SiporSipor
*ספיר ואריאל- אין לכם מושג כמה אני שמחה לקרוא את התגובות שלכם אז ממש תודה רבה לכם :) תודה גם לשאר!

פרח הלוטוס שלי- פרק 4

SiporSipor 13/09/2016 465 צפיות 4 תגובות
*ספיר ואריאל- אין לכם מושג כמה אני שמחה לקרוא את התגובות שלכם אז ממש תודה רבה לכם :) תודה גם לשאר!

בזמן האחרון אנחנו מוצאים את עצמנו על הגג הרבה, סונג ג’ו ואני. הפסקתי ללכת לחדר האוכל, כי נמאס לי להאבק עם הצ’ופסטיקס, והפכתי את הגג לחדר האוכל הפרטי שלי. אחרי שבועיים בערך, סונג ג’ו הצטרף אליי, אבל רק אחרי שהשבעתי אותו שיעלה אליי לגג רק אחרי שיסיים לאכול. אין לי מושג למה הוא עשה את זה, אבל גם לא באמת משנה לי.
הוא מוזר סונג ג’ו, הוא מצחיק וחכם ואני חושב שהוא האדם הסקרן ביותר שאי פעם פגשתי. יש לו שאלות כול כך מוזרות ואני תמיד תוהה מאיפה הן צצות. אנחנו מדברים הרבה, על כול מיני שטויות, על חיות, פוליטיקה, אנימה ואפילו על כמה שהחיים יכולים להיות לא הוגנים. אני לא חושב שיש נושא בעולם שיביך אותו לדבר עליו, אפילו דיברנו על זה שנינו לא נישקנו בחורה אף פעם. עכשיו, אנחנו שוב על הגג. סונג ג’ו שוכב על רצפת הבטון עם הידיים מקופלות תחת הצוואר שלו ובוהה בשמיים. אני שוכב לצידו, מביט בשמיים.
“אתה לא סקרן לגבי דברים מסוימים?” הוא שואל פתאום.
אני מרים גבה, מחייך מעט כי אני יודע שהנה הוא מתחיל שוב. “איזה דברים בדיוק?” אני שואל. הוא מחייך. “אתה יודע, דברים רגילים. כמו איך זה שאחרי השינה תמיד מתעוררים, איך יש לפירות צבעים.” הוא מציץ בי. “דברים כאלה.”
“אני חושב שאלוהים דואג לזה”. אני אומר בחיוך, הוא צוחק. ואני יודע שהכנסתי את עצמי לבור.
“מי אמר שהוא קיים?” הוא מתחיל.
“מי אמר?” אני מגלגל עיניים. הוא מהנהן, ממשיך להביט בי.
“למה מישהו צריך להגיד שהוא קיים?” אני שואל, נופל ישר אל תוך המלכודת שלו.
“אתה מאמין שהוא קיים כי אמרו לך להאמין או כי אתה רוצה להאמין?” הוא שואל .
אני מרצין, וחושב על השאלה שלו. “אני לא צריך שיאמרו לי שום דבר, אני פשוט יודע.”
הוא מגלגל עיניים ומניף יד אחת באוויר. “ואיך אתה יודע?” הוא ממשיך.
אני מושך כתפיים.
“אם אגיד לך שאני מיליונר, לא תרצה שאראה לך הוכחות לפני שתאמין לי?” הוא מביט בי, מחייך מעט ואני מרגיש כאילו שכול הרוח יוצאת לי מהמפרשים.
“לא תמיד צריך הוכחות לדברים. לפעמיים פשוט יודעים דברים.” אני אומר בכעס קל. “מה שתגיד, אתה עדיין לא תאמין לי ותרצה הוכחות.” הוא מבטל את דבריי ונאנח. מתחשק לי לתת לו אגרוף, אני שונא שהוא מצליח לגרור אותי אל השיחות האלה בכול פעם מחדש. אני בולע קצת רוק ועוצם עיניים, מנסה לרמוז לו שיעזוב אותי כי אני לא בטוח שאני רוצה בכלל לשמוע אותו עכשיו.
“תגיד, אם הוא קיים, איך זה שיש אנשים רעים? הוא לא היה גורם לאנשים להפסיק להיות רעים?” הוא שואל אל האוויר ואני ממשיך לשתוק, הקול שלו הופך חסר גוון ואני ממשיך לשתוק כי אין לי איך לענות על אף אחת מהשאלות שלו. “מה אתה חושב על אנשים כאלה?” הוא שואל.
אני מתנער לרגע ומביט בו. “אנשים רעים?” אני שואל, הוא מהנהן.
“אני חושב שהם מסכנים.” אני אומר.
“מסכנים?” הוא מרים גבה “אני לא חושב שהם מסכנים.” הוא אומר. “בכלל לא. אני חושב שיש להם חיים קלים.” הוא צוחק במרירות ואני מרגיש צמרמורת במורד גבי.
“הם חסרי מצפון, לאנשים חסרי מצפון הרבה יותר קל לחיות, אתה לא חושב?” הוא מביט בי, ואני לא מצליח למצוא את המילים הנכונות אז אני פשוט שותק. “בלי ייסורי מצפון. רק תחשוב כמה פשוטים יהיו החיים אם ייסורי המצפון לא היו מעכבים אותנו.” הוא צוחק.
“לא הייתי מתנגד להיות אחד כזה.” הוא אומר. הוא שותק כמה שניות ואז שוב מדבר. “אם אדם טוב עושה משהו רע, זה הופך אותו לחסר מצפון לדעתך?” הוא שואל. אני מתיישב, חושב על השאלה שלו. “לא. אני לא חושב שזה הופך אותו לחסר מצפון. כול עוד הוא מתייסר על מה שעשה, אם הוא מתייסר כנראה שיש לו עוד מצפון.” אני מביט בו, הוא לא נראה מרוצה מהתשובה שלי ואני נושם עמוק. “אם הוא לא מתייסר אז הוא חסר מצפון, ואם הוא מתייסר יש לו מצפון, זה מה שאתה אומר?” הוא שואל. אני מהנהן והוא מחייך קלות.
“אז אני לגמרי חסר מצפון.” הוא מלמל, מושך את עצמו לישיבה מזרחית.
אני מביט בו, מזועזע לרגע, אני פותח את הפה כדי לשאול אותו על מה לעזעזל הוא מדבר אבל בדיוק אז הצלצול נשמע. הוא נעמד במהירות, אומר שהוא הולך לשחק כדורסל ונעלם, אני בוהה בו מתרחק והלב שלי משתולל לרגע. אני נושם עמוק כדי להרגיע את הלב שלי, ורק אחרי כמה דקות אני מצליח לעמוד ולרדת מהגג.
אני נכנס אל הכיתה, מחליק למושב שליד ג’ונג. ג’ונג מעדכן אותי בכול מה שפיספסתי במהלך ההפסקה ואני לא ממש מקשיב, כי אני חושב על סונג ג’ו ועל השיחה שלנו. אני נאנח וחושב שאני לא אוהב את איך שהשיחה הזו גרמה לי להרגיש.
אני רואה את סונג ג’ו באחת ההפסקות אבל לא מנסה לדבר איתו, כי אני רוצה להשתחרר מההרגשה הזו שרודפת אותי. אני חולף על פניו יחד עם ג’ונג בדרך אל הרחבה בקדמת בית הספר. ג’ונג טוען שהוא מאוהב במורה למתמטיקה, אני צוחק ואומר לו לרדת מזה אבל הוא נשבע שהוא מאוהב בה ושלעולם לא יסתכל על אף בחורה אחרת. “אתה משוגע.” אני אומר. הוא צוחק ואז דוחף חתיכת עוגה לתוך הפה שלו, הוא מציע לי חתיכה ואני מסרב, אנחנו יושבים על גרם מדרגות וסורקים את כולם. “אני צריך לגרום לה לשים לב אליי איך שהוא.” הוא אומר, אני מגלגל עיניים ומחכה שימשיך לדבר.
“אולי אני צריך להכשל ואז היא תזמין אותי לשיחה או משהו כזה.”
“אני לא חושב שזה רעיוו כול כך טוב.” אני אומר. “לא כדאי שתהרוס את הממוצע שלך בשביל ה–”
“ששש!” הוא צועק פתאום, מכסה את הפה שלי עם כף היד שלו, אני מביט בו בבלבול והוא מסמן לי לשתוק, מצביע מאוחרי הגב שלי. רק כשהוא בטוח שאני לא הולך להמשיך לדבר הוא משחרר אותי ואני מסתובב אחורה כדי לראות למה הגיב כמו שהגיב. אני פורץ בצחוק כשאני רואה את המורה למתמטיקה עומדת במרחק מה מאיתנו, ומבין למה הוא קפץ עליי ככה. “שלא תעז לומר על זה אף מילה למישהו.” הוא מזהיר.
“בסדר, בסדר.” אני אומר כדי לרצות אותו. הוא מלמל משהו על כמה שהיא יפה. “אני הולך לשבת בספרייה.” הוא מודיע, הוא שואל אם אני רוצה לבוא איתו ואני מסרב. אני מניח לו ללכת, ואז קם וחוזר אל הכיתה כדי לעבוד על כמה מטלות שיש לי. אני מתרגל את הקריאה והכתיבה שלי, אני עדיין מתקשה לכתוב כמה אותיות ומתבלבל בצלילים של אותיות מסוימות. הקריאה שלי עדיין לא שוטפת, אבל אני מצליח לזהות את רוב האותיות וזה כבר טוב. בשלב מסויים אני מתעייף אז אני מניח את הראש על השולחן ועוצם עיניים, שקט מסביב ואני חושב שבקלות הייתי יכול להרדם פה.
“איפה ג’ונג?” מישהו שואל פתאום, אני מרים את הראש מהשולחן ורואה את סונג ג’ו צועד אל המקום שלו בסוף הכיתה. “לומד בספרייה.” אני משיב, מחזיר את הראש שלי אל השולחן. אני שומע את סונג ג’ו אוסף את החפצים שלו ולרגע קטן אני מקנא בו על כך שיש לו אומץ לאסוף את הדברים שלו מתי שהוא רוצה וללכת, אני חושב על מה שאמר קודם.
“אני מקנא בך.” אני שומע את עצמי אומר, סונג ג’ו מצחקק. “אין לך מה, מבטיח.”
“הלוואי שלי היה אומץ להבריז.” אני צוחק. הוא מניף את התיק שלו על הכתף ומתקדם לעברי. אני מביט בו מבלי להרים את הראש, המילים האחרונות שאמר לי על הגג מהדהדות בתוך הראש שלי. “מה עשית סונג ג’ו?” אני שואל בשקט, הסקרנות והדאגה אוכלות אותי מבפנים ואני יכול לראות שהוא שם לב לזה.
הוא בוהה בי לרגע, אני רואה את העיניים שלו כבות ואז נדלקות שוב כשהוא שומע את השאלה שלי. הוא מצחקק, מניף יד אחת בביטול.
“תשכח מזה, זה לא משנה.” הוא אומר, ולפני שאני מספיק לומר משהו הוא כבר נעלם, הלב שלי שוקע בתוכי ואני מניח לעיניים שלי להעצם שוב עד הצלצול.

פרח הלוטוס שלי- פרק 4
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (4)

יאיי ^-^
עכשיו מעניין אותי לדעת מה הוא עשה… *תיאוריותתיאוריותיאוריות*
פרק ממש יפה! מחכה להמשך!

13/09/2016 14:48

    *צחוק מרושע* חכי חכי ;)

    13/09/2016 17:01

חיכיתי בשקיקה לפרק הזה… חח הקטע עצמו כתוב נהדר ויפה. מה שכן, היו חסרים לי תיאורים של המקומות בהם שהה (עליית הגג, הכיתה וכדו’). מחכה לפרק הבא…

13/09/2016 16:44

    איזה כיף :) אויש חחח האמת שבהתחלה היו בפרק הרבה תיאורים אבל הורדתי כי חשבתי שזה עמוס מדי. אזכור את ההערה הזו להמשך!

    13/09/2016 17:05
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך