כול הזכויות שמורות למחברת הסיפור.

צילה ר,

על מסלול מהיר 2

22/02/2012 398 צפיות אין תגובות
כול הזכויות שמורות למחברת הסיפור.

צילה ר,

דפיקה בדלת קטע את חוט מחשבותיי מחזירה אותי למציאות שהלכה ותפחה בפרצופי אם כול דפיקה נוספת שהדהדה בחלל הבית.
בחוסר סובלנות פתחתי את הדלת וכבר מוכנה לצרוח… מה???
אחד גדול כש שפתיי התעגלו במין פראזה יללנית כזו מסכנה כשאני מבטא רק…
אדון לווי?
מר לווי הוא בעצם בעל הדירה שבה אני גרה כשם שהוא בעליו הגהה של כול הבניין וכול מה שבפנים.
כעיקרון לא קוראים לו לווי אלה לואיס שטיין הוא שינה את שמו ללווי מפני שהוא סבור שכך זה סולידי יותר לעסקים משהוא כמו מצלצל טוב יותר, הוא גבר כבן חמישים פלוס רוב שיניו עשיות זהב תמיד מסתובב בגופיה שבקושי מחסה את כרסו ושורט ברמודה כזה שמשטרת האופנה הייתה אמורה להחרים מזמן ולכנוס אותו על עוגמת נפש.
לצברו כמה שרשראות זהב ולראשו פאה בגוון אפור כהה שהוא מאוד מתגאה בה.
כולם בבניין יודעים שאהבתו הגדולה ביותר היא כסף סיגר קובני ושרץ… הרוטווילר שלו שמנסה לאכול כול אחד בדרך ממש כואבת.
מר… מר… מר לווי…
גמגמתי בכזו הרגשה נבוכה שכן הייתי די מופתעת לראותו.
את יודעת איזה יום היום?
הוא השתדל לדבר בטונים גבוהים בקולו הצרוד מיותר מדי סיגר.
יום היום…
מלמלתי כאילו תופשת מחשבה פוערת פה כמבקשת רמז דק.
כן איזה יום היום?
הוא המשיך תוך כדאי שהוא דופק על המשקוף באגרופו כעל ראש חלול.
האם זו רמיזה כול שהיא?
רבעי לא?
מלמלתי מחייכת בתמימות.
רבעי כן כמו כן זהו גם יום תשלום שכר הדירה ולפי הרשימות שלי…
הוא דחף פנקס שחור מוכתם ברוטב פיצה לפני פניי.
זהו יומך האחרון לתשלום החוב… היום האחרון לתשלום שכר הדירה!!.
שכר הדירה?…
כן אדון לווי אתה מבין אני…
נסתי לתרץ משהו רק שאדון לווי לא היה נותן בהקפה אפילו לא לאימא שלו.
יש לך את הכסף או איין?
זה תלוי בהשקפה…
יש לך או איין לך חד וחלק!
הוא כול כך נצמד אלי עד שמעיי כמעט התהפכו בקרבי מריח הכבד של מיי הקולון וזעה שנגרה מבית השחי.
כי אם אין לך את הכסף…
כאן הוא הוציא סיגר, מדליקו באיטיות מצמררת לבן אדם תוך כדאי שהוא לא מסיר מבט מפני כאילו שהוא מחפש זיק ולו קטן של פחד בעיניים, הוא נשם עמוק את העשן לרעות ואז נשף הישר דרכי.
אני מבקש שתפני את הדירה עד מחר בבוקר.
אבל אדון לווי…
מחר בבוקר נקודה.
הוא נכנס לדירתו בליווי טריקת דלת מהדהדת שלא ממש בישרו בשורות טובות.
מחר בבוקר…
מלמלתי שולחת מבט סביבי ונאנחת… לחשוב שזה כול מה שנותר לי לעשות… אני מה זה בברוך..
שמי שילה חבריי קוראים לי שלי ואני סופרת… גם כן סופרת, לא כתבתי ספר או לפחות אחד שנמכר כבר כמה שנים.
דבר כזה נקרא תקופת יובש אצל סופרים.
וזה בדיוק מה שיש לי רק אצלי זה כבר מזמן עבר לקטגורית בצורת.
לא תמיד זה היה ככה, היו לי תקופות שמחות לא מעט.
קראתם את הספר חבר לאת צרה?
או שניים תמיד באים בזוגות?
כן… אני בתוכה שכן אני כתבתי אותם הם היו להיט לפני כמה שנים, אז גם היו לי חברים וכשיש חברים יש גם מסיבות וכשיש מסיבות יש גם בזבוזים.
אתה יכול להיות מופתע כמה שאתה יכול לבזבז ביחוד כשיש מי שעוזר לך.
וכשזה פתאום נגמר כמו כול דבר אחר …
פתאום אתה מוצא עצמך לבד בלי בזבוזים בלי חברים, כמו בסינדרלה שמתעוררת מתוך נשף בשמלת בלויות.
ולמזכרת במקום נעל בדולח נותרים לך רק חובות ועוד חובות ועוד כמה חובות.
אני לא יכולה לחשוב על זה החשב זה רק מדכא אותי, מלמלתי חוזרת למכונת הכתיבה ידידה נאמנה משכבר הימים
מוצאת מסתור במציאות שונה…

המשך יבוא…
כתבה צילה ר.

על מסלול מהיר 2
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך