי כלום?" מתי הפסקתי לאהוב כשפגשתי את דייב הבחור שבשבילו אני עוזבת, הבחור שאליו אני הולכת כי אולי אליו אני מרגישה אהבה. "לפני שנה" "שנה!".
אני מנסה להבין מה עבר לי בראש שהמשכתי איתו את הקשר במשך שנה שלמה, בכלל לא אהבתי אותו, לא הסתפקתי ממנו בלילות אחרי הבילוי הלילי שלי ושלו הייתי בורחת לדייב כדי להנות באמת ואף פעם לא התחרטתי שבגדתי.
"למה לא נפרדת ממני לפני שנה מה היה חשוב לך בקשר הזה?" אני מסתכלת עליו ולא מבינה מה הוא רוצה "אף פעם לא אהבתי אותך חשבתי שאולי אם אשאר איתך אני אולי אתאהב בך, אבל זה לא קרה, סליחה שלא הייתי כנה מההתחלה" אמרתי אדישה עם מבט נטול הבעה.
"את שוכבת עם מישהו אחר?" הוא שאל וראו על עינייו שהיו מלאות בדמעות שהוא מפחד לקבל תשובה חיובית. "כן, הוא מספק אותי אני איתו בקשר כבר שנה+." אמרתי, "הוא מחכה לי למטה רק באתי לקחת את הדברים שלי" הוספתי ביובש.
הוא הסתכל עלי מופתע. "תכננת לעזוב בלי להגיד כלום? פשוט להיעלם?" הסתכלתי ישירות לתוך עיניו והוא קיבל את התשובה שלו, כן אני רציתי לברוח לא היה לי מה לומר לו חוץ 'שומע אתה לא הטעם שלי ניצלתי אותך במשך שנה וב.. ובשנה הזאת שכבתי עם החבר הכי טוב שלך כי הוא גורם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי איתך אף פעם לא חייכתי, איתו אני לא מפסיקה לחייך', אבל לא אמרתי כי אני אדם קר ולא אהבתי לדבר איתו.
"סליחה" הייתה המילה האחרונה שאמרתי כשלקחתי את המזוודה האחרונה שלי מהבית שהיה פעם שלי ושלו. "חכי דקה..". עצרתי, הסתובבתי אליו "אני מכיר את הבחור שאת איתו עכשיו?" "כן.." אמרתי וראיתי שוב את הדמעות שלו בעיינים, והבחנתי בכך שבקושי הצליח לבלוע "זה דייב?" לא הייתי צריכה לענות רק שהוא הזכיר את השם שלו חיוך ואושר בלתי מוסבר החליף את הבעת הפנים הריקנית שלי "בהצלחה" הוא אמר ואני יצאתי מהבית שלו.
*****
"דייב" אמרתי מחייכת אליו כאילו לפני שנייה לא נפרדתי ממישהו. הנחתי את הדברים על הרצפה וקפצתי על דייב, ידי היו כרוכות סביב צווארו, רגליי סביב מותניו.
"לי! התגעגעתי אלייך" הוא אמר ונישק אותי. שפתיו רכות ומלאות רק לנשק אותן כל היום זאת הייתה הסטייה שלי השפתיים שלו. "אני ממש מצטערת לא תכננתי שתאי יהיה בבית".
פניו של דייב נפלו שהזכרתי את תאי. תאי היה החבר הכי טוב של דייב מאז שנולדו הם היו שכנים וגדלו ביחד, הלכו לאותו בית ספר וגם קולג' ככה יצא לי להכיר את דייב.
"נפרדתי ממנו ועכשיו אנחנו ביחד בלי סודות יותר" "אמרת לו שזה אני?" "כן.." ירדתי ממנו ונעמדתי על המדרכה "אני מצטערת שבגדנו בו" "אין לך מה להצטער, אני הוא זה שצריך להצטער אני זה אמרתי לך להישאר איתו אבל בכל זאת המשכתי איתך מאחורי הגב שלו" "דייב אתה אוהב אותי?" שאלתי את השאלה הכי לא קשורה אבל רציתי לשמוע את התשובה שלו "אני חושב שכן" חיבקתי אותו אבל בתוך תוכי רציתי לבכות.