צלקת פרק 5-דף

מאקס כותב 21/11/2017 373 צפיות אין תגובות

מיוקי ישבה לחוצה על הספה שבסלון.
רגליה לא הפסיקו לזוז קדימה ואחורה בחלופין.
ידיה היו מונחות על ברכיה,ובכל פעם אצבע אחרת זזה בעצבנות.
פניה היו משולבות הבעת דאגה,פחד ועצבים.
ישבתי לי ברוגע,בכורסא,נשען אחורה ומחזיק חבילת דפים בידיי.
לקחתי את הזמן לקרוא,מידי פעם מקדיש קריאה נוספת לחלקים שאהבתי. ומידי פעם אפילו חיוך עלה על פניי.
“מינוצ’י?” היא שאלה בקול חלש,שילוב של דאגה וכעס.
“עדיין לא סיימתי” חייכתי מבלי להזיז את מבטי מהדפים.
“אווו…” היא מלמלה באכזבה.
העברתי עוד דף,וראיתי שבו רשומה רק פסקה אחת. הרמתי לרגע מבט מעל הדפים למיוקי. היא קפצה במקומה והייתה מוכנה לשמוע את הביקורת.
אני רק חייכתי,והחזרתי את מבטי לדף,מתחיל לקרוא את הסוף.
ראיתי מזווית העין את מבט האכזבה שהיה על פניה.
לבסוף,הנחתי את חבילת הדפים על השולחן,וקמתי.
“נו?!” היא קראה,כמעט בצרחה “מה אתה חושב?!”
“אני חושב…” התחלתי מעמיד פנים שאני שוקע בהרהורים “שאני ממש רוצה כוס מיץ!” קראתי לבסוף.
“מינוצ’י!!!! זה לא מצחיק אותייי!!” היא צרחה. צחוק קצר יצא ממני,והתקדמתי אל המטבח.
“רגעעעע!” היא צרחה ורצה לעברי.
“למה אתה לא אומר כלום!? בבקשה,אני מתחננת!!” היא צעקה בזמן שהוצאתי מיץ מהמקרר ומילאתי לי כוס.
“מה את רוצה שאני אגיד?” שאלתי בתמימות ולגמתי מהמיץ.
“לא יודעת,שזה היה טוב או משהו!” היא צעקה.
“זה היה טוב” אמרתי בקול רגוע. “באמת?!” היא צעקה בשמחה.
“או משהו” הוספתי וגחחתי.
“מיונצ’י!!!!” היא צרחה בכל הכח,עד שכמעט הייתי צריך לאטום את אוזניי.
“בסדר בסדר!” אמרתי לבסוף “אני חושב שזה טוב. התיאורים שלך שנותנים אור על כל פרט,הזרימה של הסיפור,התקדמות העלילה. הם טובים” אמרתי ומזגתי לי עוד מיץ.
היא עמדה מאחוריי,המומה.
“מה?” שאלתי בבלבול.
“מי-מי-מינוצ’י” היא יבבה. לאחר מכן,פרצה בבכי.
“הייי?! מה קרה לך?! מאיפה זה בא?!” צרחתי מנסה להבין מה אמרתי.
“אף אחד אף פעם לא אמר את זה על הכתיבה שלי!” היא הוסיפה בבכי רב.
“אבל את לא הראת את הכתיבה שלך לאף אחד!” צרחתי.
היא עצרה לרגע והביטה בי בעיניים מלאות דמעות. “זה נכון…” היא מלמלה לבסוף.

תודה על הכל מינוצ’י!” היא קראה כשהייתה בפתח הדלת,מכניסה את הדפים לתיק צד צהוב שהיה לה.
“אין על מה,תודה שהראית לי את זה” חייכתי.
“טוב אני צריכה למהר,יש לי לסיים עוד את מטלת השיעורים שלי למחר. נתראה!” היא קראה ונופפה לי תוך שרצה אל גרם המדרגות.
“נתראה” אמרתי ונופפתי חזרה.
סגרתי את הדלת והלכתי אל המטבח. השעה הייתה 6 בערב. מתי אלך לישון היום?
בכל יום במהלך השבוע החלק הקשה ביותר בלשבור את השגרה היה לנסות לחשוב מתי אלך לישון ומתי אקום. הצלקת לא כואבת יותר בלילה,ככה שמ10 בלילה עד 8 בבוקר זה יותר משעות שינה שאני צריך אם זה רצוף.
לקחתי סנביץ’ טונה שקניתי מהמקרר,והלכתי להתיישב בסלון. תוך שהורדתי את האריזה,הבחנתי במשהו בצד השני של החדר. מתחת לקצה הימני של הספה,היה דף.
הנחתי את הסנביץ’ על השולחן והלכתי להרים את הדף. בטח זה נפל כשמיוקי לקחה את הדפים שלה. הרמתי את הדף,ומבט מופתע עלה על פניי. הפסקה הראשונה,הייתה הפסקה של הדף האחרון. אחריה,היה עוד עמוד שלם. המשך הסיפור של מיוקי. דף שהיא לא רצתה שאראה.
הרמתי את הדף,וחזרתי להתיישב בכורסא.
התחלתי לקרוא מהפסקה הראשונה. המשכתי אל הפסקאות הבאות. ככל שהמשכתי,הרגשתי יותר ויותר רע. הגעתי אל סוף הדף,והוא נפל מידי תוך שאני בוהה באוויר עם פנים חסרות הבעה.
הדף הזה. בהמשך הסיפור,הדמות הראשית מצליחה סוף סוף להתגבר על הקושי,ולהשתלב בחברה. אבל אותה אחת שעזרה לו,מי שהפכה להיות החברה הכי טובה של הדמות,נעלמה.
היא עזבה. היא החליטה שהיא רוצה גם לפתוח בחיים חדשים.
מה זה אומר? למה מיוקי לא רצתה להראות לי את הדף הזה? היא התחרטה ושינתה את ההמשך? לא. זה אומר משהו. אחרי הכל,הדמויות בסיפור הן למעשה אני ומיוקי.
מיוקי החליטה לעזוב. על פי הדף הזה,היא לא תחזור שוב. היא נעלמה.
הבטתי בדלת. מה חשבתי לעצמי מההתחלה? שהיא תשאר פה לנצח?
היא בסך הכל ילדה. בת 17. אני כבר אדם מבוגר,למה שהיא תסתובב איתי מההתחלה.
נאנחתי ושקעתי בכורסא. עצמתי עיניים.
אני ידעתי מה אני מרגיש. זה מעולם לא הייתה אהבה שחיפשתי במיוקי. זה היה משהו אחר. גאולה. היא הייתה זו ששלפה אותי מתוך הבועה שלי,שפתחה בשבילי את הדלת בחדר החשוך.
לא היו לי חברים. לא ב11 שנים האחרונות,וגם לא לפני זה. כשהיא הייתה פה,יכולתי להרגיש משהו שונה. משהו שלא היה לי מעולם. כיף.
חייכתי תוך שאני מניח יד על עיניי. בפעם הראשונה היה לי מישהו לדבר איתו. לא פקח משטרה,לא פסיכולוג. אלא מישהו. אדם. יכולתי לצחוק,יכולתי לצרוח,יכולתי להתווכח.
יכולתי להרגיש. פריווילגיה שמעולם לא הייתה לי.
זו הייתה ההחלטה שלי. להפתח לעולם. להכיר את העולם,לא דרך חלון סורגים. אלא דרך האנשיים שבו.
ובכל זאת,כל הזמן הזה הייתי עסוק בלחכות שמיוקי תגיע לפה. שיהיה לי חבר לדבר איתו.
לאחר עוד כמה דקות קמתי. התחלתי ללכת אל החדר,אלא שרגליי פתאום קפאו.
“לא…” מלמלתי לעצמי בפחד. הכרתי את ההרגשה הזאת. אבל שכחתי איך זה באמת מרגיש.
נפלתי על ברכיי,מחזיק עם ידי השמאלית את איזור הצלקת. הבטתי למטה,נושך בשפה התחתונה כל כך חזק עד שירד ממנה דם. הכאב של הצלקת. הוא התפשט בכל גופי.
ניסיתי להחזיק את עצמי,אלא שהכאב המשיך והתחזק. ניסיתי לדחוף את עצמי לעמוד,אבל זה לא עזר.
למה? למה זה חזר פתאום? זה לא היה אמור לקרות. מצד שני,שום דבר שקרה לי בשבועיים האחרונים לא היה אמור לקרות. שום דבר. אם רק הייתי נשאר באותו מסלול.
“לא!” צרחתי. אני לא יכול לחשוב ככה. יש סיבה שקרה מה שקרה.
קמתי לאט לאט,מוחץ את הצלקת עם ידי השמאלית. צעדתי לעבר חדר המקלחת,מתנדנד מצד לצד.
הצלחתי להגיע לשם,ותפסתי עם ידי הימנית בכיור. הבטתי במראה,אלא שבמקום את עצמי,ראיתי את הפנים של עצמי מלפני כמה שנים. 11 שנים ליתק דיוק.
הוא הביט בי, בחוסר הבעה. הבטתי בו בבלבול. הוא הוריד את החולצה,וחשף את הצקלת שלו.
הכאב נעלם. הבטתי בו מופתע.
‘כואב לי’ קול מהדהד יצא ממנו ‘אף פעם לא מצאתי איך להעלים את הכאב’.
“גם אני לא” עניתי לו. עם אצבעותיי עברתי על איזור הצלקת.
‘אבל אתה כן! מצאת את הפתרון!’ הקול המהדהד התגבר.
‘אני רק מנסה לברוח. ולברוח. להעמיד פנים שזה לא קיים. אתה לא בורח יותר. אתה עומד על שלך. מאיפה מצאת את הכוח לעשות את זה?’ הקול קרא והדהד בראשי. אני לפני 11 שנים,זה שהופיע במראה,התפתל מכאבים.
“כוח?” חזרתי אחריו “לא מצאתי אותו. הוא הופיע מעצמו” חייכתי. חשבתי על מיוקי. “אני פשוט המשכתי להתקדם איתו”.
‘אז אל תפסיק’ הוא אמר. הרמתי אליו מבט מופתע.
‘אל תפסיק להתקדם. אל תחזור למה שהיה,כי הכאבים האלה,כבר נמאסו’ הוא אמר והחל להעלם.

פקחתי את עיני. הייתי ישוב בכורסא שלי,הסנביץ’ מונח מולי. הבטתי סביב. זה היה חלום?
הרמתי את השרוול הימני. הצלקת לא כאבה. הבטתי למטה,בדף שפשוט היה מונח לרגליי,והרמתי אותו.
היה כתוב שם את אותו הדבר. סרקתי אותו,וראיתי משהו מוזר בראש הדף. שורות בכתב ממש חלש. הן היו רשומות מאחורה.
הפכתי את הדף,שם היה רשום משפט אחד.
‘אבל גם אחריי שעזבה,היא תמיד חזרה לבקר אותו. היא עדיין לא שכחה שהוא חבר’.
השורה הזאת העלתה חיוך על פניי. הבטתי בשורה הזאת. מיוקי בטח הוסיפה אותה,ואז החליטה שהיא לא רוצה את ההמשך הזה,ומיד מחקה אותו. אבל היא השאירה את הדף.

שמעתי דפיקות על הדלת. התקדמתי אליה,ופחתי אותה. מיוקי עמדה שם.
“בוקר טיוב מינוצ’י!” היא קראה בחיוך.
“בוקר טוב” עניתי חזרה.
“לפני שאני הולכת לבית ספר הייתי צריכה לעצור פה” היא אמרה והייתה נבוכה.
“אממ..יכול להיות..שהשארתי פה משהו אתמול?” היא השפילה את ראשה,מביטה ימינה ושמאלה.
“אם השארת פה משהו?” חזרתי אחריה,והעמדתי פנים שאני מנסה להזכר.
“מממ…כמו מה?” שאלתי והבטתי בה.
“לא יודעת…אה..לא משנה!” היא קראה. היא הסתובבה ורצה אל המדרגות.
“נתראה מאוחר יותר מינוצ’י!” היא קראה מבלי להסתובב. חייכתי תוך שאני מביט בה בורחת.
על השידה שליד המיטה שלי,הייתה ואזה. אחת חדשה. בתוכה היו פרחים אדומים וצהובים,ולידם היה דף,שמעולם לא נכנס אל הסיפור שמיוקי כתבה.

צלקת פרק 5-דף
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך