מרוגז קלות
אולי יהיה המשך, אולי לא. לא החלטתי עדיין

פרק 1 – אחאב

מרוגז קלות 13/08/2019 74 צפיות אין תגובות
אולי יהיה המשך, אולי לא. לא החלטתי עדיין

איש אחד התעורר על ספסל באמצע הרחוב וגילה שאינו יודע מי הוא.
הוא חיטט בירכתי מוחו, מחפש אחר תשובות לשאלות שנראו לו מובנות מאליו עד לאותו הרגע – שמו, תאריך לידתו, מקום עבודתו או לימודיו, ולא מצא דבר. פאניקה הציפה אותו, עד שהבחין במכשיר הטלפון שאחז בידו. הוא לא ידע למה, אך תחושת המשקל של המכשיר גרמה לו לנחמה מוזרה. הוא הדליק את הטלפון – למרבה המזל, לא הייתה לו סיסמה – והתבונן במסכו הראשי, מחפש רמזים. בתחתית המסך הוא ראה את יישום “אנשי קשר” ולחץ עליו בתחושת הקלה – אם יראה את שמות המקורבים אליו אולי ייזכר מי הוא.
היישום נפתח, ורק איש קשר אחד נראה על המסך, תחת הכותרת “תתקשר עכשיו”.
האיש לחץ על כפתור השיחה הירוק, חשש מציף את ליבו. השיחה נענתה לאחר שני צלצולים.
“אה, אני רואה שהתעוררת,” נשמע קול מעוות מעברו השני של הקו. הוא אומנם היה ממוסך בתוכנת שינוי קול, אך לא היה ניתן לטעות בנימת השעשוע האכזרית שלו.
“מי אתה? מי אני?” שאל האיש בקול רועד. “מה עשית לי?”.
“תירגע, הכל בסדר. אני גנבתי את הזכרונות שלך, וכל מה שאתה צריך לעשות הוא לפתור כמה חידות פשוטות כדי לקבל אותם בחזרה. נשמע טוב?” ענה הקול מעברו השני של הקו. האיש בלע את רוקו. “מה אתה רוצה ממני? כסף? או שאתה רוצה לנקום בי על משהו? מה הסיפור שלך?”. הקול צחק. “אה, אחאב, תמיד היית כזה פרנואיד. אין לך שום סיבה להלחץ. כל מה שאתה צריך לעשות הוא לפתור כמה חידות ממש קלות, ואתה תקבל את הזכרונות שלך חזרה בכלום זמן. יש לנו דיל?”.
“בסדר,” אמר האיש, גוש חוסם את גרונו. “מה האתגר שלך”.
“את הרמז הראשון כבר קיבלת, יקירי,” אמר הקול, משועשע. “אבל אם אתה צריך עוד אחד, אני אהיה נדיב היום. המשימה הראשונה שלך היא ממש קלה – כל מה שאתה צריך לעשות הוא להגיע למגדל הכי גבוה בעיר. ממש פשוט, נכון?”.
“אני… איפה אני בכלל? איזו עיר זאת?” שאל האיש, סוקר את סביבתו. הרחוב היה מלא שלטי ניאון – נראה היה שמדובר בסוג כלשהו של מחוז קניות או בילויים. “מה זה משנה? הכל בסדר, ואתה מדבר את השפה המקומית, אז אתה אמור להיות מסוגל להסתדר לבד. תתקשר אלי שוב כשאתה מגיע למגדל! ביי!” אמר הקול בעליצות מרושעת, והשיחה התנתקה.
האיש קם ממקומו, רגליו כושלות מעט, והתבונן סביבו.
אנשים הלכו לאורך הרחוב, מדברים ביניהם בעליזות. זוגות צוחקים חלפו על פניו, קבוצות חברים שהחליפו הלצות בינם לבין עצמם. אוויר הערב הקריר פרע מעט את שערו, והוא החליק אותו אינסטינקטיבית לאחור בטרם חש פרץ קטן של אושר – עכשיו הוא יודע שהוא לא קירח. בעצם, איך הוא נראה בכלל? האיש רכן והתבונן בהשתקפות פניו בשלולית סמוכה. הפנים שהביטו בו חזרה היו פנים עגומים מעט, צרים עם שקים שחורים כבדים מתחת לעיניים, שהיו שחורות וגדולות, בעלות הבעה ריקה מעט שלא היה יכול לשים עליה את האצבע. הוא היה מדרג את עצמו חמש מתוך עשר, אולי. האיש משך בכתפיו – אתה לא יכול תמיד לקבל מה שאתה רוצה, כנראה – והבחין שבגדיו דווקא איכותיים מאוד. הוא לבש חליפה אלגנטית, שחורה, שהתאימה לגזרתו הצרה כאילו נתפרה בשבילו. או אולי באמת נתפרה בשבילו, מי יודע.
האיש התבונן סביבו, שוקל את צעדיו הבאים, כשלפתע הבחין באישה הולכת לבדה ברחוב. הוא לא ידע להגדיר זאת, אבל היה משהו בודד להחריד בפניה, כאילו היא מחפשת משהו. בלי להבין בדיוק למה, האיש ניגש אליה בחיוך מתנצל.
“אהמ… סליחה… אני יודע שזו שאלה טיפשית, אבל את יודעת אולי איפה נמצא המגדל הכי גבוה בעיר?” שאל אותה האיש, נבוך. האישה התבוננה בו במבט מבולבל. “אה, כן, ברור לי שזה מפגר, אבל אני ממש צריך להגיע לשם. אני סוג של חדש כאן, ואני לא מכיר את המקום,” אמר האיש, מנסה ליצור הגיון בסיטואציה.
“אתה בטח מתכוון למגדל אורורה,” השיבה האישה פתאום, מצביעה מעלה. הבניין עליו הצביעה התנשא מעל כל גורדי השחקים המקיפים אותו, ראשו זורח באורות צבעוניים לכל עבר. “למה אתה שואל?” חקרה האישה, מתבוננת בו במבט סקרן. האיש חש דחף ראשוני לשקר, אך לאחר מחשבה קצרה החליט שאין לו מה להפסיד. “התעוררתי פה ואני לא זוכר שום דבר,” התוודה, חיוך נבוך על פניו, “ועכשיו אני צריך להגיע לשם”. “למה הכוונה?” שאלה האישה, הבעת דאגה ממלאת את פניה, שפתיה קפוצות. “אתה חושב שסיממו אותך? יש לך מושג איך זה קרה?”. “אני לא יודע אם זה סם, אבל כשאני אומר כלום אני מתכוון לזה. אני לא יודע מי אני. ואיש הקשר היחיד שהיה בטלפון שלי היה מישהו שאמר לי ללכת למגדל הכי גבוה בעיר כדי לקבל את הזיכרון שלי בחזרה,” האיש עצר, צוחק במבוכה. “אני יודע שזה נשמע מטורף לגמרי. זה בסדר אם את לא מאמינה לי,” אמר, משפשף את מצחו. האישה היססה, ולאחר מכן נדה בראשה. “לא, אני מאמינה,” אמרה, מתבוננת בו במבט מוטרד.
שתיקה קצרה השתררה ביניהם.
“הבנתי… תודה רבה”, אמר האיש לבסוף, שובר את הדממה. הוא החל מסתובב לכיוון המגדל, כשלפתע תפסה האישה את שרוולו. “חכה רגע,” אמרה, מבט משונה בעיניה. האיש חש את עוצמת הלפיתה שלה. היה משהו נואש בכוח בו החזיקה בשרוולו. הוא התבונן בה בהפתעה. “אני אלווה אותך,” אמרה, האיש שומע רעד קל שניסתה להסוות בקולה. “אתה צריך מישהו שייתן לך הנחיות, לא?”. “אה… האמת שזה יעזור, תודה רבה,” ענה האיש, נבוך מעט אל מול האינטנסיביות הפתאומית. האישה התעשתה לפתע והרפתה מידו של האיש, מכחכחת קלות בגרונה. “בוא נלך,”, אמרה בשקט, והשניים החלו לצעוד אל עבר המגדל.
לאחר מספר דקות של צעידה שקטה ניסה שוב האיש לשבור את הדממה. “לא שאלתי בכלל איך קוראים לך,” אמר, מתבונן בשלטים שעברו על פניהם. כנראה האזור היה רובע הבילויים של העיר, כי עיקר השלטים קראו בשמות טיפוסיים של בארים ומועדוני לילה – “הברווז השמן”, “הלוויתן הלבן”, “החתול במגפיים”. “ג’סיקה,” ענתה האישה, והפנתה אליו את מבטה. “אתה זוכר את השם שלך?”. “האיש בטלפון קרא לי אחאב, אז אני מניח שאת יכולה לקרוא לי בשם הזה,” אמר האיש. “הבנתי. אז מעכשיו אתה אחאב,” אמרה האישה.
שתיקה.
“מותר לי לשאול שאלה קצת מוזרה?” אמר אחאב כעבור מספר דקות. “בטח,” השיבה ג’סיקה. “למה את עוזרת לי?” שאל אחאב.
שתיקה.
“זה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות,” השיבה ג’סיקה לבסוף. “למה? את לא צריכה להיות בבית עכשיו?” שאל אחאב. “אני גרה לבד, ומחר אין עבודה. זה לא שיש לי סיבה לחזור,” אמרה ג’סיקה, מבט מרוחק בעיניה. “הבנתי,” אמר אחאב.
שתיקה.
“האמת היא שפשוט לא קורה כל כך הרבה בחיים שלי,” אמרה ג’סיקה. “החבר שלי נפרד ממני לפני כמה חודשים, אחרי שחשבתי שאנחנו הולכים להתחתן, ועכשיו אני כבר לא ממש יוצאת החוצה יותר. והחברים מהעבודה עוזרים קצת, אבל כשאת עובדת במשרד את לא באמת יכולה לחבב אף אחד מהם. הם סתם שם, ואני מסתדרת איתם, אבל הם לא ממש אנשים שאפשר לדבר איתם יותר מדי”. “הבנתי. איפה את עובדת?” השיב אחאב. הוא לא ידע למה, אבל משהו במלנכוליות של קולה גרם לו לתגובה לא רצונית של אמפתיה. “אייץ’ את אייץ’. הם חברה גדולה שעוסקת בהמון תחומים, אבל אני בסך הכל רואת חשבון שם,” השיבה. ”אני עובדת באותה המשרה מאז שהתקבלתי לעבודה שם, לפני חמש שנים, בלי קידום אחד. אותה העבודה המחורבנת כבר חמש שנים”. לפתע הסתובבה לכיוונו של אחאב, מרימה אליו את מבטה. “תגיד, אתה חושב ש…”
נתז של מים מלוכלכים הכה בפניו של אחאב, מעוור אותו לרגע. הוא ניגב את עיניו מהנוזל המצחין, וראה מולו את ג’סיקה עומדת המומה, פיה פעור, ומששבה לעשתונותיה מתחילה לקלל לעבר רוכב האופנוע שהמשיך בדהרתו במורד הכביש, מתיז מי ביוב על הולכי הרגל הזועמים בצד הדרך. ג’סיקה פלטה קללה עסיסית אחרונה, ופנתה אל אחאב. “נו, שיהיה, גם ככה הייתי צריכה להחליף מבגדי העבודה. בוא ניכנס לאחד הבארים ואני אחליף בשירותים,” אמרה, פוסעת בצעדים רחבים אל עבר הבר מאחוריהם. “היפהפייה הנרדמת”, קרא השלט.
לאחר התעלמות בוטה מצד השומר שבכניסה, נכנסו השניים אל המבנה דרך הדלת הקטנה. המקום היה שומם כמעט לחלוטין, מלבד שני שיכורים שישבו וצחקו בקול רם בפינה. הברמן קיבל את פניהם במבט משועמם. “אתם רוצים לשתות משהו?” שאל, עיניו הקטנות, המבריקות כמו שני חרוזים שחורים, סוקרות את זוג האורחים המלוכלכים בבוץ. “יש לך כסף?” הפנתה ג’סיקה אל אחאב מבט מודאג. התברר לאחאב שהוא לא חשב על הנושא כלל עד לאותו הרגע, והוא טפח על כיסיו בבהלה עד שהרגיש בליטה מרגיעה בכיס החזה. ארנק עור שחור קטן, עם כמה שטרות מקומטים בתוכו. “תן לי שליש בירה,” אמר אחאב, מצביע בתנועה מעורפלת כלפי הלוח עליו היה רשום התפריט, בתקווה שהברמן יבין את הרמז ויבחר איזו בדיוק לבד. הברמן הסתכל עליו לרגע במבט אטום בטרם פנה לאחור והחל ממלא כוס מתוך החבית שמאחור, תוך שאחאב מייחל בליבו שלא בחר על דעת עצמו את הבירה היקרה ביותר. ג’סיקה עשתה את דרכה לשירותים, ואחאב לגם מהמשקה, שהיה סביר בסך הכל, תוך שהוא בוהה בחלל, כששמע קולות מבחוץ. “אני מצטער, אדוני, אני יכול בבקשה לראות את תעודת הזהות שלך?” אמר השומר אל האדם שהמתין בחוץ. אחאב רכן מעט לאחור כדי להתבונן דרך הדלת הפתוחה, אך כשחזה בדמות שעמדה מחוץ לה, גופו נשטף צמרמורת.
היה דבר מה לחלוטין לא תקין באיש שעמד מעבר לסף.
גובהו היה כמטר תשעים, לא די כדי להיחשב חריג אך מספיק כדי להטיל צללית מאיימת על השומר הקטן שישב בכיסא המתקפל. החליפה השחורה כלילה שעטה על גופו עמדה בניגוד חריף לעורו החיוור כשלג, ושיערו הכהה היה מסורק לימין, ללא שערה אחת החורגת ממקומה. על אפו הארוך הרכיב משקפיים מרובעים, שהבהיקו באור פנסי הרחוב, ועצמות לחייו הגבוהות שיוו לפניו מראה על-טבעי כמעט, אסתטי אך איננו מושך. הפריט היחיד שהפר את הסימטריה המוחלטת של הופעתו הייתה סיכה כסופה קטנה בצורת ורד, שהייתה צמודה לדש המקטורן השמאלי שלו. הוא לא השיב לבקשותיו של השומר, ובמקום זאת, שלח את ידו אל עבר הכיס הפנימי במקטורנו.
התנועה לקחה שבריר שניה בלבד – הבזק כסוף, בוהק כקרן אור ירח, חלף בשדה ראייתו של אחאב, ושנייה לאחר מכן התמוטט השומר אל הקרקע ללא רוח חיים, חתך מדמם פעור בגרונו. האיש פסע פנימה, שולף מטפחת מכיסו ומנגב את הנשק, ואחאב הצליח להגניב מבט בודד בחפץ שהחזיק האיש בידו – עט נובע פשוט, קצהו הכסוף משקף את אורן העמום של מנורות הבר. וברגע בו אחאב הרים את עיניו באימה, עיניו של האיש, שסקרו באיטיות נונשלנטית את החדר, פגשו בשלו.
זו הייתה טעות חמורה.
חוקי הפיזיקה פסקו מפעולתם, ואת מקומם תפסו העיניים, שהעולם סבב סביבן כמו ספירלה שמרכזה היא סינגולריות כבירה, זוג חורים שחורים שלכדו כל אשר מבטם נח עליו. אחאב ניסה לקום ממקומו, לברוח, אך עצם הניסיון היה חסר תועלת – בקצות הספירלה הזמן והחלל האטו עד כדי עצירה, בעוד שבמרכזה הם נעו קדימה במהירות מסחררת. המסקנה היחידה האפשרית הייתה כניעה – העיניים דרשו זאת.
אך בעוד כוח הרצון שלו אזל אל מול עוצמתן האבסולוטית של העיניים, תפס שליטה במוחו של אחאב מין אינסטינקט קדום, זיכרון קמאי ועמום משחר האנושות, וכמו ילד המנסה להתגבר על פחדו מפני האפלה, אחאב עצם את עיניו בחוזקה, ולרגע אחד, הקסם נמוג.
הוא נפל אחורה בכסאו, מגשש לרגע על הרצפה, מנסה להתרגל שוב לזמן והחלל במצבם הטבעי, ואז קם ועשה את דרכו אל השירותים, מועד במורד המסדרון, רגליו הרועדות כושלות תחתיו.
בשארית כוחו, אחאב פתח את דלת השירותים ומעד פנימה. ג’סיקה עמדה מול המראה, מורחת על שפתיה ליפסטיק אדום שלוגו “H&H” גדול מוטבע על אריזת הפלסטיק שלו, והסתובבה בבהלה כשאחאב נכנס, משמיעה צרחה חלושה וידה על לוח ליבה. “מה קרה?” שאלה אותו, קולה מעט כועס, אך אחאב תפס בזרועה בחוזקה והסתכל סביבו, אחוז טירוף. “רודפים אחרינו,” פלט, מתנשם בכבדות. “למה אתה מתכוון? מה קורה? מי זה?” שאלה ג’סיקה, מבט של פחד מתחיל לעלות בעיניה. אחאב מצא מה שחיפש – חלון זכוכית קטן באחד התאים, נעול מבפנים אך רחב מספיק בשביל אדם בוגר. אחאב גרר את ג’סיקה אל עבר התא, דחף אותה פנימה, ונהם מבין שיניים חשוקות, “טפסי”. ג’סיקה עלתה על גבי האסלה ברגליים רועדות, נעלי העקב שלה מתקשות למצוא אחיזה על גבי מכסה הפלסטיק. “אוי אלוהים,” פלטה במאמץ, תוך כדי שפתחה את החלון והחלה נדחפת דרכו.
נקישות צעדים נשמעו מהמסדרון, נעלי עור חורקות על גבי רצפת עץ.
“מהר!” נאנק אחאב.
הצעדים פסקו.
אחאב לא העז להסתכל אחורה.
בשארית כוחותיו הוא זינק דרך הפתח הצר, ופלג גופו העליון הכה בכוח ברצפת הסמטה הרטובה, המצחינה. בכוח ידיו הוא משך את רגליו דרך החלון ונעמד, מתנשף ורועד, מול ג’סיקה שחיבקה את חזה בידיה כנגד הרוח הקפואה. אחאב תפס שוב בידה והם החלו רצים במורד הסמטה, פורצים אל הרחוב הומה האדם. עקביה של ג’סיקה נקשו על המדרכה בעוד שהם רצו, יד ביד, רק המגדל משקיף בהם, ראשו המואר בזרקורים מנחה את דרכם כמו כוכב בוהק ממעל.
לאחר כעשר דקות של ריצה רצופה הם נעצרו, ריאותיהם בוערות ורגליהם כושלות תחתם, ונשענו על קיר. הם התבוננו אחד בשני, חזותיהם עולים מעלה ומטה, ולפתע התחילו לצחוק. צחוק מתגלגל, היסטרי, שמשך מבטים משונים מכמה הולכי רגל חולפים. ג’סיקה הניחה את ידיה כתפיו של אחאב, מוחה את הדמעות בעיניה. “אתה יודע… זה באמת מצחיק איכשהו,” אמרה, עודנה מתנשמת. “רגע אחד את עובדת בעבודה משרדית משעממת וחוזרת הביתה לאכול את הראמן מקופסה שאת קוראת לו ארוחת הערב שלך, וברגע הבא את בורחת מהמאפיה או משהו יחד עם טיפוס מוזר עם אמנזיה. בדרך מוזרה, אי אפשר שלא להעריך את זה,” צחקה. “חושבת שהסיפור שלך מצחיק? דמייני שרגע אחד יש לך איזשהם חיים, וברגע הבא את מתעוררת על ספסל ברחוב ולא זוכרת מי את!” צחק אחאב בתגובה.
ג’סיקה פרצה בצחוק היסטרי, ואז התעוותה קדימה בפתאומיות והקיאה על המדרכה.
אחאב עזר לה לקום מברכיה. “את בסדר?” שאל אותה בדאגה, מחטט בכיסו אחר מטפחת, ומשמצא אחת, הושיט אותה לג’סיקה, שהחלה מנגבת בה את פיה בטרם התעוותה והקיאה שוב. ג’סיקה קמה, רועדת. “אני מרגישה ממש לא טוב,” אמרה, מועדת. אחאב תפס אותה בטרם נפלה, ותמך בה מתחת לזרועה. “לא שמתי לב כשרצנו, אבל אני חושבת שהתחלתי להרגיש משהו מוזר בשירותים, קצת לפני שנכנסת,” אמרה, משתעלת. “יכול להיות שאכלת משהו לא טוב?” אמר, בעוד שהתחילו ללכת, מדדים בקצב איטי במורד הרחוב. באותו הרגע פלטה ג’סיקה שיעול קולני, מסתירה את פיה במטפחת. “סליחה,” אמרה בקול חלוש, מנגבת שוב את פיה, ואז הסיטה את המטפחת מפיה. “זה בסדר,” אמר אחאב, תומך בה בכתפיו, אך ג’סיקה לא ענתה.
“הכל בסדר?” שאל אחאב, מסובב את ראשו כדי להתבונן בפניה, ורק אז ראה את מבטה אחוז האימה, שהיה נעוץ במטפחת בידה.
כתם דם גדול הלך והתפשט באיטיות על הבד הלבן.
אחאב סרק את זכרונו, או המעט שהיה לו, אחרי אירוע שהיה יכול להוביל לכך, וליבו החסיר פעימה.
“הליפסטיק,” אמר. “איפה קיבלת את הליפסטיק הזה?”. הוא השעין אותה בעדינות כנגד הקיר, מנחה אותה לאט לישיבה על הקרקע. “בעבודה,” אמרה ג’סיקה, משתעלת שוב, טיפות דם קטנות מרססות את כף ידה. “הם חילקו דוגמיות קצת לפני שיצאתי”. “היה עוד משהו שהכנסת לפה מאז?” שאל אחאב. “לא, רק זה. אבל למה שהם ירעילו אותי בעבודה?” שאלה ג’סיקה, מבט של כאב בעיניה, ואז חיוך קל עלה על פניה. “הקונספירציה נחשפת,” אמרה בקול חלוש, חצי צוחקת חצי משתעלת. “אנחנו חייבים לעשות משהו. תני לי את הטלפון שלך, אני אתקשר לאמבולנס,” אמר אחאב, אוחז בידה, מבט מיואש בעיניו. הוא החל מחטט בכיסיה, אך יד חלושה תפסה בשרוולו.
“לא,” היא לחשה באוזנו.
“למה לא? עוד אפשר לעשות משהו. אני בטוח שאפשר עוד לייצב את המצב שלך,” אמר אחאב, דמעות עולות בעיניו. “אני… לא צריכה את זה,” אמרה ג’סיקה, מחייכת. “אני רק רוצה לראות איך הסיפור הזה מסתיים”. “יש לך עוד חיים לפנייך, אני אפילו לא יודע מה אני. אני בטוח שאנחנו יכולים לסיים את זה אחר כך. החיים שלך חשובים יותר,” אמר אחאב, אוחז בידה בחוזקה. ג’סיקה הנידה בראשה. “רודפים אחרינו. אפילו אם יש אחר כך, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהם לא ימצאו אותנו בבית החולים,” אמרה, קולה רועד. אחאב עצם את עיניו בחוזקה, נד בראשו. “קח אותי איתך,” אמרה.
אחאב הרים אותה, היא נשענת על צד גופו, והם החלו צועדים, המגדל מתנשא מלמעלה, מונוליט לבן אדיר.
האיש בשחור הלך כמה מאות מטרים מאחוריהם, פניו חסרי הבעה.

השניים התמוטטו אל תוך הלובי המואר, רחב הידיים של המגדל. מאחורי הדלפק ישב שוער בחליפה אדומה, שחייך אליהם במבט סבלני. “המעלית לשירותך,” החווה בידו, ואחאב הנהן וגרר את ג’סיקה, שהלכה ואיבדה את הכרתה בהדרגה, דרך הדלתות האוטומטיות, שנסגרו מאחוריהם. אחאב התבונן בלוח הכפתורים והושיט אליו את ידו, מהסס, אך לפני שהספיק ללחוץ הבהב כפתור והמעלית החלה בתנועתה, נוסקת מעלה בקצב מסחרר. על המסך הקטן הבהבו המילים “קומת גג” בטרם נפתחו הדלתות והרוח הקרה נשבה אל תוך המעלית, אחאב פוסע החוצה, ולעיניהם נגלית גינה יפהפייה.
צמחים עדינים, מדיפים ניחוחות משכרים, צמחו מכל עבריהם בעוד שאחאב גרר את ג’סיקה, פוסע קדימה באיטיות. המסדרון הלך והתרחב בהדרגה, עד שעמדו בגן פתוח, אורות האיר בוהקים תחתיהם.
מולם, במרכזו של הגן, עמדה מיטת אפיריון גדולה.
אחאב גרר את ג’סיקה קדימה והניח אותה על המיטה, מתיישב לידה.
“אז זה הכל?” שאלה ג’סיקה, מבטה לא ממוקד. “אם כן, זה סיום לא רע”. “לא, לא, זה לא הסוף. חייב להיות פתרון,” לחש אחאב, הדמעות נקוות שוב בעיניו. ג’סיקה התבוננה בפניו, מניחה את ידה על לחיו. “גלה את מי שהיית. אני מאחלת לך שהוא יהיה בן אדם טוב כמוך,” אמרה, עוצמת את עיניה.
ולפתע עלה בדעתו של אחאב רעיון מטורף לחלוטין, והוא הרכין את ראשו אל ראשה של ג’סיקה.
אורורה.
השם לא התייחס לאורות הצפון, כמו שחשב בתחילה, אלא לאגדה.
הכל היה מתוכנן בקפידה רבה כל כך, לא תיתכן אפשרות אחרת.
לשפתיה היה טעם של דם, משולב בחומר הטעם המלאכותי של השפתון, אבל תחתיהם היה טעם נוסף, עוקצני, דמוי אניס כמעט. הרעל? אחאב התעמק בו, ניסה לעמוד על טיבו, ולפתע העולם חשך סביבו, כאילו נפל אל מים עמוקים, וזכרונות המסע שלהם יחדיו החלו מתנגנים סביבו כמו סרט בהילוך מהיר, נעצרים בנקודה משונה, מתמקדים בפריט שולי לכאורה, ואותיות הניאון הבוערות נצרבו במוחו של אחאב.
ג’סיקה הזדקפה, שואפת אוויר בנשימה חדה.
“מה קרה?” שאלה את אחאב, מבולבלת למראה. אחאב נד בראשו. “מצאתי את התרופה בזמן. היה מיכל קטן מתחת למזרן”. “הבנתי…” ג’סיקה נדה בראשה, כמו מתוך חלום. “הייתי בטוחה מאיזושהי סיבה שקרה… משהו אחר”. אחאב נד בראשו. “בכל מקרה, אין לנו זמן. אני חושב שהבנתי לאן אנחנו צריכים ללכת. היה בר בשם ‘הלוויתן הלבן’ שעברנו על פניו, ואני לא חושב שזה צירוף מקרים – כל דבר שעשינו עד עכשיו בבירור היה מתוכנן מראש, אז אני בספק שהאיש בטלפון יגיד לי שקוראים לי אחאב וזה לא יהיה היעד הסופי”. “זה הגיוני, אבל למה נזכרת בזה רק עכשיו? הרי עברנו שם הרבה קודם,” שאלה ג’סיקה. “אני לא יודע להסביר את זה,” אמר אחאב. “הייתה לי מין… חוויה חוץ גופית כשהיית מעולפת. בבירור לשם הם מכוונים אותנו, גם אם אני לא לגמרי מבין איך”. “הבנתי. טוב, זה לא שזה פחות הגיוני מכל מה שקרה עד עכשיו,” אמרה ג’סיקה, מצחקקת בעצבנות. ליבו של אחאב נרעד. היא יודעת, חשב, אבל היא לא בטוחה אם להאמין לי או לזיכרון שלה. הוא קם מהמיטה והושיט לה יד. “בואי נזוז,” אמר, ואז קפא במקומו.
האיש בשחור עמד בכניסה, אורם של הפנסים משתקף ממשקפיו.
אחאב, כמו בהילוך איטי, ראה אותו שולח את ידו אל כיס מקטורנו, ושולף מתוכו את העט הנובע, החד כתער.
בתנועה חלקה, כמו צל על פני המים, האיש בשחור הופיע מולם.
אחאב הספיק להתכופף, אינסטינקט הישרדות נואש מניע את גופו, כשקרן אור הירח של חוד העט החמיצה אותו כחוט השערה, משספת את עמודיה של מיטת האפיריון כמו סכין יפנית החותכת דף נייר.
ג’סיקה צרחה באימה, נופלת לפנים.
האיש בשחור הסתובב לאיטו, חיוך זעיר מסתמן על פניו שהיו עד אז ריקים מהבעה.
הוא לועג לי, חשב אחאב, ומסיבה לא ברורה המחשבה מילאה אותו בזעם נורא. ידו נשלחה כמו מעצמה אל אחד משברי המוטות שנפלו מן המיטה, ובעוצמה אלימה הטיח אותו בפניו של האיש בשחור. אחאב התרחק לאחור, רועד.
האיש בשחור נראה מופתע מעט. הוא שלף ממחטה מכיס מקטורנו, וירק לתוכה בעדינות. הבד הלבן היה מוכתם באדום.
לפני שאחאב הספיק להתרחק עוד, האיש בשחור צעד קדימה. מוחו של אחאב לא הצליח לפרש את שבריר השניה שבא לאחר מכן – ידו של האיש בשחור נורתה לפנים וחזרה לאחור במהירות גבוהה מדי לעין האנושית, מרסקת את אפו של אחאב בתהליך. אחאב מעד לאחור, אוחז את אפו המדמם, ובאותו הרגע, האיש בשחור פצה את פיו, וקולו הקודר הדהד ברחבי מוחו של אחאב.

“כוח הוא הדבר היחיד החשוב בעולם הזה.
כניעה היא החופש היחיד שתוכל אי פעם להרגיש.
קבל את האמיתות הללו, ורק אז תגיע אל האמת שאתה מחפש”.

אחאב החל לרוץ.
הוא חלף על פני האיש בשחור, תופס בידו את ידה של ג’סיקה, שמעדה כמה צעדים בטרם הצליחה להתייצב, והם רצו יחדיו כאחוזי טירוף, נמלטים על נפשם. האיש בשחור התבונן בהם מתרחקים, ולרגע אחד הסתמנה על פניו הריקים הבעה קלה שבקלות של אכזבה.

הם עצרו, מתנשפים, במרחק כמה רחובות מן הבניין.
“אתה יודע לאיזה כיוון הבר?” שאלה ג’סיקה, גומעת אוויר בין מילה למילה.
“אני חושב שכן, אבל הוא ממש רחוק. אנחנו לא יכולים להסתכן בלעשות את כל המרחק הזה ברגל,” אמר אחאב, ניגש אל צד הכביש ומרים את אצבעו. “בואי נמשיך ללכת כמה שיותר מהר וננסה לעצור מונית תוך כדי”.
באותו הרגע, מונית שחורה החליקה בדממה אל מול אחאב, שפסע לאחור, מופתע.
החלון נגלל למטה, ופנים משונים נגלו לעיניהם של אחאב וג’סיקה.
האיש היה בעל פנים צעירות מאוד, חלקות ובעלות לחיים שמנות, מלבד זוג עיניים כחולות בעלות מבט מותש עם שקים שחורים גדולים תחתיהן. ואת הפנים הללו מסגר שיער חלק, לבן כשלג. ללא מילים החווה הנהג אל הדלת האחורית של המונית. ג’סיקה ואחאב החליפו מבטים.
אחאב החל פוסע לאחור, מתכונן לרוץ במידת הצורך, ידו מתהדקת סביב ידה של ג’סיקה.
באותו הרגע, ידו של הנהג תפסה בזרועו באחיזה עדינה אך תקיפה. גם ידו של הנהג הייתה משונה – ניכר בה שהיא ידו של אדם מבוגר, אך הציפורניים היו מטופחות להפליא, קצוצות בצורה מושלמת. הנהג נד בראשו.
“אל,” הוא אמר, בקול מלנכולי עד כדי כך שאחאב הרפה מאחיזתו בג’סיקה.
מסיבה לא ברורה הדהדו בראשו מילותיו של האיש בשחור, והוא פתח את הדלת ונתן לג’סיקה להכנס, מהנהן אליה באישור למרות מבטיה המודאגים, ונכנס בעצמו.
פנים המונית היה נקי וממוזג, נטול ריח, ואחאב נגעל מעט מהתחושה של גבו המיוזע כנגד מושב העור הקריר. אורות העיר חלפו על פניהם בעוד שהמונית שייטה בשקט ברחובות, מקרבת אותם עוד ועוד ליעדם הסופי.
המונית החליקה לעצירה איטית מול הבאר הקטן, ששלט הלוויתן הלבן זוהר בחזיתו, והנהג יצא מהמכונית ופתח את דלת הנוסעים, ג’סיקה ואחאב כושלים החוצה. הנהג החווה בידו פנימה, והשניים עברו בין דלתות העץ הכבדות.

פנים הבאר היה קטן ומואר באור עמום, עם צללים מרצדים מאח קטנה שבערה בפינה. לא היה אף אחד שישב בשולחנות העץ הקטנים, או אפילו מישהו מאחורי הדלפק. במקום זאת, הזמין אותם הנהג (שבעת שעמד אחאב הבחין שהיה די נמוך) לשבת ליד הדלפק במחוות יד, ונעמד בעצמו מאחוריו, מתבונן בהם בעיניו הכחולות, העייפות.
“אז… זהו? פה זה נגמר?” שאל אחאב, חשש מתגנב לקולו. הנהג הנהן. “אתם בטוחים פה,” אמר. “סיימתם את כל המסע שתוכנן בשבילכם”. “ומה עכשיו? אני מקבל את הזכרונות שלי חזרה?” שאל אחאב, קם בפתאומיות, להוט. הנהג הנהן. הוא הסתובב, והוריד מהמדף שמאחוריו בקבוק ליקר שהיה מלא נוזל כחול, ומזג את תוכנו אל מערבב משקאות עשוי מתכת שמילא בשברי קרח, משקשק את המכשיר מעלה ומטה כמה פעמים בתנועה מקצועית ומוזג דרך מסננת אל כוס מרטיני שאדי כפור עולים ממנה. הוא החליק את המשקה קדימה דרך הדלפק אל אחאב, שתפס אותו בידיים רועדות. “זה יחזיר לך את הזכרונות שלך,” אמר הנהג. “מה? איך זה עובד בכלל?” שאל אחאב, מרים גבה. הנהג שתק.
“רגע… חכה,” אמרה ג’סיקה לפתע, מבטה מושפל.
אחאב התבונן בה, מופתע. “למה?” שאל.
“זו יכולה להיות מלכודת. הם כבר הרעילו אותי קודם, יכול להיות שהמשקה הזה הוא גם כן סוג של רעל,” אמרה, מבטה עודנו מושפל.
אחאב משך בכתפיו. “אפילו אם כן, זה לא שיש לי מה להפסיד. זה הכל או כלום”.
“לא… לא זה לא,” אמרה ג’סיקה. “אם לא תשתה את זה עכשיו, זו הזדמנות בשבילך להתחיל מחדש. מי יודע מה היו החיים שלך קודם? אולי כל זה מלכודת אחת גדולה? הם מחזירים לך את הזיכרון רק כדי לקחת אותו שוב במעגל שיימשך לתמיד? אולי זו הדרך שלהם לבנות לך גהנום? ואולי יש לך מה להפסיד?” ג’סיקה הסתכלה מעלה, עיניה מלאות דמעות. “הלילה הזה היה אחד הדברים הכי מרגשים ומדהימים שקרו בחיים שלי, ואני פשוט לא מבינה… אני לא מבינה למה אתה צריך ללכת. כמה זמן כבר לא הרגשתי ככה, שאני באמת מכירה מישהו למרות שהיו לי איתך רק כמה שעות? הייתי מוכנה למות בלילה הזה. אז בבקשה, בבקשה, בבקשה אל תלך,” היא קברה את פניה בחזהו.
אחאב הביט בה, מבולבל. לראשונה, הרגיש חסר אונים לחלוטין.
ואז, טפיחה קלה על כתפו.
הוא הפנה את מבטו הצידה, ועיניו נתקלו בעיניו החלולות של הנהג.
העיניים האלה.
לא היה בהן ציווי אבסולוטי כמו בעיניו של האיש בשחור. הן לא שאבו את המרחב והזמן לנקודה אחת. לא הייתה בהן פקודה או בקשה, מפני שלא היה בהן דבר. לא היה דבר מאחורי הקשתיות הכחולות, הקרות כקרח.
אלו היו עיניו של אדם שמת בעודו בחיים.
אחאב מלמל “אני חייב ללכת,” כמו שומע את עצמו מרחוק, ובבת אחת ידו העלתה את הכוס לפיו והוא בלע אותה בגמיעה אחת. הנוזל צרב כמו אש במורד גרונו, והצרחה שלו הדהדה בתוך ראשו, עד שלפתע הוא זכר הכל, והצרחה התרוממה עוד ועוד, הופכת בהדרגה לצחוק שהתגלגל בחלל החדר הקטן. הוא מעד לאחור, אוחז בראשו, וקולות הצחוק הלכו וגברו, והצרחות והבכי הדהדו בחלל ובראשו, והוא התכווץ על הרצפה לכדור, מנסה לשכוח, עד שלפתע, בבת אחת גווע הכל, והוא קם על רגליו, מבריש את מקטורנו.
ג’סיקה התבוננה בו, אחוזת אימה.
הדלת נפתחה והאיש בשחור פסע פנימה, מיתמר מעל אחאב כמו מגדל של צללים. אחאב התבונן בו ללא מורא, מישיר את מבטו אל עיניו של האיש בשחור, ופוצה את פיו.
“הגזמת עם המכה שלך, ת’ורן”.
האיש השחור הרכין את ראשו. “אני מתנצל, אדוני. ניסיתי להעצים את החוויה”.
אחאב נופף בידו בביטול. “כן, כן, שיהיה. בואו נזוז,” אמר, והנהג ירד ממקומו מאחורי הבר, פותח את הדלת.
ג’סיקה קמה ממקומה.
“לאן אתה חושב שאתה הולך? לא נראה לך שמגיע לי הסבר?” היא צרחה, חצי בזעם וחצי בבלבול.
אחאב הסתובב, מביט בה בחיוך משועשע. “אה, כן, אני מניח שמגיע לך הסבר. קוראים לי האריסון הולר, אני המנכ”ל של H&H. כל הסיפור הזה הוא משחק כזה שאני משחק לפעמים. תודה רבה, ואנחנו מאוד מעריכים את שירותך לחברה. את תקבלי חבילת מתנה בדואר או משהו,” אמר, ופנה ללכת. ג’סיקה תפסה בזרועו. “וככה נראה לך שאתה יכול לנצל אנשים? מי אתה חושב שאתה?” צעקה, עכשיו בזעם מוחלט.
אחאב הפנה אליה שוב את מבטו.
לא היה בעיניו ציווי אבסולוטי כמו בעיניו של האיש בשחור. הן לא שאבו את המרחב והזמן לנקודה אחת. לא הייתה בהן פקודה או בקשה, מפני שלא היה בהן דבר. לא היה דבר מאחורי העיניים השחורות, הריקות.
אלו היו עיניו של אדם שמת בעודו בחיים.
“אני לא חושב שאני ניצלתי אותך הערב, לפחות לא יותר משאת ניצלת אותי. את זכית ליציאה מהשגרה, למשהו ששונה לגמרי מכל מה שאת רגילה לו, מהמונוטוניות של לבוא כל יום לעבודה ולהעמיד פנים שאת עסוקה ולחזור הביתה לאף אחד. את קיבלת שליטה בחיים שלך, אפילו אם רק לכמה שעות, ואפילו אם זו הייתה רק אשליה. תשמרי את הזיכרון הזה כל עוד את חיה, ואולי הפנטזיה תעשה את הימים שלך קצת נסבלים יותר”.
“ומה איתך?! אתה תקוע באותו מעגל! זו הסיבה שאתה משחק את המשחקים האלה, לא?!”.
אחאב הביט ישירות אל תוך עיניה.
“את לא רצית למות הלילה בשבילי. את רצית למות הלילה כי אם היית מתה, זה היה נגמר בשיא. היית יכולה להרגיש שלכל זה הייתה מטרה. זה המחיר שאת משלמת בגלל שאת לא מקשיבה לי”.
ובמילים אלו, אחאב דחף אותה ממנו, ויצא החוצה, האיש בשחור פוסע בעקבותיו והנהג מעיף בג’סיקה מבט אחרון בטרם סגר אחריהם את הדלת.

הרכב השחור שייט בדממה ברחובות, שכבר היו כמעט ריקים בשעות הקטנות של הלילה. האריסון אחז בידו עותק של מובי דיק, מעיין בו בחוסר חשק למרות האורות הכבויים במכונית. ת’ורן התבונן בו במראה, מבטו השחור קודר כתמיד. “אני מבין שנהנית מהמרדף שלנו הפעם?” שאל, מלטף באצבעו את סיכת הורד הכסופה של דש מקטורנו. האריסון הרים את עיניו. “אה, כן מאוד,” ענה, חצי סרקסטי.
“יש תוכניות מסוימות לפעם הבאה?”.
“שום דבר מיוחד”.
“אם ככה, ייתכן שכדאי להפסיק לחודשים הקרובים. נראה שהמשחקים שלנו מספקים גירוי רגשי קצת גבוה מדי”.
“למה אתה מתכוון?”
ת’ורן החווה אל המראה, וכשהאריסון התבונן בה, הבחין בדמעה בודדת זולגת על לחיו. הוא מחה אותה במהירות. “זה שום דבר. כנראה תוצאת לוואי ממחיקת הזיכרון,” אמר, חיוך עגום על פניו. “כמובן,” השיב ת’ורן, מסיט את מבטו, האור המשתקף בעדשות משקפיו מסתיר את עיניו.
האריסון התבונן בספר שבידו, מעביר את אצבעו על האותיות הבולטות. “אבל אתה יודע, אני באמת נהניתי היום,” אמר.
דמעה נוספת זלגה על לחיו וצנחה על כריכת הספר, ואחאב לא הבחין.

פרק 1 – אחאב
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
45 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך