צלקת פרק 7-מכתב

מאקס כותב 26/11/2017 342 צפיות אין תגובות

האם יבבה בלובי של בית החולים.
היא התהלכה במעגלים,מבלי לשים לב אפילו.
לפתע,הרופא יצא מן המעלית,והתקדם אליה,מעט דם על בגדיו,וכפפות מלאות דם.
האם הבחינה בו,והאב מיד קפץ להחזיק אותה.
הוא דיבר עם מי שישבה בדלפק,זרק את הכפפות לפח,והלך אל זוג ההורים.
“איך היא?” שאלה האם בקול חנוק דמעות.
רואים שהיא גייסה את כל כוחה להגיד את שתי המילים הקצרות האלו.
“קשה לי לתת תשובה חד-משמעית בשלב זה של הניתוח” הוא ענה בקול עייף.
“דוקטור” האב לחש בחיוך. הוא חייך כדי להסתיר את הפחד בתוכו.
“בבקשה,תן לנו לפחות משהו קטן להיאחז בו”.
הוא הביט בזוג ההורים. האם נאבקה בכל כוחה לא לשחרר דמעות.
הוא הביט בה,ואז באב שחייך.
הוא נאנח. “אני מצטער” הוא אמר ושיחק בידיו.
“אני לא חושב שהיא תשרוד” הוא הוסיף.

“מיוקי” נאנחתי והדלקתי את האור.
היא ישבה על הספה שלי,מול הטלויזיה,מייבבת,עיניה מלאות דמעות.
“השעה מאוחרת” אמרתי.
“א-א-אבל מינוצ’י” היא יבבה וסובבה את ראשה אליי.
“הוא לא חושב שהיא תשרוד” היא אמרה בבכי.
“בחייך מיוקי,זו רק אופרת סבון מטומטמת”.
“מינוצ’י,זה יותר מזה” היא אמרה,עדיין בוכה “תנסה לראות אותה בעצמך”.
“אין לי זמן לשטויות האלה”.
“אבל מינוצ’י,אין לך חברים ואתה לא עובד,יש לך את כל הזמן שבעולם!” היא אמרה בכעס וניגבה את דמעותיה.
“מה,אבל,כלומר” התחלתי להגיד בעצבנות “מיוקי,זו לא הנקודה!” צעקתי אליה.

השעה הייתה 9 בערב. נשענתי על המרספת,מאחוריי הדלת פתוחה. הבטתי למטה לעבר מיוקי מסדרת את הקסדה על ראשה.
“מינוצ’י!” היא קראה. “כן?”
“יש לי עבודה גדולה להכין השבוע,ככה שלא אהיה פה בזמן הקרוב” היא אמרה והביטה בי.
“זה בסדר” אמרתי. רוח סתיו נעימה נשבה.
“הייתי רוצה להתקשר,אבל אין לך בדיוק טלפון” היא סיננה בשקט.
“להזכירך שאין לי חברים או משפחה לדבר איתם,ככה שאין לי מה לעשות עם טלפון” נאחתי והשענתי את ראשי על ידי “חוץ מזה,אני לא בדיוק במצב של לשלם חשבון עליו,רק אתמול קניתי טלויזיה” הוספתי.
“הווו-זה נכון!” היא קראה והביטה בי “מינוצ’י אתה לא עובד הרי! אבל איך בכל זאת שילמת על עצמך כל השנים האלו?” היא הביטה בי במבט חושד.
“סבא שלי,ביחד עם הדירה,השאיר לי סכום שאני אוכל לחיות ממנו בתנאים מינימאליים להרבה זמן” אמרתי.
“הוא השאיר לך דירה,וגם מספיק כסף שתממן את עצמך עד עכשיו” היא לחשה לעצמה.
“רגע אחד!!” היא צעקה אליי:”מינוצ’י, אתה ממשפחה עשירה?!”
“היי,לא צריך לצעוק לי את זה בפנים!!” צרחתי עליה ושלחתי אליה את ראשי,מחזיק בידי את המרספת.
נאנחתי,וחזרתי להשעין את ראשי על היד. “אבל כן,הייתי חלק ממשפחה עשירה” אמרתי בשקט.
“היית?” שמעתי את מיוקי לוחשת לעצמה.
בהיתי בכוכבים.
לפתע,הכוכבים נעלמו. כל האורות נעלמו.
הייתי שם,משעין את ראשי על ידי,מביט אל החשיכה.
כן,פעם הייתי שייך למשפחה. אני זוכר את זה,אני חושב. הייתי חלק ממשפחה. עם אנשים.
עם אבא. עם אמא. אולי אפילו עם אחים. אולי גם חיית מחמד. איזה מן בית היה לי?
איזה מן חיים היו לי? מה עשיתי?
“מינוצ’י” הקול של מיוקי הוציא אותי מן הרהוריי.
התמונה חזרה לקדמותה,ויצאתי מן ההזייה.
“כן?” שאלתי והבטתי בה.
“אמרתי שאני הולכת” היא אמרה.
“הו,בסדר” מלמלתי.
“נתראה!” היא קראה ורכבה אל כיוון בייתה.”נתראה” הוספתי בקול חלש.

נכנסתי אל חדרי וכיביתי את האור. התיישבתי על המיטה,והדלקתי את המנורה שהייתה על השידה.
נשנעתי על הקיר,יושב על המיטה,מביט בשידה.
ליד ואזה,היו מונחים שני דפים. אחד חלק מסיפור של מיוקי שנמחק,ומעליו דף עם קורות חיי.
הרמתי את הדף והתחלתי לקרוא אותו.
אין אף אחד שירצה אותי. בדף היו רשומים רק מעט פרטים עליי עם שמות בתי הספר שהלכתי אליהם.
שום דבר על עבודה. כלום. לא בזמן הלימודים,ולא אחריהם. שום הכשרה.
נאנחתי,הנחתי את הדף על השידה וכיביתי את האור.
שכבתי על המיטה,עם המחשבה שאולי הגיע הזמן לכוון את הסטנדרטים שלי נמוך יותר.

התעוררתי לרעש של דפיקות על הדלת. פיהקתי,והבטתי בשעון. השעה הייתה 7:20.
הלכתי אל הדלת,לבוש פיג’מה חומה ארוכה,עם שיערי הקצר הפרוע,מגרד את עורפי,תוך שנשמעים עוד קולות של דפיקות.
“אני בא,מיוקי. אשמתך שאמרת שלא תבואי שבוע…” אמרתי ופתחתי את הדלת.
הופתעתי. בפתח הדלת,לא עמדה מיוקי,אלא שליח. לבוש במדים כחולים,כובע,ותיק צד חום.
“מר.בראון?” הוא שאל בחיוך.
“כ-כן” עניתי ללא הבעה על פניי.
“זה הגיע אלייך” הוא אמר ושלף מן התיק מכתב ושלח את ידו קדימה.
“ת-תודה” לקחתי את המכתב מידו.
“מצטער שהערתי אותך לזה,פשוט לא מצאתי תיבת דואר עם שמך עליה” הוא אמר.
“שיהיה יום טוב!” אמר בחיוך והלך משם.
“יום טוב” מלמלתי וסגרתי את הדלת.
ברור שלא תהיה תיבת דואר. לאף אחד אין סיבה לשלוח לי משהו.
הבטתי במכתב. הוא היה מהעיתון שאליו שלחתי בקשת עבודה.
“למה שיטרחו כל כך להגיד שלא התקבלתי?” מלמלתי ופיהקתי שוב. זרקתי את הדף על השולחן,וחזרתי לישון.
התעוררתי כשעתיים מאוחר יותר.
לקחתי מקלחת קצרה,וצחצחתי שיניים.
הכנתי ארוחת בוקר שכללה ביצים,נקניק וסנביץ’.
התיישבתי בשולחן שבסלון,והדלקתי את הטלויזיה. חיפשתי משהו שאוכל לראות.
בזווית העין קלטתי את המכתב. תוך שלעסתי,החלטתי לפתוח אותו בכל זאת.
קרעתי את המעטפה,ושלפתי את הדף שהיה כתוב באותיות מסולסלות ויפות.
שתיתי מיץ,תוך שקורא,ובתוך שנייה כל המיץ נשפרץ מפי.
“מה?!” צעקתי וקפצתי ממקומי. היה רשום שם שהם מעוניינים בי. שהם רוצים אותי.
החזקתי את הדף בשתי ידיי,ועברתי במהירות שורה אחר שורה.
הראיון העבודה שלי. הוא בעוד כשעתיים.
קפצתי מהמקום ורצתי אל החדר.
לבשתי את הדבר הראשון שבלט לי בעין כרשמי,ג’ינס שחור,חולצה לבנה מכופתרת,ורצתי אל דלת הכניסה,תוך שחוטף את המפתחות ואת הסנביץ’.
דחפתי אותו לפי,ורצתי בגרם המדרגות אל הרחוב.
רצתי בכל הכוח אל תחנת האוטובוס הקרובה. בנסיעת אוטובוס,המבנה שבו הראיון שלי הוא במרחק שעה של נסיעה.
בתחנת האוטובוס,הלכתי קדימה ואחורה,ממלמל לעצמי מעין חזרה על מה אגיד בראיון.
האנשים שישבו שם בהו בי,אך לא ייחסתי להם כל חשיבות.
כשהאוטובס הגיע,נכנסתי בסערה.

כל הנסיעה הייתי לחוץ. מה יהיה? מה אני אעשה? מה אגיד?
זה הראיון הראשון שלי. אין לי מושג מה לעשות.
“היי” מישהו נגע בכתפי וקפצתי במקום,משקשק.
“מה קרה לך?” שאלה אישה מבוגרת בחיוך. שיערה שחור ארוך,עינייה חומות.
“אה,כן,אני..” מלמלתי ולא ידעתי מה להגיד.
לבסוף,לקחתי נשימה ארוכה. “אני בדרך לראיון עבודה,ראיון ראשון שלי” עניתי בנבוכות.
“אני מבינה! ראיון זה תמיד מלחיץ,במיוחד הראשון!” היא צחקקה.
“אני יכולה לתת לך כמה עצות אם תרצה!” היא אמרה והתיישבה לידי.
“אני אשמח!” קראתי.

לאחר שעה,אני ואותה אישה ירדנו מן האוטובוס.
“תודה רבה לך!” אמרתי בחיוך וקדתי קידה.
“אין על מה!” היא חייכה “שיהיה בהצלחה!”
“תודה!” קראתי והלכנו בכיוונים הפוכים.
צעדתי את המבנה. עמדתי כעת מולו. הבטתי בשעון היד שלי. עוד 2 דקות לראיון.
נשמתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיניי.
“אל תראה לחץ!” זכרתי את מילותיה “תהיה בטוח בעצמך! ככל שתראה יותר בטחון,ככה זה יותר מרשים!”
פקחתי אותן,והבטתי ברצינות בדלתות. ניסיתי לשדר כמה שיותר בטחון.
דחפתי את דלתות הזכוכית קדימה,פניי מועדות אל הדלפק.
התעלמתי מכל האנשים שחלפו על פניי והביטו בי. הייתה לי מטרה.
“סליחה” אמרתי והנחתי את ידיי על הדלפק.
“קוראים לי מינוצ’י בראון,זומנתי לראיון פה עכשיו”.
“בדיוק על הדקה!” שמעתי קול מאחוריי והסתובבתי.
עמד שם אדם זקן,נמוך ורזה,שיער אפור קצר ושפם אפור.
“אני אוהב את זה!” הוא קרא:”קוראים לי ספנסר מראטארי,אני המנהל כאן!” הוא אמר.
הבטתי בו בעייניו האפורות.
הוא היה לבוש מכנס שחור,חולצה מכופתרת לבנה עם עניבה אדומה חלקה.
“אני מינוצ’י בראון,ואני כאן כדי לקבל את העבודה!” אמרתי ועמדתי מולו.
הוא הביט בי,וחייך. “טוב מאוד. אתה משדר ביטחון. זה מה שאני אוהב!” הוא חייך וחשף את שינוי הצהובות.

צלקת פרק 7-מכתב
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך