צלקת פרק 6-חלום

מאקס כותב 24/11/2017 299 צפיות אין תגובות

שקעתי בכורסא שלי,מחזיק עיתון. היה גשום בחוץ.
לבשתי סוודר חום ארוך ועבה,ומכנס טרנינג שחור ארוך.
הנחתי את הרגליים על השולחן,לבושות גרביים שחורות עבות.
העברתי דף,והתחלתי לקרוא את המאמר הבא.
הוא פורסם על ידי עיתונאי שזיהיתי את שמו. יש לו מאמרים רבים.
הוא מפרסם בעיקר על אירועי פשע גדולים,ומידי פעם מעלה נושא מעניין על חברות ענק.
הגשם התחזק עוד יותר,עד למבול ממש.
“אני שונא להיות מי שבחוץ עכשיו” גחכתי והבטתי דרך החלון של הסלון. הוא היה קרוב לדלת.
החזרתי את מבטי לעיתון כשרעש דפיקות נשמע.
העלתי את מבטי אל הדלת,ולאחר כמה שניות שוב נשמעו דפיקות.
הנחתי את העיתון על השולחן,והלכתי אל הדלת.
כשפתחתי,מיוקי עמדה שם,משפילה את ראשה,ספוגה במים.
“מיוקי!” קראתי אליה:”מה קרה?”
היא חיכתה כמה שניות,ואז ענתה:”מינוצ’י,זה בסדר אם אני אכנס ואשאר פה קצת?” היא שאלה בקול לחש,מבלי להרים את מבטה.
“בטח!” קראתי וזזתי שמאלה,מפנה לה מעבר להכנס.
מיוקי לא ביקשה מעולם רשות להכנס,ובמיוחד להשאר.
היא הנהנה,ונכנסה בצעדים איטיים,מרטיבה את רצפת העץ העבה.
“אחפש לך משהו שתוכלי להחליף אליו!” קראתי וסגרתי את הדלת במהירות.

לאחר כמה דקות,כשהייתי במטבח והכנתי לה כוס תה חמה,היא יצאה מן חדר המקלחת והתקדמה למטבח.
הרמתי אליה מבט,וחיוך נמרח על פניי. כמעט ופרצתי בצחוק.
היא לבשה את אחד הסוודרים שלי,ירוק,שהיה ענק עליה בכמה מידות,מכנס שחור עבה שלבשתי לפני כמה שנים,שגם היה יחסית גדול עליה,ונעלה את נעליי הבית החומות שלי.
“מי-מיו…” התחלתי,רועד ומתאפק שלא לפרוץ בצחוק.
“תודה,מינוצ’י” היא אמרה מבלי להרים את ראשה.שערה היה אסוף במגבת שחורה.
היא צעדה לאט אל הסלון. החיוך נעלם ממני והוחלף במבט דאגה.
“מיוקי” מלמלתי תוך שמביט בה מתיישבת על הספה.
הנחתי מולה כוס תה,והתיישבתי בכורסא. “תודה” היא אמרה, נועצת את מבטה בכוס.
“אין על מה” עניתי תוך שמרים את העיתון.
היא המשיכה לבהות בכוס,מבלי להגיד דבר.
“אז מיוקי,את מתעניינת בספורט?” שאלתי מנסה לפתח שיחה תוך שחיפשתי את מהדורת הספורט.
“יש פה כמה תוצאות מפתיעות בעונת הכדורגל” אמרתי והבטתי בה. היא לא זזה.
“אז אולי כדורסל? שמעת על חילוף השחקנים הגדול?” קיוויתי שהיא תצטרף לשיחה או לפחות שתגיד שלא מבינה כלל בספורט. אך היא המשיכה רק לבהות בכוס.
הסתכלתי עליה,מודאג.
“מינוצ’י” היא אמרה לבסוף. “כן?” עניתי.
“היה לך אי פעם חלום שרדפת אחריו?” היא שאלה מבלי להרים מבט.
“חלום?” שאלתי מביט בה. החדר החשיך. מיוקי לא הייתה בו יותר. גם הכוס נעלמה.
ישבתי על הכורסא,מחזיק עיתון ומביט איפה שפעם מיוקי ישבה.
איזה מן חלום יהיה לי? רק שהכאב יעבור. הסוודר נעלם. ישבתי עם גוף עליון חשוף.
הצלקת דגדגה. הרגשתי שאני רואה את הצלקת,אך לא הבטתי בה.
החלום היחידי היה לקום בבוקר,ולגלות שהצלקת נעלמה. לגלות שדמיינתי הכל.
שכל חיי היו רק סיוט אחד מאוד ארוך. לגלות,שאני שוב ילד. ילד ללא צלקת.
אבל מה עם פעם? פעם היה משהו? יכול להיות. אני זוכר את עצמי עם מחשבה מסויימת שעלתה בראשי כמה פעמים. סתם,מחשבה סתמית כזאת.
“כן” עניתי לבסוף. כל התמונה חזרה למצב המקורי:אני יושב מחזיק בעיתון לובש סוודר,מיוקי יושבת שם בוהה בכוס.
“פעם רציתי להיות עיתונאי” אמרתי.
“ורדפת אחרי החלום הזה?” היא שאלה.
“לא,ויתרתי עליו”.
“למה?”
“לא חשבתי שאני אצליח בזה. זה היה סתם משהו שרציתי לעשות,אבל מעולם לא ניסיתי. במיוחד כשלוקחים בחשבון את זה” אמרתי וטפחתי עם ידי השמאלית על הצלקת.
“הבנתי” היא אמרה בוהה בכוס. היא נשכה את שפתה,ודמעות הופיעו בעיניה.
המבול התחזק.
“כי לי יש אחד” היא אמרה בקול חלש,עם גרון חנוק דמעות. ידיה היו מונחות על ברכיה,ותפסו אותן בכוח. “יש לי חלום אחד,שתמיד רציתי שיתגשם” היא המשיכה בקול צרוד מלא דמעות.
בזה אחר זה נפלו דמעות מעיניה על הרצפה. דמעה אחרי דמעה.
“אני תמיד רציתי להיות סופרת!” היא המשיכה,דמעות לא מפסיקות ליפול.
“רציתי,תמיד רציתי” היא המשיכה,בעוד שהדמעות נופלות על הרצפה “קיוויתי להיות סופרת גדולה,שתעלה חיוך על פני אנשים שקוראים. שאנשים יוכלו לחייך בזמן שקוראים את הסיפורים שלי,שיבלו את הזמן בלדבר אחד עם השני ולנסות לפענח סיפורים שאני כתבתי. רציתי,רק רציתי שיאהבו את הכתיבה שלי!” היא הגבירה את קולה עם כל משפט. דמעות רבות זלגו מפניה.
אגרופיה שתפסו את המכנס התחזקו.
קמתי והתקדמתי אליה. עמדתי ממש מעליה. התכופפתי.
“מיוקי” עם ידי הורדתי דמעות שהיו על לחייה. היא הרימה את ראשה אליה,והביטה לי בעיניי.
עיניה היו מלאות דמעות.
“אם זה כל מה שאת מחפשת,לכי עם זה עד הסוף. אני בטוח שאת יכולה” אמרתי בחיוך.
“אבל אני לא” היא אמרה בקול צרוד. “כשסיפרתי את זה להורים שלי,הם לא הפסיקו לנטוף בי על זה שזה לא יכול לפרנס אותי,שאני צריכה להיות מציאותית יותר. שאני צריכה להמשיך ללמוד ולמצוא קריירה אמיתית. שאני צריכה להוריד את הראש מהעננים ולהסתכל על האדמה קצת!” היא קראה,כמעט בצווחה ודמעות עפו באוויר.
“ומי אמר שהם צודקים?” אמרתי לה. “נכון,להיות סופר זה לא חיים קלים. אבל זה מה שאת מאמינה בו. וזה מה שאני מעריץ בך,מיוקי. שאת הולכת במה שאת מאמינה בו. זה מה שמדהים בך”. המשפט האחרון הפתיע אותה,והיא הפסיקה לייבב.
“את גרמת לי להשליך הצידה כל מה שאני מכיר,וללכת קדימה. להתקדם הלאה. להתחיל להאמין בעצמי. תורך לעשות את זה!” קראתי וישרתי את גבי.
“תורך להתחיל להאמין בך ולמצוא את החופש שאת רוצה. את דרך החיים שאת רוצה להאמין בו”.
היא הרימה את מבטה אליי. הדמעות התחילו להעלם.
הגשם הפסיק. קרני שמש חלשות יצאו מעבר לעננים השחורים הכבדים.
“תורך,לקחת את עצמך בידיים ולהתחיל לחיות!” שלחתי את ידי קדימה וכיווצתי אגרוף.
היא הביטה בי,במבט מופתע. לאחר כמה שניות,היא הנהנה.

פיהקתי ויצאתי מן חדר המקלחת אחרי שצחצחתי שיניים. התמחתי והלכתי אל המטבח.
הבטתי בשעון. השעה הייתה כמעט 8 בערב. שלחתי מבט זריז אל הסלון. מיוקי עדיין שכבה על הספה,ישנה.
חייכתי. הלכתי אל חדר הכביסה,שם היו תלויים קצת מתחת לתקרה שני חבלים. הוצאתי מן המייבש את בגדיה,והלכתי להניח אותם על השולחן בסלון.
כשהנחתי את הכל,מיוקי הרימה את ראשה.
“התעוררת” חייכתי. “כן” היא ענתה בעייפות ופיהקה.
“מינוצ’י,היה לי חלום ממש מוזר” אמרה תוך ששפשפה את עינה.
“על מה זה היה?” שאלתי בגיחוך וצעדתי אל המטבח.
“הייתה לי שיחה איתך,והתנהגת בצורה מגניבה” היא אמרה ופיהקה שוב.
הדרך שבה היא אמרה את זה גרמה לי להסתובב אליה במבט נפגע.
“מה זה אמור להביע?!” צעקתי.
“שאתה לא אדם מגניב מינוצ’י” אמרה בזמן שאספה את בגדיה.
“אבל..אבל…” מלמלתי תוך שהיא חולפת על פניי. כשעמדה ממש מאחוריי היא עצרה.
“תודה” היא מלמלה והמשיכה ללכת אל חדר המקלחת. הסתובבתי אליה. ידעתי שהיא חייכה,אפילו שלא ראיתי את הפנים שלה. חייכתי גם אני,והבטתי בעיתון שהיה מונח על השולחן.
“זמן להתחיל לחיות,הא?” לחשתי לעצמי,עם חיוך.

צלקת פרק 6-חלום
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך