פרק 1- השדים של דן.

tears 09/08/2015 368 צפיות אין תגובות

הרוח הכתה בחלון, כמבקשת מקום מפלט. העלים נגררו אחריה, עלו מעלה ומטה.
כאפרוחים היו אחר הרוח, והיא, כאם דואגת, הרימה והורידה, בשובל מלבלב.
השמש זרחה וגווניה העדינים נגעו קלות וחדרו את כדור הארץ.
מיכל הביטה במחזה בשקיקה. הטבע תפס אצלה חלק די גדול. הוא פשוט היה כפי שהו,
בלי לתת הסברים לאף אחד, בלי לחשוב יותר מידי. מיכל עצמה את עיניה ופקחה אותן כשחשה בחיבוקו של דן. הוא נשם אותה קרוב אליו, סובב את הכיסא שלה ונשק לה.

“איך ישנת?” שאלה מיכל בחיוך לבבי.
“מצוין יקירתי. שש שעות רצופות!”
דן זרק את המילים כילד המתלהב מכך שקלע סל במקום שאיש לא הצליח.
הוא קיוץ’ את אצבעותיו לכדי כדור, מין אגרוף ונתן למיכל להשיב אל ידו את האגרוף.
מיכל החלה לצחוק וסימנה לו להתקרב. ברגע שהוא היה קרוב מספיק היא נשכה את שפתיו והעבירה ידיה בפניו, מוצאת נחמה בעיניו הגדולות והחומות.
דן ישב מולה, פותח את העיתון. רגלו נחה על גבי רגלו השנייה, הוא לקח את כוסה של מיכל והחל ללגום ממנה. “הי!” היא נזפה בו, “זה שלי!” מלמלה ולקחה את הכוס בחזרה, “תכין לך בעצמך!” בחצי חיוך ערמומי אמרה לו זאת וקמה מן הכיסא, מתקרבת אל עבר החלון.

“אנחנו צריכים לדבר..” אמרה בלב כבד. והוא כמשותק ישב שם, אחז בעיתון בחוזקה מפחד שהכול יעלם. “את לא מתכוונת אלי ואליך?” היא הנידה בראשה.
“אני מדברת על מה שמתחולל בתוך תוכך.”
הוא חיכך בגרונו, לפתע הקירות סגרו עליו, הבית הפך קטן, ועיגולי זיעה שטפו את פניו.
“אני לא מוכן.. לא עכשיו.” קולו היה צרוד, ודמעות עמדו בעיניו.
היא ידעה עד כמה זה כואב, ימים ולילות עמדה מחוץ לשער האטום שעטף ליבו,
דופקת על חדריו, מנסה להיכנס ולרפא.
הוא תמיד אמר לה שאין טעם להיכנס לשם, אין טעם להיזכר.
“מה שבא מהעבר, נשאר שם.” היה ממלמל תמיד, אך לא בלב שלם. וכאבו היה כה עצום,
שכשמיכל הביטה לעניו היא יכלה לראות את זעקותיו, את גופו מגואל בדם, חף מפשע,
ומנסה להוכיח חפותו.
“אתה לא יכול להמשיך כך…” לחשה אליו והסתובבה מעבר החלון, מתקדמת בצעדים אטיים.
“זה רק יטיב לך.”
“אני לא רוצה.” קטע אותה. “בואי נניח לזה, טוב לי עכשיו. למה השטות הזו?!”
“לא טוב לך! אני רואה זאת! אתה יכול לנסות לשקר עלי, אך עליך, לעולם לא תצליח.”
הכאב שהסבה לו כעת, היה גדול עוד יותר ממה שהיה לו אי פעם.

דן קם, הרים את הכוסות מן השולחן, קיפל את העיתון ונכנס אל החדר.
“אני הולך לשטוף את עצמי.”
הוא פתח את הארון, מחוסר נשימה, כאוב, ורק ליבו ביקש את העזרה לו הוא זקוק.
דן האמין שאהבה מרפאה את הכל, אך השדים היו כה גדולים שאהבה רק הסוותה אותם,
האהבה הייתה עוד תעתוע. הם היו כחיילים המתחבאים ובזמן זה שהם מסתתרים,
הם מתחזקים יותר, למדים, מתאמנים, ואז.. יוצאים לאט לאט, בשקט, כגנבים בלילה,
ותוקפים.
דן פתח את זרם המים, הפשיט מגופו את הבגדים ונכנס, נותן להם לשטוף מגופו הכל,
לשטוף את נפשו הכמהה לניקיון.
הוא עם עיניו והחל לחשוב…

רגליו שוטטו במקום מאוחסן וגדול, איש מרוגז יצא אליו, פתח את הדלת ובירך לשלום.
“מה אתה עושה כאן?” תהה האיש חסר החיוך, זעוף הפנים.
“באתי לחפש אחר תשובות.”
“בראש? אתה צריך ללכת ללב!” צחק האיש, “באת למקום הלא נכון, ידידי.”
“לבי הרוס…” מלמל דן, מנסה בכל כוחו. “רק המוח נותר.”
“המוח הוא בדיוק כמו העתיד… כמה שתוסיף, כמה שתחלום, כמה שתרצה,
זה לעולם לא יספיק, ואולי גם לעולם לא יהיה.”
דן הנהן בהבנה.
זה שנים שהוא ניסה לאחוז בעתידו, לצאת מן השדים, לזרוק אותם מלבו ולהשתקם.
כשהכיר את מיכל, הכל השתנה, לעתיד היה טעם, להווה אף יותר, והעבר נבלע אי שם,
בצללים, יחד עם השדים. כתעתוע מתקתק, וכל עוד הם לא פגעו בו, הוא היה מאושר.
אך כעת… הם באו. בחוזקה. בשתיקה. וירו, את כל התחמושת שלהם, פוצצו את כל הפצצות שלהם, והוא דימם. מדמם בתוכו למוות.
“במלחמה אין מנצחים..” אמר האיש והרכין ראשו, “ניסינו הכל. הלב שלך עמוס.”
דן נשך שפתיו. “לא יכול להיות שזה הכל. פשוט לא…”
הוא פקח עיניו, התיישב תחת המים הזורמים והדמעות זלגו מעיניו ללא הפוגה.
מיכל שמעה את קול הבכי, נכנסה אל החדר ועם בגדיה, קפצה אל תוך הזרם וחיבקה אותו
חזק. קרוב אליה. “הכל יהיה בסדר דןדן… דן שלי, תסתכל עלי… הכל יהיה בסדר.”

פרק 1- השדים של דן.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך