צלקת פרק 4-יום חדש

מאקס כותב 19/11/2017 326 צפיות אין תגובות

קמתי בסביבות 9 וחצי בבוקר. פיהקתי והתמתחתי.
הבטתי בעייפות החוצה דרך החלון. היה גשם.
צעדתי לאט אל חדר האמבטיה,וצחצחתי שיניים.
עשיתי מקלחת זריזה והלכתי אל המטבח.
פתחתי את המקרר. נאנחתי.
“לא עשיתי קניות שוב” מלמלתי והבטתי החוצה. הגשם התחזק.
תהיתי אם לחכות עד שיעבור או לצאת עכשיו לפני שיתחזק עוד.
לבסוף,לבשתי מעיל שחור עבה,לקחתי מטריה ויצאתי החוצה. הגגון שמעל המרפסת שמול הדירה השמיע קולות חבטה חזקים.
ככל שהתקדמתי לכיוון המדרגות,הגשם התחזק יותר ויותר.

הקופאית העבירה את המוצרים שלי כשאמרה:”זו פעם ראשונה שאתה לוקח עוד דברים חוץ מביצים ירקות ומיץ”.
“כן,אני הולך על גיוון קצת” חייכתי. התשובה שלי והחיוך הפתיעו אותה מאוד.
יצאתי מן המכולת והתקדמתי לכיוון ביתי. הגשם עדיין המשיך.
עבר שבוע מאז ששברתי את הנורמה שלי. בשבוע הזה יצא לי לראות את מיוקי רק פעם אחת.

“מינוצ’י” היא אמרה אז:”אני כותבת על אדם שעובר מדינה ומגלה תרבות חדשה. הוא צריך להסתגל למקום החדש,ולמצוא דרך לשלב את צורת החיים שלו במקום החדש!”
“זה נשמע לא רחוק מהמציאות!” צחקתי בזמן שמזגתי מיץ.
“אני לא יודעת” היא הרהרה:”אני חושבת שאפשר להעמיק כל כך הרבה בדמות אבל אם אתה לא יכול לתאר את החיים שלך עד עכשיו אני לא יודעת עד כמה זה יהיה בצורה טובה” היא אמרה.
“אני רוצה שהבסיס של הדמות תתבסס כמה שיותר על המציאות”
“את יכולה לרשום מה שאת רוצה,גם ככה מה שיש עליי זה רק שעמום”
“אבל זה העניין! השעמום של חיי הדמות נעלם בעולם החדש שהוא מגלה!”
הבטתי בה בהפתעה. היא דיברה על הדמות,או עליי?

הייתי קרוב לבניין שלי. הצלקת דגדגה. אף פעם לא ידעתי מה המשמעות של זה.
את הצריבות והכאבים הרגשתי חזק,הן קרו בדרך כלל מלחץ,דכאון או חרדות. אבל הדגדוג היה שונה. הוא נתן אפילו תחושת נוחות.
עליתי במדרגות הבניין והתקדמתי לדירה. כשעמדתי ליד הדלת,שמעתי רשרוש מוזר מבפנים.
נלחצתי. בזהירות הורדתי את הידית ופתחתי את הדלת. האור במטבח היה דולק.
פורץ? התקדמתי בשקט אל המטבח. הייתי לחוץ. ראיתי צל זז שם.
נלחצתי עוד יותר כששמעתי קולות של כלי חרסינה זזים. עמדתי ליד הכניסה למטבח.
הגשם התחזק. לפתע,ברק הופיע בשמים ומיד לאחריו נשמע הרעם.
הסתערתי לתוך המטבח. כשהברק נעלם,ראיתי מי נמצא שם.
“אהההההה!!” היא צרחה ונפלה אחורה. “מיוקי?!” קראתי.
“מינוצ’י!” היא צרחה חזרה:”למה הבהלת אותי ככה?!”
“למה את התפרצת לי לדירה?!” צרחתי חזרה.
“באתי לבדוק אם אתה נמצא בבית,וראיתי שלא! ואז ראתי מפתח מתחת לשטיח וחשבתי שיהיה בסדר אם אני אכנס!”
“למה שזה יהיה בסדר למישהו להתפרץ לדירה של מישהו אחר כשהוא לא נמצא?!”
“לא יודעת,אבל חשבתי שלא יהיה לך אכפת שאני אארח לך חברה!”
“כשאני נמצא פה ובאמת מזמין אותך להכנס!”
הבטנו אחד בשני,כל אחד עם פרצוף זועף. אני עמדתי מחזיק בקניות ובמטריה סחוטת המים,והיא ישבה על הרצפה לאחר שנפלה.
המשכנו להביט אחד בשני עד ששאלתי:”תרצי להשאר לארוחת צהריים?”
“אני אשמח” היא עננתה ברוגע.

הזזתי את המחבת קדימה ואחורה בעוד שהשניצלים טוגנו.
מיוקי ישבה בשולחן האוכל שהיה במרחק מטרים ספורים מהכיריים. על השולחן הייתה ואזה עם כמה פרחים אדומים וצהובים בתוכה. מיוקי הביאה אותם כשהייתה בפעם שעברה.
“תראה!” היא קראה אז כשפתחתי את הדלת:”פרחים כדי להוסיף קצת צבע למקום!”
“אבל מיוקי” אמרתי:”הדירה מספיק צבועה. המבטח בכתום,חדר האמבטיה בכחול,החדר שלי גם בכחול,הסלון בצהוב. איפה את חושבת שחסר צבע?”
“לא יודעת!” היא אמרה:”מה שחשוב שהם יפים!”
הפרחים כעת כמעט ונבלו לגמריי.
“מינוצ’י” היא אמרה. “כן?”
“אתה רוצה שאני אביא עוד פרחים?” היא שאלה.
הסתובבתי אל הואזה שהייתה שם.
“מההההה??” היא קראה בפעם שעברה:”אין לך ואזה בשום מקום?!” היא קראה.
“לא” מלמלתי. היא התחילה לצעוק על איך זה שאין לי אחת,ומה אני עושה עם פרחים שאני מקבל. הזכרתי לה שאני לא ראיתי אף אחד ב11 השנים האלה ואין סיבה שאביא פרחים הבייתה.
היא הכריחה אותי לקנות אחת באותו היום,והריצה אותי בכל העיר לחפש אחת שנראית טוב.
“הנה!” היא קראה והניפה לעברי ואזה שקופה. הבסיס שלה עגול,והקנה היה צר וארוך.היו עליו סימנים של עלים. “זה מושלם!” היא קראה.
“את יכולה,זה לא יזיק לאווירה. לא אכפת לי שהם כאן” מלמלתי וחזרתי להביט במחבת.
הייתה שתיקה למשך עוד כמה דקות.
לבסוף,על שתי צלחות שמתי פסטה,על כל אחת הנחתי שני שניצלים. חתכתי כמה ירקות בצלחת והנחתי הכל על השולחן.
“איך הולכת הכתיבה?” שאלתי תוך שסובבתי את המזלג ופסטה רבה נתפסה עליו.
“הו כן” היא אמרה כשהרימה את המזלג והסכין:”זה הולך טוב. לא יודעת,אני מקווה שזה בסדר” היא מלמלה והתחילה לאכול.
הרמתי את מבטי אליה. היא הייתה טרודה במחשבות.
“מיוקי,את כותבת הרבה?” שאלתי לבסוף. פניה הופתעו והיא התחילה להחנק כשבלעה.
“מיוקי!” קראתי וקפצתי במקומי.
“לא…נושמת…” היא לחשה והחזיקה בצווארה. “היי היי,אל תחנקי לי פה!” קראתי.
לבסוף שנינו היינו ישובים,וחזרנו לשיחה. הרגשתי שהשאלה שלי פגעה בול במקום.
“כן” היא ענתה לבסוף:”בערך מאז שהייתי בת 4 אני כותבת לעצמי. התחלתי מיומן,ואז עברתי לכתיבת סיפרים קצרים בסוף המחברות שלי בזמן השיעורים. לאט לאט זה התפתח ואני התחלתי לכתוב סיפורים יותר ארוכים,ואפילו סיפורים בחלקים” היא אמרה.
“ולמה לא הראת לאף אחד?” שאלתי. היא הרימה את ראשה בבלבול והביטה בי.
“איך אתה…” היא התחילה. “אמרת ‘לעצמי’. את אמרת שהתחלת לכתוב בגיל 4 לעצמך,כלומר לא הראת את הסיפורים שלך לאף אחד אחר. מניח שגם לא דיברת על זה,כדי שלא יבקשו לראות. את גם מחפשת אנשים זרים רנדומאליים לכתוב עליהם,לא חברים,כי את לא רוצה שיגלו שאת כותבת” אמרתי ולגמתי מהמיץ שלי.
“מינוצ’י” היא חייכה בנבוכות ואמרה:”חשבתי שלפענח דברים זה משהו שלי”.
גחחתי וחיוך מוזר עלה על פניי.
“אבל כן,אף אחד לא יודע” היא אמרה והביטה למטה עם חיוך.
“אני מפחדת מאיך שאנשים יגיבו. הסיפורים שלי הם כל המחשבות שלי מנוסחות במילים ודמויות. כשמישהו קורא את הסיפורים,הוא כאילו נכנס לתוך ראשו של הכותב,וזה קצת מפחיד אותי” היא לחשה את המשפט האחרון.
הבטתי בה. היא זאת שדחפה אותי מלשבור את כל מה שאני מכיר,והיא בעצמה נעולה בחדר הסתרים שלה. גיחחתי שוב.
“אני רוצה לקרוא” אמרתי.
“מ-מה?” היא הביטה בי בבלבול.
“אני רוצה לקרוא את הסיפור שכתבת עליי” אמרתי וחייכתי אליה.

צלקת פרק 4-יום חדש
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך