SiporSipor
במקור, הפרק הזה והפרק הקודם היו פרק אחד, אבל הפרק יצא יותר מדי ארוך ולא רציתי לייגע אז פיצלתי!

פרח הלוטוס שלי- פרק 6

SiporSipor 20/09/2016 528 צפיות 4 תגובות
במקור, הפרק הזה והפרק הקודם היו פרק אחד, אבל הפרק יצא יותר מדי ארוך ולא רציתי לייגע אז פיצלתי!

סונג ג’ו מתחיל לרוץ ואני רץ אחריו, הגלידה שלי נופלת והוא צוחק בקול. אנחנו רצים ברחוב, הרוח הקרירה מלטפת לי את הפנים והריאות שלי מתמלאות אוויר, אני אוהב את ההרגשה הזו. מתחיל להחשיך ואנחנו רצים כאילו שרק אנחנו קיימים בעולם. סונג ג’ו רץ קדימה, משאיר אותי מאחור עם ידיים דביקות ולחיים סמוקות. אני מאיץ את הקצב שלי, רואה את קצה הז’קט שלו נעלם באחת הסמטאות ומנסה לא לאבד אותו. אני מרגיש שהריאות שלי עומדות להתפוצץ.
“סונג ג’ו!” אני צועק.
הצעקה שלי מהדהדת באוויר ואני מתנשף בכבדות.
ידיים לופתות אותי והלב שלי צונח. אני צורח, מוכן לכול תרחיש אפשרי.
“פחדן.” הוא צחוק.
אני מנסה לדחוף אותו מעליי, את סונג ג’ו, אבל הוא ממשיך לאחוז בי ולצחוק, אני מנסה להשתחרר ממנו שוב וכשאני לא מצליח אני בועט בו והוא גונח בכאב, משחרר אותי מאחיזתו.
“מטומטם.” אני אומר.
הוא מסתכל עליי, עדיין מגחך ואני בועט בו שוב. “איייי!” הוא צועק.
כשאני מתכוון לבעוט בו שוב, הוא תופס לי את הקרסול ואני קופא לרגע.
“תיזהר.” הוא אומר בחיוך שובב. “אתה תיפול.”
אני מנסה לשחרר את הרגל שלי ומקפץ על רגל אחת. הוא ממשיך לצחוק, עדיין מחזיק לי ברגל. שניה אחרי, הרגל שלי צונחת חזרה אל הקרקע כשהוא מרפה. “פחדן.” הוא מלגלג, ומתחיל ללכת. הוא מתרחק ואני לא רוצה להישאר לבד אז אני הולך אחריו, כמעט רץ.
הוא מכניס את הידיים שלו לכיסי המכנסיים שלו ומזמזם לעצמו שיר כלשהו. אני חושב על כול הדברים שמבדילים בינינו, פיזית ומנטלית.
“משהו מטריד אותך?” אני שואל, לא מצליח להפטר מהקול בראש שלי שאומר לי שמשהו אצלו לא בסדר.
הוא מביט בי במבט שלא מסגיר שום דבר.
“אני יודע שמשהו מטריד אותך, סונג ג’ו.” אני מנסה.
הוא מחייך מעט, ממשיך ללכת בשתיקה.
“אתה מתנהג מוזר.” אני אומר, משתדל לשמור על קור הרוח שלי כמה שאפשר.
“זה לא עיניינך.” הוא פולט בקרירות, מבלי להביט בי, ואני מרגיש כאילו ננעצה לי סיכה בלב.
גשם מתחיל לרדת.
“רוץ!” סונג ג’ו צועק. מעלינו הגשם יורד, אנחנו רצים ונרטבים מתחתיו.
אני רץ אחריו, מנסה לתפוס מחסה איפה שהוא. הוא צוחק בקול, נהנה להרטב תחת הגשם. פתאום הוא מושך אותנו לעמוד מתחת לגגון רעוע. אני מסתכל למעלה, חושב שהגגון הקטן הזה לא מספיק יציב ואז אני קולט שהוא אוחז ביד שלי. האצבעות הארוכות שלו חמות על העור שלי והלב שלי כמעט מפסיק לפעום, הוא מסתכל על השמיים ועל הגשם שיורד.
“הגשם מתחזק.” הוא אומר ואני מנסה לומר משהו בחזרה אבל לא מצליח. רגע אחר כך, הוא מושך את היד שלו בחזרה ממני אבל אני עדין מרגיש את האצבעות שלו על העור שלי.
הגשם ממשיך לרדת, הרחוב ריק, האורות עדיין דולקים ואני מביט בחנויות ובחלונות הראווה שנשטפים בגשם. מייחל שהרגע הזה ימשך לנצח מבלי לדעת למה.
אני יכול לשמוע אותו נושם לידי וכול הגוף שלי מעקצץ, הגשם ממשיך לרדת. אני בוהה בטיפות הקטנות, מותח את היד קדימה ונותן לכמה מהן להתרסק לי ביד, אני מחייך. אוהב את הרגע הזה כול כך.
“רצת פעם בגשם?”הוא שואל.
אני מעיף בו מבט, אומר שלא. הוא מחייך, מסרק את השיער שלו לאחור.
“פעם, כשהייתי קטן רצתי בגשם כול הזמן.” הוא מספר, אני מביט בו בסקרנות.
“אמא שלך לא השתגעה מזה?” אני שואל.
הוא צוחק בקלילות, מביט בי. “בטח שכן, אבל המשכתי לעשות את זה.” הוא מושך כתפיים ואני מצחקק, המחשבה על סונג ג’ו הילד מצחיקה אותי, אני מנסה לדמיין אותו חוזר הביתה ספוג מים ואת אמא שלו שמנסה לנזוף בו אבל בטח לא מצליחה כי יש בו משהו שובה לב בפרחח הזה.
“עשית לה עיניים?” אני שואל.
הוא מחייך חיוך רחב, העיניים שלו בורקות בשבבות. “לא הייתי צריך.” הוא קורץ.
אנחנו מקשיבים לגשם שיורד ואני חושב על סונג ג’ו ועל הגשם הזה ששטף ממנו את הקרירות שעטפה אותו רק לפני כמה דקות.
“הגור של צ’יצ’י מת.” הוא אומר פתאום.
אני מביט בו, נזכר בפעם ההיא שאמר לי שהוא אוהב להסתכל עליהם יחד, על החתולה שלו והגור שלה. אני רוצה לומר שאני מצטער אבל לא מצליח. הוא משפיל את הראש, מחייך בעצבות. “צ’יצ’י לא מפסיקה ליילל.” הוא נאנח, מנגב כמה טיפות מהפנים שלו. “קברתי אותו בגינה שלנו, ליד עץ המנגו.” הוא מוסיף , אני מרגיש שהלב שלי הולך ונהיה כבד יותר עם כול מילה שהוא אומר.
“אני מצטער.” אני מצליח לומר לבסוף.
הוא מביט בי, מחייך מעט ואז מושך כתפיים. “כן, בסדר. אין מה לעשות.” הוא מלמל.
כשהגשם מפסיק, הוא מלווה אותי אל התחנה ואנחנו צועדים בדממה. אני נותן לו להוביל ,מסתכל על הכתפיים הרחבות שלו ,וההליכה הבטוחה שלו. כשאנחנו מגיעים לתחנה אני אומר שהוא יכול ללכת אבל הוא מושך כתפיים ומתיישב על ספסל המתכת.
“טוב לי כאן.” הוא אומר.
“אבל קר.” אני אומר. “ואתה רטוב.” הוא מניע את ראשו מצד לצד.
“שטויות.”
אני לא אומר כלום, וגם לא שואל למה הוא רוצה להישאר. אני מתיישב לצידו, הוא יושב בשקט, מתופף על הברך שלו ונראה כאילו שהוא לא מתכוון לזוז אף פעם.
“סונג ג’ו?” אני אומר מבלי להביט בו.
“אתה יודע שאתה שאתה יכול לדבר איתי על כול דבר, נכון?”
הוא מצחקק במרירות, אחר כך משתתק, מהנהן באיטיות. “אני יודע. אני יודע.” הוא אומר.
אני מביט בשמיים השחורים, ורועד קצת בגלל הרוח.
“הייתי נותן לך את הז’קט שלי, אבל הוא רטוב אז אני לא חושב שהוא יעזור.” הוא אומר בחיוך מתנצל, אני מחייך אליו ואומר שזה בסדר.
אני רואה כמה כוכבים בשמיים. “תסתכל.” אני אומר ומצביע על כוכב אחד. הוא מרים מבט אל השמיים ומחייך.
“אמא שלי אמרה לי פעם שכשמתים הופכים לכוכבים.” הוא מביט בי, משהו בו נראה לי אחר. “חבל שזה לא נכון.” הוא אומר.
“כול עוד אתה מאמין בזה, זה נכון.” אני אומר.
“אני לא מאמין בשום דבר, הפסקתי להאמין בשקרים.” הוא מושך כתפיים ועוצם עיניים ואני מביט בו.
אני חושב על כמה שהוא שונה ברגע שלומדים להכיר אותו לעומק, כמה שהוא מורכב ברגע שמכירים אותו. כשרק הכרנו, ראיתי רק את הצדדים השובבים שבו, את הצד הזה שבו שלוקח הכול בקלות, הצד חסר הדאגות, ועכשיו אני לאט לאט מגלה בו את הצד האחר, הצג שכול הזמן עטוף במין הילה עצובה, הצד שכול הזמן טרוד ומחפש אחר דברים, דברים שאני לא מודע אליהם ושהוא גם לא נותן לי לגלות.
אני קורא בשמו, הוא פוקח עיניים ואני מרגיש כול כך עצוב לרגע שאני חייב לחבק אותו אז אני מחבק אותו ולא אכפת לי שהוא יחשוב שזה מוזר ואפילו לא אכפת לי שהוא ידחף אותי מעליו, אני רוצה שידע שיש לו אותי. שאני פה בשבילו, ושגם אם הוא לא רוצה שאהיה פה אני עדיין אהיה פה. אני כורך את הזרועות שלי סביבו והוא נשאר דומם, הוא לא אומר שום דבר וגם לא זז ולא אכפת לי.
“אני מצטער על מה שקרה לגור של צ’יצי.” אני מלמל, אני יכול להרגיש את הלב שלו דופק כנגד החזה שלי ואני יכול להרגיש שהוא רועד בדיוק כמוני בגלל הקור. רק אחרי כמה דקות שנמשכות כמו נצח אני מרפה ממנו, וברגע שאני מבין מה עשיתי אני רוצה שהאדמה תבלע אותי כי אני נבוך. אני מכחכח בגרון אבל זה רק הופך הכול להרבה יותר מביך בשביל שנינו. אני מנסה לא להביט בו וגם הוא מנסה לא להביט בי.
“אתה צריך להפסיק להבריז ,סונג ג’ו.” אני אומר את הדבר הראשון שקופץ לי לראש, בתקווה שאולי ככה האווירה תהפוך לטיפה פחות מביכה.
הוא נותן בי מבט סתום ואז מושך כתפיים. “בשביל מה?” הוא משיב. “כולם יודעים שאני לא מתכוון ללכת לאוניברסיטה.”
אני מזעיף פנים, מביט בו לשנייה. “אז מה תעשה אם לא תלך לאוניברסיטה?” אני מנסה לא להישמע רציני מדי.
הוא צוחק, מביט בי כמו שמביטים בילד קטן. “אני אעבוד.”
“אבל–” אני מנסה למצוא את המילים המתאימות אבל לא מצליח, כי אין לי מושג מה להגיד לו.
אני נעמד, מתופף על הברזלים של תחנת האוטובוס עם הגב אליו. הוא מביט בי, אני יכול להרגיש את העיניים שלו עליי.
“תפסיק להיות כזה נבוך.” הוא אומר ואני יכול להשבע אפילו בלי להביט בו שהוא מחייך. אני משתעל, נלחם עם עצמי לא להביט בו. “אתה חמוד.” הוא אומר.
אני מסתובב להביט בו כאילו פגע בי ברק והוא פורץ בצחוק, מניח יד על החזה שלו תוך כדי צחוק ואני מרגיש את הלחיים שלי מתלהטות. אני בועט בו פעם אחת, ועוד פעם עד שהוא מפסיק לצחוק. “אדיוט אחד.” אני מלמל, בחיים שלי לא הרגשתי כול כך נבוך כמו שאני מרגיש עכשיו.
הוא נעמד בזריזות, אני מנסה לברוח אבל הוא זריז מדי ומחזיר לי בעיטה ישר אל הירך, אני מתקפל מעוצמת הכאב וגונח.
“מגיע לך.” הוא אומר.
בזמן שאני מנסה לעמוד כמו שצריך, האוטובוס מופיע ועוצר בתחנה, סונג ג’ו מסמן לנהג לחכות ובנתיים הוא תופס את התיק שלי ותולה לי אותו על הכתף.
“נו תעמוד ישר, הוא לא יחכה לך כול הלילה.” הוא מקניט, דוחף אותי אל דלת האוטובוס, אני חורק שיניים ומזעיף פנים.
“אני אהרוג אותך מחר!” אני צועק, עולה על האוטובוס בכבדות.
“נתראה מחר.” אני שומע אותו אומר. הוא מנופף בידו כשחיוך מרוצה מרוח על פניו.
גם כשאני כבר בתוך האוטובוס, כשאני מציץ לאחור אני רואה את סונג ג’ו עדיין עומד שם בתחנה. אני צופה בדמות שלו הולכת וקטנה ככול שהאוטובוס מתרחק, מתכנן את הנקמה שלי בשבילו.

כשאני מגיע הביתה השמיים כבר שחורים לגמרי, מנורות הרחוב דולקות ומאירות את הרחובות, עד שאני מגיע הביתה הכאב בירך שלי כבר פחות מורגש ואני צועד בזריזות אל הבית. בבית חמים ונעים וצמרמורת חולפת במורד גבי, אני חולץ נעליים בזריזות וממהר לחדר שלי כדי להפטר מהבגדים הרטובים שלי שחס וחלילה אמא לא תראה אותם, אני מתקלח במים חמים ונהנה מתחושת הרוגע שהאוויר החמים משרה עליי.
מאוחר יותר, אני אוכל במהירות עם אמא שלי, היא שואלת איך היה היום שלי .
“בסדר.” אני אומר ומושך כתפיים. לא מספר לה שהברזתי היום בשביל לאכול גלידה עם סונג ג’ו. היא מביטה בי רגע ארוך ואז היא מחייכת. כשאני מסיים לאכול אני עוזר לה עם הכלים ואז אני רץ במעלה המדרגות, ממהר אל המיטה שלי. אני נזכר בסונג ג’ו, ובמה שאמר קודם, מושך את השמיכה עד השפתיים ומתכרבל במיטה עם חיוך עצוב על השפתיים.
הלילה שלי עובר בלי שינה כמעט. אני מתעורר כמה פעמים ומוצא חושך בחדר ואז נרדם שוב פעם, ושוב מתעורר. אני ישן ומתעורר לסירוגין ואת הבוקר אני מתחיל רע. אני מאחר, אני עייף, וכשאני מגיע לכיתה השולחן של שסונג ג’ו עוד ריק.

גם יום אחרי הוא ריק.

פרח הלוטוס שלי- פרק 6
דרוג הסיפור 3 | 1 מדרגים

תגובות (4)

הסיפור מתחיל יותר לעניין אותי בפרק הזה.
הפרקים לא ארוכים כל כך. בשבילי הפרקים קצרים מהרגיל.
אשמח להמשך בקרוב.

אומי

20/09/2016 21:22

    וואו, ואני חשבתי שזה ארוך, אז אולי לא הייתי צריכה לפצל… בכול אופן תודה על הזמן שלך :)

    20/09/2016 21:30

כל אחד יכול להשתפר (לפי מה שאני חושבת אני זאת שהכי צריכה שיפור).

שמחה שעזרתי, אומי :)

20/09/2016 22:01

הו תמשיכי! (אני חושבת שזה השלב שבו הפסקת פעם קודמת, או שיש עוד כמה פרקים…) בכל אופן, אהבתי מאוד. פרק מאוד יפה. שבת שלום ^-^

23/09/2016 15:52
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך