צחוק הגורל – פרק 2

08/03/2020 127 צפיות אין תגובות

הוא היה בחור עם עור מעט כהה וגובה ממוצע, על פניו היו זיפים כהים ופיו נמתח לחיוך. “את לא רואה שאנחנו חוגגים כאן?” הוא הוסיף כשלא עניתי מיד. זה היה לילה ארוך וניסיתי להתרכז בלהישאר על הרגליים, כך שלא ממש התחשק לי לחייך אבל כמובן שלא יכולתי להגיד להם את זה. “פשוט ריחפתי כנראה” עניתי בחיוך מזויף. “מה אתם חוגגים הערב?” שאלת בנימוס. “דביר כאן מתחתן! זהו הוא סוגר את הבסטה” הבחור הכהה צחקק וטפח על כתפו של מי שרק יכולתי לנחש היה דביר. “גם לבובה אמיתית לא פחות! אבל אני חייב להגיד שאפילו בלי חיוך, את הרבה יותר יפה ממנה!” הוא אמר והסתכל עלי בציפייה. הוא היה רועש ודי שיכור, והיו לי עוד הרבה דברים לעשות מאחור, אבל הבטתי בו ואמרתי יפה “תודה ומזל טוב” הוספתי לכיוונו של דביר. “האם תרצו משהו נוסף?” שאלתי בנימה עניינית. “לא, תודה” אמר הבחור שישב בקצה השולחן, הוא לא נראה שיכור כמו האחרים והבחין שאני מעוניינת ללכת. “בתאבון” אמרתי והלכתי לכיוון היציאה מהמרפסת.

נכנסתי בחזרה למסעדה, לא לפני ששמעתי את הבחור השיכור אומר לחבריו “ראיתם איזה תחת יש לה”, גלגלתי עיניים והמשכתי למטבח. הערב העמוס היה בסופו ואדי הוציא כמה מנות אחרונות, תוך כדי שניקה את המטבח והכין אותו לסגירה. “מה הולך?” הוא שאל בתגובה למבט העצבני שעוד היה מרוח לי על הפנים. “הכל בסדר, רק כמה אידיוטיים. בא לי לסיים עם המשמרת הזאת כבר” נאנחתי. “כן, משמרת קשוחה, אבל מחר את בחופש לא?” הוא החזיר את מבטו אל הסיר ששפשף. “כן, אתה לא מבין כמה חיכיתי ליום הזה. לקום מאוחר, לראות נטפליקס, לאכול משהו טעים ולא לזוז מהמיטה” המחשבה חיזקה אותי והמשכתי לאזור המדיח, כדי לסדר את הכלים הנקיים במקום. “נשמע טוב, אפשר להצטרף?” הוא אמר והסתכל עלי. אדי היה בחור נשוי עם 4 ילדים גדולים, בתחילת שנות ה-40 לחייו. השאלה הזאת הייתה ממש לא במקום, אבל קיוויתי שאולי הוא צוחק. ביטלתי את דבריו עם צחוק קצר והמשכתי בסידור הכלים. חשבתי על היום החופשי שלי והבנתי כמה אני מחכה לו, זה גרם לי לתהות אם בכלל טוב לי כאן, במסעדת צוקים. העבודה הייתה לא קלה, האנשים היו תובעניים ואודל התישה אותי גם היא – עם כל הדיבורים שלה על שביעות רצון הלקוחות ומצבי הרוח המשתנים שלה, שהיו בגדר הפרעה דו-קוטבית. יום אחד היא יכלה להיות כל כך נחמדה ואוהבת ויום אחר פשוט להתחרפן שאחד הנרות לא היה במקום. “את יודעת” שמעתי את אדי אומר וחוט המחשבה שלי נקטע. “אשתי עובדת מחר כל היום. וגם לי יש נטפליקס” הוא אמר בחיוך. את האמירה הזאת לא יכולתי לבטל עם צחקוק והסתובבתי להסתכל עליו. מעולם לא נתקלתי במישהו שמוכן לבגוד באשתו. ראיתי את זה לא מעט בסרטים, אבל העולם שלי היה מורכב ממעט מאוד אנשים והיה מוגן כל כך הרבה זמן על ידי ההורים שלי, כאן בראש ההר, שלפגוש אדם מבוגר, שמוכן במודע לעשות פעולה שתפגע באשתו ובמשפחה שלו, הייתה נראית לי אבסורדית. לא ידעתי איך להגיב, לא רציתי לפגוע בו, אבל זה ממש לא מתאים. “לא, תודה, אני בסדר” אמרתי ולפני שהוא היה יכול להגיב, יצאתי מהמטבח ועשיתי סיבוב בין השולחנות שלי.

הוצאתי חשבון לשני שולחנות ויצאתי אל המרפסת לבדוק מה שלום השולחן האחרון שלי. זה היה ליל אוגוסט חם. האורות מהכפרים שבתחתית ההר נצצו והרגשתי טיפת זיעה מחליקה על עורפי. נגשתי אל השולחן של ארבעת הגברים ושאלתי האם הכל בסדר והאם הם נהנו מהקינוחים. “כן, הכל היה מצוין” ענה הבחור ששמו דביר בקול לא יציב. תהיתי אם כל הארבע היו שיכורים והאם הם מתכוונים לנהוג ככה הביתה. הבחור הכהה שישב לצידו עמד בקצה השני של המרפסת ודיבר בטלפון, הודיתי לגורל שאני לא צריכה להדוף שאלות מלאות אלכוהול ופניתי לבחור שנראה הכי פחות שתוי מבניהם “תרצו לקבל את החשבון? אנחנו סוגרים ממש עוד כמה דקות” אמרתי בקול ברור, שלא יהיה מקום לוויכוח. לא חסרים לקוחות שמתייחסים לשעות הסגירה שלנו כאל המלצה בלבד. “כן” הוא אמר והכניס כפית של סופלה אל פיו. איך מתחשק לי סופלה חשבתי והלכתי להביא להם את החשבון מהקופה בעמדת המלצרים. חיכיתי כמה דקות באזור המרפסת, כשראיתי שכולם משלמים במזומן ושלא יהיה צורך לחייב כרטיסי אשראי, נכנסתי בחזרה למסעדה והתחלתי לסגור אותה.

כל האנשים כבר עזבו, נשארו לי שני שולחנות לפנות, לקחתי את הכלים והנחתי אותם בזריזות בכיור במטבח. לפני שאדי ישים לב שאני שם, יצאתי בחזרה למסעדה, ניגבתי את השולחנות, כיביתי את כל הנרות הדולקים וסגרתי את כל החלונות ואת מוזיקת הרקע. אודל כבר לא הייתה שם. כיביתי את מחצית האורות ויצאתי למרפסת לאסוף את הצלחות האחרונות ואת החשבון. הגברים כבר עזבו והמרפסת הייתה ריקה. אני מקווה שהם לפחות השאירו טיפ נחמד, חשבתי. ערמתי את הצלחות אחת על גבי השנייה והכנסתי את הכסף לכיס בסינר שלי. הלילה היה חם והצרצרים שרו דואט עם הקרפדות שבבריכה הקטנה, התחלתי סוף סוף להירגע מהלילה הארוך הזה וחשבתי על מחר. רק לפנות את הכלים האלה ולסגור את הקופה, וזהו אני חוזרת הביתה אל עולם שכולו טוב. חייכתי לעצמי והתקדמתי לכיוון היציאה. “סוף סוף את מחייכת” שמעתי קול קורא מאחורי.

צחוק הגורל – פרק 2
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך