פרק 7- בית חדש

perdida 04/10/2012 627 צפיות 6 תגובות

חג שמח, ומקווה שתהנו מהפרק!!(:

פרק 7-

פניו של ברנדון לא הביעו שום דבר, הוא היה אטום לחלוטין.
הוא הסתובב בחדר בשקט בזמן שישבתי על המיטה, מלאת ביטחון וחסרת פחדים ממה שיהיה, משוגעת או לא?
גיחכתי מעצם השאלה הרטורית הזאת שצצה לי בראש, אני באמת משוגעת אם אני לא מפחדת מברנדון ואדם.
זה ממש טירוף.
חשבתי באותו רגע על אדם, מעניין איך הוא יגיב.
שוב גיחכתי, אני כזאת מטומטמת, אם מה שהם יעשו לי לא יהרוג אותי, אני אישה בעלת הרבה מזל.
“משהו מצחיק אותך?” קולו של ברנדון קטע את רצף המחשבות שדי שעשעו אותי מעצם זה שהם היו כל כך אירוניים.
“לא, תמשיך להסתובב בחדר, זה בסדר” עניתי לו בחיוך גדול, ‘מטומטמת, ילדה מטומטמת, את מתגרה במזל שלך, חתיכת מפגרת, למה את עונה לו ככה? את אוהבת שהוא מכאיב לך?’ הקול הדהד שוב ושוב בראש, ‘ זה בסדר, אם נהנים ומורדים, אז עד הסוף, מקסימום תמותי, לא מגיע לך לחיות בכל הסבל הזה שנקרא החיים שלך.’
ברנדון הביט בי כמה שניות בקור רוח, הוא ליטף את פניי ורכן לכיווני, “אנחנו נסגור את זה מחר יפה שלי, בינתיים, תיהני מהלילה השקט האחרון במיטה שלך, כי מחר יקירתי, אנחנו עוברים לבית משלנו.”
פריז! רגע! מה קורה פה? אני? הוא? ביחד בבית, לבד?!
שמישהו יהרוג אותי, בבקשה.
אה, רגע, ממלא אמות מחר. נפשית.
לא עניתי לו, בלעתי את רוקי בכבדות ונהיה לי קר, הצמרמורות לא פסקו לשנייה, חיוכו גדל, ואז הוא נתן עוד בום, בום שבכלל פיצץ לי את הלב למיליון רסיסים, “אגב, גם אדם מצטרף.”
למה? אלוהים, ברגע זה הוכחת לי רשמית שאתה, היקום וכל היצורים החיים בו לא אוהבים אותי. תודה לך.

אני מנסה להירדם בלילה, אבל בחילה מתערבלת בתוכי, וכבר באמצע הלילה אני מוצאת את עצמי רכונה לעבר האסלה, מקיאה את נשמתי.
צחצחתי שיניים לפחות שלוש פעמים, ירדתי למטה ושתיתי באיטיות כוס מים.
רציתי להישאר ערה, ושהלילה הזה לא יגמר, שהבוקר לא יגיע.
לאחר שעתיים עניי נעצמו לאט והחלטתי לעלות בכל זאת לישון.
השעה הייתה כבר 6 בבוקר, כשנכנסתי לחדר ברנדון משום מה היה ער.
נכנסתי בחזרה מתחת לפוך המחמם ועצמתי את עניי.
“קומי, צריך לארגן את המזוודות למעבר.” הוא משך את הפוך מעליי והקור טיפס בגופי.
“אתה באמת באמת באמת חושב שאעבור לגור איתך? באיזה סרט אתה חי?” החזרתי מעליי את הפוך בהפגנתיות ובלי לצפות לתשובה חזרתי לעצום עניים.
“בסרט שאני כותב את התסריט ואת השחקנית שצריכה ללכת לפי הטקסט.” הוא שוב הסיט את הפוך ממני והפעם הוא הקים אותי בכוח.
הסתכלתי בעצב על הפוך העזוב שנח באי סדר נוראי על המיטה.
הסתכלתי שוב על ברנדון, והתחלתי לצחוק לו בפנים.
“אמרתי לך, על גופתי המתה אני אתחתן איתך או אעבור לגור איתך. אני נשארת פה ולא משנה כלום, תעבור לבד, אני נשארת בבית שלי.”
הצחוק שלו היה יותר גדול, “מה, את לא יודעת?” זה כבר לא הבית שלכם, ההורים שלך מכרו אותו אחרי שסיפרתי להם שמצאתי לנו בית, הם עוברים לבית אחר, רחוק מאיתנו. בטענה שאנחנו צריכים את הפרטיות שלנו, אני לא מתנגד.”
“ממתי זה ככה? ממתי החלטתם את זה בלי לומר לי?!” הזעם והעלבון ממשפחתי הציף אותי.

“מלפני חודש בערך, עכשיו את מוזמנת ללכת לארוז את הדברים שלך.” הוא סימן עם ידו על המזוודה הגדולה והריקה שנחה למרגלות השולחן, פתוחה ומוכנה שיכניסו אלי את כל החפצים הנדרשים.
הוא החל להתקדם לעבר חפציו, שרובם כבר היו בתוך המזוודה, תפסתי את ידו, רק לשאלה קטנה אחרונה, “רגע, ומה אדם קשור?” צמרמורות עברו בגבי שרק אמרתי את השם שלו, “הוא החליט לעבור לכאן ואין לו עם מי לגור, מכור אלינו, אל תדאגי מתוקה שלי, יהיה כיף” הוא העביר קצוות שיער אל מאחורי האוזן שלי והתקדם להמשיך את המלאכה.
קפאתי במקומי, אם חשבתי שאלה חיים נוראים, אז טעיתי, מה שהיה עד היום נחשב גן עדן לעומת המעבר לגור איתם, ביחד.

בזמן שקיפלתי את בגדיי לתוך המזוודה אמא הציצה לתוך החדר, בלי לחשוב פעמיים התקדמתי לעברה טרקתי את הדלת בפניה ונעלתי אותה.
אמא החלה לדפוק על הדלת בלי הפסקה, שואלת מה קרה ועוד הרבה, לא ממש התאמצתי להקשיב לה.
“לכי מפה.” קראתי בקול שבור לעברה, “אבל איימי, ילדה שלי, מה קרה?”, עם כל דפיקה שלה הלב שלי נצבט יותר חזק.
פתחתי את הדלת בתנופה, “אמרתי לך, לכי מפה!!!” צרחתי עלייה וטרקתי את הדלת בתנופה, לרגע חשבתי ששברתי אותה.
לא שמעתי יותר כלום. היא הלכה. תודה לאל.
רציתי לבכות, רציתי לצרוח רציתי לקרוע משהו רציתי לשבור משהו, רציתי לחוש כאב.
אחרי שסיימתי לארגן את המזוודה ברנדון נכנס לחדר מחייך למראה המזוודה המלאה שלי.
“יופי,” הוא לקח את המזוודה מהמיטה והתקדם לכיוון הדלת, “אני שם את כל הדברים במכונית ואקרא לך שנלך.
הנהנתי בשקט, לא היה לי מה להעיר או לומר, לא היה לי כוח.
התיישבתי על אדן החלון, מתבוננת בעץ הדובדבנים שלי, שהתחיל להצמיח עלים ירוקים, לאחר מכן מבטי הוסט לכיוונו של ברנדון, שהעמיס את כל החפצים לתוך מכוניתו היוקרתית.
כשסיים לקחתי את מעילי ולבשתי אותו, לקחתי את תיקי הקטן וירדתי במורד המדרגות פוגשת בו בדרכו לקרוא לי.
הלכתי ישר, מתעלמת מהקריאות של משפחתי. למרבה ההפתעה לא בכיתי, עניי היו ייבשות ופני חתומות וקרירות.
נכנסתי למכוניתו של ברנדון, הוא התניע את הרכב והחל לנסוע לכיוון הקצה השני של העיירה שלנו.
הבטתי על הנוף החולף מהחלון, כל השלג החל להעלם לאט והעצים החלו להפריח ניצנים.
בלי לשים לב כבר הגענו לבית, ברנדון החנה את המכונית ויצא לקחת את החפצים לתוך הבית.
הדלת הייתה פתוחה, ושם עמד אם לא האחד והיחיד, אדם.
“שלום לך איימי חמודה”, התעלמתי, הוא יודע שאני שונאת שקוראים לי חמודה.
התקדמתי לתוך הבית הענקי, והתבוננתי סביבי.
מזווית העין ראיתי את אדם וברנדון מתבוננים בי בזמן שבחנתי את הבית.
ואני רק שאלתי את עצמי שוב ושוב, מנסה להאמין שזה לא אמיתי, אז מה?
זה הבית החדש שלי?

עליתי במעלה המדרגות, העיצוב של הבית היה ללא ספק בטוב טעם, הכל היה לבן וחום, הייתה אח ענקית בסלון, שטיח מפרווה שולחן עץ לבן ומיוחד עם עיטורים.
נכנסתי לחדר שלי ושל ברנדון, הוא היה בערך אותו בסגנון כמו בסלון למטה, המיטה הייתה גדולה, אני בספק אם היא לא מספיקה אפילו לארבעה אנשים.
הדבר היחיד שהסתכלתי עליו היה החלון, היה מקום מיוחד לישיבה, החלון השקיף לגינה שלנו, שהייתה די גדולה, הדבר הראשון שצץ לי בעין היה עץ דובדבן קטן, הבטתי בו ארוכות ואז, דבר אחר תפס את עיניי, בגינה שלנו הייתה חוות סוסים קטנה, תוך שנייה רצתי למטה לכיוון הדלת, התאכזבתי לגלות שהיא נעולה.
“והו, לאן זה?” אדם מיהר לתפוס את ידי ולרתק אותי לקיר.
“תשחרר אותי חתיכת אידיוט, אני בסך הכל רוצה ללכת לחווה, תשחרר אותי” ניסיתי להשתחרר אבל כמו תמיד הוא היה חזק יותר וזה היה חסר סיכוי.
“אדם, תן לה ללכת לשם, זה בסדר” ברנדון צץ מכניסה כלשהי, אולי זה המטבח.
“ואם היא מנסה לברוח?” אדם שחרר אותי וסימן עם ראשו לכיווני, “היא לא תצליח, עזוב, תן לה ללכת לשם” ברנדון הביט בעיניי בזמן שאדם פתח את הדלת, “אני לא צריכה את העזרה שלך תודה.” אמרתי לו בקור וחיכיתי שאדם יפתח את המנעול, הוא שלח לי חיוך ונאנח בהנאה, “עובדה שכן היית צריכה עכשיו, תהני בחווה, חמודה” הוא נכנס חזרה למטבח ואני המשכתי להמתין שאדם יפתח את המנעול “תעשה לי טובה,” נאנחתי ויצאתי סוף סוף מהבית.
כשהגעתי לחווה הייתי המומה, היו שם סוסים בכל הצבעים, היו שני סייחים חומים ודומים להפליא ליד אימם, היה סוס לבן עם נמשים קטנים ואפורים על כול גופו, היתה סוסה אדמונית עם רעמה ארוכה ולבנה כשלג, אבל הסוס שהכי תפס לי את העין היה סוס שחור כלילה, הוא היה גבוה ורעמתו הייתה שחורה גם כן, עניו היו חומות וגדולות ועל מצחו הופיע כתם לבן בצורת כוכב, הוא היה פשוט מושלם.
ניגשתי אליו כמו שאבא לימד אותי איך ניגשים לסוס בפעם הראשונה, בשביל שלא יתקוף אותך.
בהתחלה הוא קצת נרתע לאחור כשהושטתי את ידי לכיוון אפו הרך, אבל אז הוא התחכך בה ברוך.
התחלתי ללטף את צאוורו שרעד מהנאה, נתתי לו טפיחות על השכם וליטפתי את פניו. על דלת התא שלו היה כתוב מון. ירח. הוא באמת היה יפה כמו ירח.
כל ילדותי אהבתי סוסים, היה לי כיף לברוח לפעמים ולרכוב בשדות עם הסוסה הערביה של השכנים, הפסקתי עם המנהג לפני חמש שנים אחרי שהסוסה מתה מזקנה, רזאל היה שמה, יפייפיה.
הסתכלתי שוב בעניו של מון וחייכתי כאשר נגע עם אפו בלחי שלי.
מצאתי לי סיבה לשרוד, יצאתי לרכוב על מון ברחבת הרכיבה של החווה.
בחיים לא הרגשתי כל כך טוב.

פרק 7- בית חדש
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (6)

תמשיכי מהר! זה ממש יפה!

05/10/2012 09:39

תקשיבייי ליייי!
את לא עושה יותר הפסקות ארוכות בין פרק לפרק,שמעת אותי???
את ממשיכה מיד!! הסיפור שלך ממכר בצורה מטורפת..
אני מחכה כבר להמשךךךךךך
אני דווקא מאמינה שעמוק,עמוק,עמוק,עמוק,עמוקקקק בלב של אדם וברנדון הם מחבבים + את איימי..

05/10/2012 15:17

עמית, תודה רבה לך! אני שמחה שאהבת!
אודליה מדהימה, אני שמחה שזה מה שהסיפור שלי גורם לך!
אבל יש 2 סיבות להפסקות הדי ארוכות האלה, אחת אני לומדת בפנימייה, ככה שאין לי מחשב או זמן לכתוב, אני כותבת שאני נמצאת בבית, לפעמים אני סוגרת שם שבת ככה שאין פרק שבועיים. סיבה שנייה, לוקח לי לקבל לפחות אחרי יומיים אישור שהפרק יתפרסם, ככה שהוא כבר משלשום באתר אבל רק עכשיו הוא הותר לפרסום, ככה שזה לא בשליטתי, אני מקווה שאת מבינה שאני עושה ככל יכולתי ובגלל בנות מדהימות כמוך ומפרגנות אני תמיד רוצה לכתוב, תודה רבה לך!!
את זה נדע בהמשך שלנו לגבי ברנדון ואדם(;

05/10/2012 19:08

תמשיכי!!!

06/10/2012 06:40

יאווו איזה חמודה :’)
טוב אז תמשיכי מתי שיש לך זמן…

06/10/2012 06:55

כיף ללךךךך! את בפנימייה!
אני תמיד רציתי להרישם לפנימייה!!!! אז אממ איך בפנימייה? כיף?

06/10/2012 06:58
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך